את דלת דירתה של זהבה בן פותח נער גבוה ודק. "אתה בן?" אני מסתערת עליו.
"כן", הוא בוחן אותי במבט אדיש, "מי את?"
"בן", אמו מגיחה מאחוריו, "אתה לא יודע מי זאת?" ואחרי שהיא מציגה אותי היא מספרת לבנה: "היא כתבה לי שיר עליך. 'כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא'", היא מזמזמת.
"די, אמא", הוא רוטן, "תפסיקי לשיר".
אמא שלו ואני מתעקשות להכניס אותו להיסטוריה המשותפת שלנו ומתארות לו את האולפן המעופש, ליד אבו כביר, שבו התכנסנו – משה דץ, זהבה בן ואנוכי – כדי להקליט את "חיים שלי". זה היה בחורף והזמרת הייתה מצוננת. היא גם לא זכרה את כל המילים. רגע לפני שהחלטנו להתפזר ולקבוע מועד אחר להקלטה, אמרתי לה: "תחשבי שאת נמצאת עכשיו עם הבן שלך בגינת המשחקים. הוא מטפס למגלשה, את עומדת למרגלותיה וקוראת אליו 'מי בא אל אמא? מי חמוד של אמא?' תחשבי שהוא גולש ישר לתוך הידיים שלך".
בן הנהנה – והקליטה את "חיים שלי" בטייק אחד, בקול רווי אהבה. "ומאז", היא מספרת לבנה, "אני שרה את השיר הזה בכל הופעה, הוא הפך להמנון בכל בר מצווה".
אני עוד מספיקה לשאול אותו אם הוא רוצה להיות זמר, והוא ממלמל "ממש לא" – ויוצא.
"זה התינוק שלי", בן מתמוגגת ומגישה לי תה עם נענע. "הוא כבר בן 17, לפני גיוס, אבל לא משנה בן כמה הוא יהיה. גם בגיל 50 הוא יהיה התינוק שלי. ככה זה, הוא האחד והיחיד שלי והוא כל עולמי. לא האמנתי שאני, מרוקאית משני הצדדים, אהפוך לאמא פולנייה. עובדה. שעה אחרי שהוא יוצא מהבית אני מתחילה לצלצל ולשאול מה הוא עושה ועם מי. החברים שלו מקנאים בו, אומרים לו 'הלוואי שאמא שלנו הייתה דואגת ככה', אבל הוא אומר לי 'אמא, אל תחפרי'. בן הוא החיים שלי והנשמה שלי והוא במקום הראשון אצלי".
לפני המוזיקה?
"אין דבר כזה 'לפני המוזיקה' בגלל שהיא הייתה בי מאז ומעולם. אבא שלי היה זמר שניגן על הכלים – עוד, כינור, מצילתיים, דרבוקה – הוא גם לימד מוזיקה ומה שקיבלתי ממנו נכנס לי עמוק עמוק לדם".
אז איך זה שהבן שלך לא חולם לשיר?
"לתורשה יש שני צדדים. מאבא שלו הוא ירש את הנטייה לרחף קצת. את הביישנות הוא לקח ממני. לא נראה לי שיש לו כישרון מוזיקלי ואני מבינה למה הוא לא רוצה להיות זמר. המקצוע הזה הרחיק אותי ממנו. זה לא פשוט כשאמא יוצאת לעבוד בלילות, אבל הילד הזה, מיום שנולד, לא היה אפילו שעה אחת עם בייביסיטרית. אחותי הגדולה, מדלן, שמרה עליו כשיצאתי לעבודה ולמרות זאת כשבן היה קטן הוא סבל מחרדת נטישה. כשהלכתי איתו לבית הספר הוא לא עזב לי את היד. בכיתה א' הוא דרש שאשב לידו. כיום הוא נשאר לבד בבית, הוא כבר גדול, וגם כשאני חוזרת הביתה בשלוש לפנות בוקר אני מכוונת את השעון המעורר לשבע וקמה להכין לו סנדוויצ'ים ולהקפיץ אותו לבית הספר".
הוא לא יכול להגיע לבית ספר ברגל?
"יכול, בטח שיכול, לפעמים הוא גם עושה את זה, אבל ביום של גשם? לא ולא. בשביל זה אני אמא שלו. לפני שעשה רשיון נהיגה הוא נסע על אופניים חשמליים ואני נסעתי אחריו במכונית כדי לשמור שהוא נזהר. בסוף הוא התחרפן ממני, החזיר את האופניים החשמליים לחנות והוציא רשיון נהיגה".
וכשהוא אוחז בהגה את לא פוחדת?
"הוא ישמור עליו", אומרת בן ומצביעה על התקרה.
