"כשאת יוצאת עם גבר שהולך על שתיים תמיד ילטשו מבטים"
כשאפרת בן יצחק, הלוקה בשיתוק מוחי ומרותקת לכיסא גלגלים, הגיעה לגיל 40, היא החליטה לחפש אהבה ולנסות להפוך לאמא. התוצאה הייתה שנה דרמטית ומלאת תהפוכות, שבה האישה האמיצה הולכת עם הרגש והתקווה עד לסוף הנוגע ללב, ויוצאת מנצחת
אפרת בן יצחק (41) מחולון פוגשת את אחיה המטפל בבתו, פעוטה בעגלה. גלגלי עגלת התינוקת ניצבים מול כיסא הגלגלים של אפרת. "מחר אני הולכת לבדיקת פוריות ואז אחליט אם אני רוצה להביא ילד, או שלא. לפי הפרצוף שלך אני מבינה שזו טעות". היא אומרת לאחיה, כשידה אוחזת בחמימות בידה של הפעוטה.
"כן. כי מי יטפל בו או בה?" משיב האח. "את לא ממש יכולה לדאוג לעצמך".
כך נפתח אחד הפרקים החזקים בסדרה הדוקומנטרית "משברי גיל" של הבמאי רוני קובן והעורכת נילי קלימובסקי, שתשודר בערוץ 8 ב־HOT בימים שני עד רביעי, החל מ־18.1 בשעה 21:00. הסדרה עוקבת אחרי שש דמויות, רגע לפני החלפת עשור בחייהן. המצלמות מלוות את בן יצחק במהלך שנה דרמטית במיוחד, שבתחילתה היא חוגגת יום הולדת בכותל, כשהיא נושאת תפילה להכיר בן זוג ולהפוך לאם, לפני שיהיה מאוחר מדי. בהמשכה היא מוצאת זוגיות ובודקת אפשרויות להיכנס להיריון, ובסופה נפרדת מבן הזוג ובעצם גם מחלום ההורות, לפחות עד להודעה חדשה.
בן יצחק נולדה עם שיתוק מוחי, הפרעה התפתחותית במערכת המוטורית הרצונית במוח, שגורמת ללקות בתנועה. ההפרעה נגרמת בהיריון או במהלך הלידה ויש לה השפעה לכל החיים על יכולת התנועה והגפיים. "במקרה שלי לא הגיע בשעת הלידה מספיק חמצן למוח והשיתוק אצלי הוא במובן הזה שהשרירים אצלי נוקשים", היא מסבירה. "כדי לנוע אני חייבת לשמור על אלסטיות של השריר, לעסוק בפעילות גופנית ופיזיותרפיה, למשל".
ההתמודדות שלה עם גזירת הגורל הזו לא הייתה קלה. "עד שנות ה־20 המאוחרות חייתי בעיקר בתחושה של רחמים עצמיים, עסוקה בשאלות כמו למה זה מגיע דווקא לי", היא מודה בגילוי לב אופייני. "מה שמאוד עזר לי היה שלמדתי פסיכולוגיה וחינוך מיוחד באוניברסיטה. עברתי תהליך של למידה והגעתי להבנה של הסיבה או חקירת הסיבה ללמה אני כל כך מתקשה לקבל את מה שקרה לי. דבר שני, הגעתי למסקנה שכדי להיות מורה טובה לתלמידים שלי, אני לא יכולה לרמות אותם. לא אוכל להגיד להם, 'תקבלו את עצמכם' כשאני בעצמי לא מקבלת את עצמי. ידעתי שבקרוב מאוד אעמוד מול קבוצת תלמידים כחלק מקבלת התעודה, במסגרת הסטאז'. אז פשוט התחלתי לעבוד על זה".
