"המסע הכי ארוך הוא מהראש ללב"
זה לא עוד סיפור על התמודדות עם מחלת הסרטן. זה מסע מעורר השראה שבמהלכו גייסה העיתונאית אספה פלד את כל כוחות הנפש כדי להתמודד עם המחלה הממארת בדרך לא קונבנציונלית. "הסרטן היה בשבילי צלצול השכמה כדי לשנות את החיים שלי", היא אומרת בראיון לקראת השתתפותה בתוכנית "המערכת" בערוץ 2, שליוותה אנשים שהבריאו כנגד כל הסיכויים
לפני 12 שנה, כשהיא בת 50, נראה היה שהעיתונאית אספה פלד־אלימלך חיה את החלום. היא גרה בדירה מעוצבת על גדת רחוב שינקין בתל־אביב, נשואה לגילי, טייס קרב לשעבר ועורך דין, ואמא לשני ילדים מוצלחים – אדם, אז בן 22 ונועה בת 13. פלד־אלימלך טרפה את החיים במנות גדולות, אולי אפילו גדולות מדי. היא עישנה המון, גמעה הרבה ספלי קפה, יצאה לבלות לילות ארוכים, טיילה בעולם, ואם היה מקום שעניין אותה לא היססה להישאר בו חודשים, בין אם זה אשראמים בהודו, או צימרים מבודדים בגליל. אם היו סיפורים עצובים בחייה, שנגעו לסבל ומחלות, הם בעיקר היו שייכים לאנשים אחרים ובעיקר למרואיינים אותם פגשה לשעתיים־שלוש של שיחה אישית, במסגרת תפקידה כעיתונאית במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות.
"יחד עם זאת", היא אומרת, "לא הפסקתי לקטר. חבר טוב שלי היה אומר: 'אני לא מבין למה את אדם סובל. יש לך הכל. אלפים רוצים להיות אספה פלד. את סתם מפונקת".
פלד־אלימלך אולי לא הקפידה על אורח חיים בריא לגילה, אבל על דבר אחד לא ויתרה: בדיקת שד אחת לשנה. וכך היה גם ב־2004. "זו הייתה בדיקה שגרתית", היא משחזרת, "שלאחריה אמרו שיש בעיה, וצריך להעמיק ולקחת ביופסיה". צלצול הטלפון שהגיע לאחר מספר ימים, התברר יותר כמו צלצול השכמה רב עוצמה, לא רק לגבי המחלה, אלא לכל חייה. "בדיוק הייתי בהיכל התרבות", היא נזכרת, "עמדתי להתחיל ראיון עם יצחק פרלמן, כשפתאום אני רואה טלפון מהכירורג. הבשורות לא כל כך טובות, הוא אומר. כמה לא טובות? לא טובות. מה, סרטן? כן. באמת? מה, אני הולכת למות? והוא אמר: לא מיד, אבל בואי ניפגש היום. איך שסגרתי את השיחה התאבנתי. העולם נעצר באותו רגע. כל מה שאדם יודע על חייו, פתאום קיבל צבע אחר לחלוטין. מבחינתי סרטן זה אני הולכת למות, ומה יהיה עם נועה שהיא רק בת 13. ומה, לא אהיה בחתונות של הילדים, והנכדים? ויו, כמה זמן ביזבזתי על שטויות. אני זוכרת את עצמי צועדת הביתה על שדרות רוטשילד וח"ן, בוכה, בוכה, מרימה את הראש לשמיים ואומרת: זהו, נגמרו החיים? זו טלטלה שאין לתאר".
התחלתי לעבוד בלהיות בריאה
עוד באותו הערב נמסר לפלד־אלימלך כי יש לה סרטן מסוג לימפומה נון־הודג'קינס, ושבניגוד ללימפומה הודג'קינס ממנו מחלימים ב־99 אחוז, הרי שבסוג כמו שלה, כל בלוטות הלימפה נגועות, אי־אפשר לכרות כלום ואחוזי ההישרדות עומדים על 50. יחד עם זאת, כפי שהרופא אמר לה בהתחלה, לא מטפלים מיד. מחכים לשלב שבו הסרטן יהיה מספיק גדול, ורק אז מתחילים בטיפולי הכימותרפיה וההקרנות. לפלד־אלימלך ניתנה שהות של שנה, כשבתוכה מתקתקת הפצצה. "לא הצלחתי לזכור את כל ההגדרות שהרופא אמר. לימפומה, המטולוגיה. חזרנו הביתה והיו דיבורים עם חברים, וגילי בעלי, הטייס הקשוח, בוכה. לבן שלנו שהיה אז בחו"ל התקשרנו וסיפרנו. לבת לא. היא הייתה ילדה. אני זוכרת אותה בדיוק חוזרת מבית ספר, כל כך שמחה ומאושרת, שלא רציתי לקלקל לה. בסוף אותו ערב, בעודי באבל על החיים, בהיתי בספרייה ופתאום ראיתי שממית על הקיר. 20 שנה גרנו בדירה הזו ומעולם לא ראיתי שממית. באותו הרגע הרגשתי שזה מסר מסבתא שלי שהכל יהיה בסדר, שאני לא הולכת למות".