היא למדה במסגרות מיוחדות עד גיל 11, שבו עברה לבית ספר רגיל לגמרי. "עשיתי הכל, למדתי כמו כולם, אבל מעולם לא ראיתי את הקומה השנייה של בתי הספר", היא מחייכת. "היו לי תמיד חברות טובות, גם ביסודי וגם בתיכון. ביסודי, כשהיו ריקודים וכאלה, הייתי יושבת בצד ותמיד היו עומדים לידי בתורנויות כדי שלא אהיה לבד. כמובן שלא אמרו לי כלום, אבל קלטתי. הם היו מקסימים. אחר כך, בתיכון, היו חלקים יותר טובים ופחות טובים. מצד אחד השתלבתי לימודית וחברתית ומצד שני לא תמיד הזמינו אותי לכל המסיבות, וידעתי שיש. תמיד חיפשתי מקומות אלטרנטיביים ומצאתי את עצמי הולכת למועדוני סטנד־אפ כתחליף. הרבה פעמים סיננו אותי בפעילויות כאלה ואחרות וכן, זה היה החלק הפחות נעים בשילוב. תמיד היו לי חברים ולא בכמויות, גם מתוך בחירה. יותר ציער אותי העניין הזה שלא יצאתי לטיולים. ולא, לא תמיד כולם קיבלו אותי. אבל מצד שני, היו מי שנשארו איתי בכיתה בהפסקות, שזה שימח מאוד".
בגיל 22 נרשמה בן יצחק לתואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך, קיבלה תעודת הוראה בחינוך מיוחד ותעודת דוברות. כיום היא משמשת במשרה חלקית כדוברת בחברה שמעסיקה אנשים עם מוגבלויות במענה טלפוני ומחפשת את דרכה כמדריכה בעמותות נוער בסיכון או עם ילדים פגועי שיתוק מוחי. היא מלווה בעובדת סיעודית לסידורים שבהם קשה לה לתפקד, מתהלכת למרחקים קצרים בעזרת הליכון ולמרחקים ארוכים נוסעת בכיסא גלגלים ממונע.
משתקנית לדוברת
עד למערכת היחסים המתוארת בסדרה, היא הייתה בזוגיות משמעותית פעמיים. קודם עם נכה, כולל מגורים משותפים לסירוגין "והייתה בינינו זוגיות מלאה", ואחר כך עם "הולך על שתיים", ביטוי שחוזר על עצמו פעמים רבות בשיחה איתה. "היינו ביחד מספר חודשים אינטנסיביים. גם איתו הייתה זוגיות לכל דבר ועניין, אבל זה נגמר יותר מהר. עד גיל 30 התאהבתי רק מרחוק, נדלקתי על כל מיני וזה היה לא ריאלי. בכל אופן, אותן מערכות היו לחלק מכונן בחיי, כי הן חיזקו את הביטחון העצמי שלי והוכיחו לי שאני יכולה לנהל חיים, שאני יפה בעיני אחרים, שאני שווה, שאני בעלת ערך, שיש בי דברים שאפשר להתאהב בהם. במשך השנים הפכתי משתקנית לדוברת".
איך זה קרה?
"נקודת המפנה הייתה מאוד ברורה: רוני קובן הגיע לצלם כתבה לתוכנית 'עובדה' במקום העבודה שלי. זה היה החודש הראשון שלי שם ועוד עבדתי בטלפון, לפני שהפכתי לדוברת של החברה. בחרו דווקא בי לדבר. פתאום הגעתי לתובנה שיש לי מה להגיד ושאנשים מקשיבים למה שאני אומרת. לתוכנית הייתה תהודה גדולה. ביני לבין רוני היה חיבור מאוד טוב מהרגע הראשון, בסיסי, חברי, מלב אל לב, של כבוד, אהבה, וזה נמשך עד היום".
כשקובן העלה לפייסבוק פוסט על "משברי גיל" היא לא היססה לפנות אליו. "זו הייתה נקודה שבה לא ידעתי לאן ממשיכים. לא הייתי בזוגיות, רציתי להתפתח יותר בתחום התעסוקה, ובמקביל אי־אפשר היה להתעלם מהעובדה שהשעון הביולוגי מתקתק וצריך לדעת מה קורה. היה לי חשוב לבדוק אם יש לי ביציות פוריות ומה שלומן. הבנתי שלטלוויזיה יש כוח ושאם אני רוצה וחשוב לי שילמדו משהו על עולם הנכים והנכות - שידעו שיש לנו חיים, צרכים, רצונות, שאנחנו הולכים ובאים וחושבים וחולמים, שיש לנו כישלונות, שיש הצלחות, שיש דברים משמחים ויש אכזבות ממש כמו אצל כל אדם אחר - אז הנה ההזדמנות שלי להיות שליחה של כל זה. היום אני רואה את הנכות שלי כבעלת תפקיד ואני רוצה לעודד גם אנשים אחרים בעלי מוגבלויות שונות, שיעשו משהו קטן שיעזור למודעות ולשילוב שלנו בחברה".
איך נראה דייט איתך?
"ברור שליציאות לדייטים יש אופי שונה כשאת נכה. קודם כל, תמיד צריך לבדוק מראש אם בית הקפה או כל מקום אחר שאליו הולכים נגיש. זה הורס את הספונטניות, אבל מונע אי־נעימויות. דבר שני, כשאת יוצאת עם גבר שהולך על שתיים תמיד יסתכלו וילטשו מבטים. מה לעשות, אני אחרת, זו עובדה. ויש מי ששואל את עצמו מה היחסים ביניהם, מה הוא בשבילה, וכשרואים בינינו יחסי חיבה יש מי שירים גבה ויש מי שיחייך ויגיד לעצמו, 'איזה יופי'. למדנו להתעלם מהתגובות ולהיות מרוכזים בעצמנו".
האישיות קובעת
את הגבר שמערכת היחסים איתו מתוארת בסדרה, גרוש "הולך על שתיים" ואב לילדה, הכירה בן יצחק בפגישה עיוורת. "הסברתי לו מלכתחילה את מצבי הפיזי והוא אמר שזה לא מפריע לו. היו לנו הרבה שיחות והתכתבויות לפני שנפגשנו פנים מול פנים. האישיות היא שקובעת. אני חושבת שבאהבה יש חלקים לא מוסברים. פעם חשבתי שיש כללים באהבה וגיליתי שזה ממש לא ככה. למשל, אי־אפשר להגיד מראש במי אתאהב בעוד כמה זמן. לא באים עם רשימה ומסמנים וי. זה חיבור בין האנשים ואינטראקציה וחברות".
פרטי ונמקי.
"היה בינינו חיבור אינטלקטואלי ורגשי מאוד גדול. הוא בן אדם מאוד חכם ואני מתחברת לזה. כשביקשתי ממנו לספר על עצמו הוא כתב לי מגילת רות. בעיניי זה אחד הדברים היפים. חשבתי שיכתוב כמו כולם, 'רגיש, רומנטי ועם חוש הומור ומחפש באישה אחת שתיים שלוש' אבל לא, הוא כתב לי ממש את תקציר חייו ואת ההתייחסות שלו לעניין הנכות שלי, ושזה לא מפריע לו. לכן התפתחה בינינו מערכת מושקעת ועמוקה, מאוד מאוד הדדית שהובילה לחברות, אהבה ופתיחות".
אז מה רצית יותר, בן זוג או ילד?