הערב ישודר פרק בתוכנית התחקירים "המערכת" (ערוץ 2, רשת, 21:00), שיעסוק באנשים שהחליטו לפחות לפרק זמן מסוים במחלתם, לפעול כנגד העצות הרפואיות הקונבנציונליות שקיבלו, ופנו בעיקר אל הפעילות הגופנית.
הפרופ' לכלכלה רפי אלדור חלה בפרקינסון ופנה לריקודים סלוניים. הוא הפך לרקדן מקצועי ומחלתו נבלמה. מודי רובינשטיין היה ספורטאי ומאמן. לאחר שחלה בסרטן פנה אל המקום שהוא מכיר: ריצה, ופיתח במקביל לטיפולים האונקולוגיים שעבר, שיטת אימון אלטרנטיבית שגרמה לו לחזור לחיים הבריאים. קרן ליבוביץ' שחיינית פרה־אולימפית ומדליקת משואה ביום העצמאות, פנתה לפילאטיס ובזכותו הצליחה לקום מכיסא הגלגלים וללכת, על אף חוסר התחושה ברגליה.
"בפרק הזה, שנקרא 'כנגד כל הסיכויים', אנחנו מתוודעים לאנשים שניהלו את המחלה בעצמם, וזה לקח אותם למקום אחר, לא צפוי ומעורר השראה", מספרת יוצרת התוכנית מיקי חיימוביץ'. "הפרק הזה יביא אנשים לצאת מהקונבנציות, כל אחד לאן שטוב לו, פילאטיס, ריקודים סלוניים, ריצה. מה שחשוב הוא לא להיכנע. האחריות שלך כחולה לחפש ולראות מה הכי נכון לך. לא לסגור את עצמך. ומה שאהבתי במיוחד בגיבורי הפרק, זה שכל אחד מהם מעביר את זה הלאה".
"דיי מהר הבנתי", מספרת פלד־אלימלך, "שמה שאני צריכה להבריא זה לא את הסרטן, אלא את חיי. הם לא היו נכונים לי. לא הייתי מאוזנת רגשית ונפשית, וזה גרם לי לעומס. הסרטן היה בשבילי קריאת התעוררות, כי עד אז הייתי האדם הכי אכזרי לאחרים וגם לעצמי. ביקורתית, שיפוטית, נגועה בחוסר הערכה עצמית, אף פעם לא מסופקת. עשיתי דברים טובים, אפילו ספורט, אבל זה היה ממקום הישגי. כשחליתי הרגשתי שאם אלך לטיפול קונבנציונלי אחמיץ את ההזדמנות לשנות את החיים. יש כאלו שעושים שינוי בלי שעברו סרטן או אבדן. הם החכמים, ברי המזל. אבל רוב האנשים לא סתם עושים שינוי, כי מדובר בהשקעה אדירה, נפשית וכלכלית. למזלי היה לי ביטוח בריאות טוב וגם מקום העבודה מאוד תמך, וזה פינה אותי להחלמה, שזו המון עבודה. אתה משועבד לבית עם חוקני קפה כל שלוש שעות, כל שעה הכנתי לי מיץ אורגני, ירוק או כתום. הלכתי להילרים, פסיכולוגים, דמיון מודרך, ויפאסנות, שיטת ימימה. אתה קם בבוקר וממש עובד בלהיות בריא. כמו ילד שהולך לבית הספר, בשעה הראשונה יש לו מתמטיקה, בשנייה הסטוריה, גיאוגרפיה. לי היה יום יום טיפול בהילינג, בודהיזם, טיפולי סליחות כדי לשחרר מכל מי שפגע בי אי פעם. ממש נהייתי סדרתית", היא מחייכת. "בשבע בערב הייתי נכנסת למיטה וקמה בחמש וזה קשה. חברים למשל, עוזבים אותך. יורדים עלייך רצח, כאילו נהייתי מטומטמת באותה הזדמנות שקיבלתי סרטן. התברר לי שזה קורה להרבה אנשים שהולכים בדרך הזו. ואין פלא. הם מרגישים זנוחים. אתה לא הולך יותר למסעדות, אין אלכוהול, אין מסיבות. אתה גם בתהליך פנימי עם עצמך. פתאום נראה לך שאנשים מבזבזים את חייך".
הבנתי שאני צריכה לשחרר
בעיקר תולה פלד־אלימלך את ריפויה בשיטת צ'י קונג, שמאז התוודעה אליה, הפכה למדריכה. "צ'י זו אנרגיית חיים, קונג זו מיומנות", היא מסבירה. "ביחד זה מיומנות של הבאת אנרגיית חיים לגוף שלך. כמה שתביאי יותר אל הגוף באמצעות תנועות וכוונה, ככה תחזקי אותו. בצ'י קונג מכניסים הרבה חמצן לגוף, ותאים סרטניים לא אוהבים חמצן. מדובר במדיטציה של תנועה עם דמיון מודרך, פלוס תזונה, ואמונה רוחנית, שאני מאמינה בו ככלי לחיסון, הרגעה ואיכות חיים. כשאתה חולה בסרטן, כל הזמן הלב שלך רועד. כשאתה עושה צ'י קונג, אין לך פחד לשעה או שעתיים, וזה הרבה מאוד. אחרי פחות משנה לא היה לי סרטן ואמרתי לרופאה: 'זה המיצים והכל'. היא לא לעגה, אבל היא זילזלה. לא האמינה בריפוי ספונטני. וזה בסדר, כי באמת, אין לרופאים דרך לכמת את זה. כל אדם מוצא כלי לריפוי. אחד עזב את הבית והבריא בשקט בכפר, ואחד עושה מדיטציות. סטיב ג'ובס חי שבע שנים עם סרטן הלבלב הקטלני, בגלל טיפולים אלטרנטיביים. יש כאלו שיבריאו ויש כאלו שלא. בגלל זה קשה לעשות מדע מהדבר הזה", היא לוקחת נשימה עמוקה, וממשיכה.
"גם אצלי", קולה רועד, "אחרי חצי שנה מאותה שיחה עם הרופאה הסרטן חזר. בהתחלה הייתי שבורה ומרוסקת. לא האמנתי. הייתי מבוהלת, כי איך יכול להיות שאני עושה משהו וזה חוזר, מה אני עושה לא מדויק? לקח לי עוד שבע שנים להבין שהבעיה שלי היא בשליטה. שאני צריכה לשחרר. אני טיילתי שנים. פונה, הודו, וגיליתי שהמסע הכי ארוך זה מהראש אל הלב. כי הוא כולל גילוים כואבים, באשר למה שהאמנת בו הרבה שנים, מה ניהל אותך הרבה שנים ואיזה מחיר שילמת. אגב, בסוף, אחרי שבע שנים, כן הלכתי לעשות כימו. עשיתי הרבה פחות טיפולים ממה שעושים בדרך כלל, עם מינונים נמוכים, וזה גם לא היה משנה, כי הייתי עמוק בדרך החיים החדשה שלי. הכימו לא איים על המסע הפנימי שלי לעצמי".
ועכשיו, מה מצבך?
"אני לא אגיד שאני בריאה. אני מבריאה. מבריאה את חיי. הסוד הוא להיות האמא של עצמנו. כמו שאנחנו רכים ומתוקים לילדינו, ככה להיות לנו. הסרטן הלך וחזר אצלי כמה פעמים. היו הרבה רגעי שבירה אחרי תוצאות בדיקות, ושם עזרו אהבת החיים שלי והסקרנות. כל הזמן אמרתי שכשאבריא אכתוב ספר, ובגלל שאני עיתונאית, בטח יותר אנשים יקראו ואוכל לעזור לרבים. עכשיו אני באמת כותבת ספר על מה זה ריפוי ועל תהליכים. מזמינים אותי להרצות על איך לקחת משבר ולהפוך להזדמנות, ואני גם מלמדת צ'י קונג פעמיים בשבוע בהתנדבות בפארק הירקון ועל חוף הים, לכל מי שרוצה".
מיקי חיימוביץ' מצאה את עצמה מזדהה לאורך הצילומים עם המאבק של אספה: "היא הכניסה לחיים שלה הרבה רוגע ושלווה ואוכל נכון. היא עשתה שינוי ולפעמים צריך את ה'זבנג', כדי לדעת לחיות אחרת. כשהיא דיברה על עוד כתבה ועל הלחץ הבנתי אותה. זה העולם שלי. אני לגמרי הזדהיתי ואני מזדהה גם עם מה שהיא היום. אני מקווה שהפרק יגרום לאנשים לאמץ אורח חיים שפוי. זמן להכיל, לנוח, לאכול טוב, לעשות ספורט, להירגע".
"אני לא רוצה שיישמע שאני קוראת לחולי סרטן לא לעשות טיפול", מדגישה אספה. "כי אפילו אם הם יעשו מה שעשיתי, לא בטוח שהם יבריאו. אני עדיין אמות", היא צוחקת, "אבל היום יותר קל לי לקבל את נושא המוות. יש לי תלמידים רבים, חולים מאוד, שליוויתי. אני לא מלווה רוחנית. אני לא רופאה. אני חברה למסע. רבים מהם נפטרו. אני לא מוציאה אותם מספר הטלפונים. הם תזכורת לרגעיות של הכל".
הייתה לך קבוצת הליכה בים שאחת מחברותיה הייתה הדוגמנית המיתולוגית פינצ'י מור. לימים חלתה מור בסרטן ונפטרה.
"הייתי חברה של פינצ'י, אבל הדברים האלו לא דיברו אליה. לא לכולם מדבר טבילות בים בארבע בבוקר בחורף".
לפנייה לכתב/ת 