"את שניהם ביחד. באתר ההיכרויות כתבתי שאני רוצה להכיר למטרה רצינית. לא כתבתי שאני רוצה ילד, כי אני לא יודעת מה יתפתח במערכת היחסים. זה צריך להיות טבעי ואוהב ולא טכני. הצבתי לעצמי מטרות - למצוא בן זוג, ללכת לרופא, להתפתח אישיותית - וחתרתי למטרות הללו. הגעתי לנקודה שבה הרגשתי תקועה והבנתי שזה גיל בינה וזה הזמן לשים את עצמי במרכז, לדאוג לצרכים האישיים שלי וזה בסדר, זה לא הופך אותי לאגואיסטית. זה נתן לי את ההזדמנות לאהוב את עצמי. הבנתי שהחיים זה להציב לעצמך מטרה ולהגיע אליה. לא הגעת - תחפש דרך אחרת, ואם זה עצוב - תבכה ותקום. וזה קורה לכולם. נכון שלנו יש קשיים יותר גדולים, מעובים, מורכבים, מלאי השלכות ומיוחדים - אז מה? מתמודדים. יש לנו את החלקים והעוצמות שלנו - גם אנחנו רוצים לעבוד, לתרום, להתחתן, ללמוד".
הרופא אמר לה שהיריון במצבה עלול לגרום ל"עוויתות". בן יצחק הגיבה בשוויון נפש. "דווקא זה לא מה שריגש אותי, זה מחיר שהייתי מוכנה לשלם", היא אומרת. "אם אהיה בזוגיות הנכונה ובמקום הנכון, אז כן. אמרתי לעצמי שקודם כל חשובה לי זוגיות טובה ומה שיבוא איתה יתקבל בברכה. כשאני באה לרופא והוא מסביר שמתוקף מצבי וגילי יש סיכוי שאם איכנס להיריון זה יפגע בגוף שלי, גם בגלל הנכות וגם בגלל הגיל, ויש סיכוי שזה ידרדר ויחליש אותי, אני מקשיבה לו ואני יודעת שהוא רגיש ומשכיל יותר ממני. אבל אני אומרת לעצמי שכמו שיש את המוטו 'הכן רכבך לחורף', גם אני יכולה להכין את הגוף שלי ככל האפשר, ולא רק עם ויטמינים, אלא ממש לעשות פיזיותרפיה מתאימה, לחזק את האגן ואת חגורת הכתפיים. מאוד מרגיע אותי לדעת שיש מה לעשות כדי לנסות למנוע את הנזק. ברור שיש פה סוג של 'נשיקה־סטירה'. אמרתי לעצמי 'תנשמי עמוק'. זה לא חדש לי, החיים שלי גם ככה מורכבים, אז טוב שהוא אומר לי את האמת ואת הסיכונים ואני צריכה לעשות את הבחירות, והן מאוד קשות ואין דרך חזרה".
הבחירה שלה הייתה אכן קשה מנשוא. "בסופו של תהליך, כשישבתי איתו והוא הסביר הכל כולל דיאגרמות וסטטיסטיקות, הגעתי למסקנה שלהביא ילד זה לא משהו שעושים בשביל להגיד שהבאת ילד לעולם. אני רוצה שיהיו לו חיים טובים ואיכותיים, ואי־אפשר להחזיר לחנות אם זה לא מתאים. לאור כל זאת הבנתי שזה דורש חשיבה מחודשת, בכובד ראש. צריך לחשוב על הסיכונים והסיכויים ורק אז להחליט את ההחלטות שלי".
והייתה עוד החלטה כואבת, עם כמה מסקנות בעקבותיה. "נפרדתי מבן הזוג, היה קצת קשה ואני ממשיכה הלאה. נפרדנו אחרי מספר חודשים ביחד. הייתה שיחת פרידה קשה ואפילו כואבת. כל הפרידות כואבות. הייתה לי אחת כזו. המשכתי הלאה. עברו כמה חודשים. אני זמינה לקשר חדש. מעדיפה מישהו על כיסא גלגלים ולא הולך על שתיים. לא רוצה להיות עם מישהו שאני צריכה להסביר לו ולהתנצל על הנכות שלי. רוצה מקום שיש בו מישהו שיודע מי אני ומה אני ואז אפשר להיכנס למערכת היחסים באופן נקי, בלי תוספות. זה משפיע על מהלך הקשר ועל התוצאה. עם מישהו באותו סטטוס כמו שלי, מערכת היחסים בריאה, נכונה ואמיתית יותר". ¥
לפנייה לכתב/ת 