האישה הטובה
היא גרה בראשון־לציון, ברחוב שנושא שם של רב פולני, קומה שלישית בלי מעלית. "זה טוב לכושר", היא מגחכת. "בהתחלת הקריירה גרתי עשר שנים בתל־אביב, אבל כשהתחתנתי קנינו דירה בראשון־לציון ונשארתי בה בגלל בן. לפני שנתיים עשיתי ניסיון לעזוב. שכרתי בית במושב ליד אשדוד ונהניתי מהשלווה. אני אוהבת קרקע, בבאר־שבע גדלתי על הקרקע, במעברה, וזה עשה לי טוב, אבל בן ישב שם על קוצים והתגעגע לחברים. אז חזרנו".
הדירה השכורה טובלת בלבן. ליד המטבח עומד מתקן שעליו היא מייבשת את הכביסה. הקירות חשופים. בסלון תלוי שעון עתיק עם תמונות הוריה המנוחים, עזיזה ושמעון בניסטי. "ככה אני אוהבת", אומרת בן (47) שאין בפניה אף קמט. "יש לי גג ענקי ובשמש אני יושבת שם ומשתזפת לי בשקט. זה בניין מעורב, יש בו שכנים דתיים, רוסיים ואתיופיים, וכולם קוראים לי 'אישה טובה' בגלל שאני אוהבת לעזור. המוטו שלי הוא 'תחשוב טוב, עשה טוב – יהיה טוב'. כיום, יש כאלה שהופכים את המשפט הזה ואומרים 'אל תעשה רע – לא יהיה לך רע', אבל אני מעדיפה לא לדבר על דרך השלילה".
הביטחון שבן מקרינה כיום שונה מאוד מהדימוי השברירי שדבק בה במהלך הקריירה הארוכה שלה, שהחלה כשהייתה בת 18 וחצי. "הייתה לי ילדות יפה", היא נזכרת. "הוריי עלו ממרוקו עם ארבעה ילדים ועוד שישה נולדו להם בארץ. אני השביעית, נולדתי חמש דקות אחרי אתי, אחותי התאומה. הרופא לא ידע שבבטן של אמא יש שני תינוקות, אבל אמא ידעה. כשאתי יצאה היא אמרה לו 'חכה, אני מרגישה עוד בעיטות'. לא היה לנו כלום בבית – אפילו לא מכונת כביסה, אמא שלי כיבסה בידיים ל־12 נפשות וגם סחבה סלים מהשוק – אבל היה לנו הכל, בגלל שהייתה בבית חמימות ואהבה. כיום זה בדיוק להפך. לאנשים יש הכל והם מרגישים שאין להם כלום. מה היה לנו במעברה? אפילו לא צעצועים, רק הסרט הערבי בטלוויזיה בשחור־לבן".
ושם חלמת שביום מן הימים תהפכי לזמרת?
"לא חלמתי, גם לא חשבתי שאני מספיק טובה. זמר אחד לקח אותי להופיע איתו, שרתי את 'אינתא עומרי' של אום כולתום באיזה פאב קטן בשדרות ובקהל ישב אלי בנאי שייצג את אג'אר, הילד הטורקי. הוא נתן לי את כרטיס הביקור שלו והפך למנהל הראשון שלי. אחרי 'טיפת מזל' התחלתי לנסוע באוטובוס מבאר־שבע לתל־אביב – נוסעת להופעה, חוזרת לישון במלון בבת־ים ובבוקר נוסעת באוטובוס לבאר־שבע עם מה שהרווחתי. הרוב נתתי לאמא. אז, בשנות ה־90, חרשתי את כל המועדונים. הפלאקה של רחוב המסגר היה אז כמו קיסריה. לפעמים היו לי עשר הופעות בלילה אחד. בכל מועדון נתתי רק 20 דקות ויאללה, למועדון הבא. כשחזרתי הביתה התיישבתי על המדרגות ולא היה לי כוח לעלות. העקבים גמרו לי את הרגליים, כל הגוף שלי היה סחוט".
לא הרגשת שהאמרגן מעביד אותך בפרך?
"לא, אהבתי לשיר ולשמח אנשים. זה נתן לי סיפוק. אל תשכחי שבאותם ימים פרצתי דרך. כמעט ולא היו זמרות. רק אהובה עוזרי ומרגול היו לפני".
ומה הרגשת כששרית חדד עקפה אותך?
"שמחתי בשבילה. זה כיף לראות זמר שמצליח, במיוחד אישה, ואף פעם לא הרגשתי שאני בתחרות עם אף אחד. שרית מדהימה, היא חברה טובה שלי, הרבה פעמים הזמינו אותנו להופיע ביחד".
איך ייתכן שאחרי 30 שנות קריירה, ויותר מ־40 אלבומים, את גרה בדירה שכורה?
"אני לא רוצה ללכלך, מי שמכיר אותי יודע שאני לא בזבזנית, אבל היו טעויות בניהול שלי ואני, בתור ילדה, לא הבנתי כלום. לפעמים אמרתי לאמרגן שלי 'אני לא אוהבת את השיר הזה' או 'אני לא רוצה להופיע במקום הזה' והוא לא שמע בקולי. הוא לחץ עליי יותר מדי ומהר מדי. כל שנה הוא הוציא אלבום חדש. אני חולה על אולפנים, לא אכפת לי להקליט מהבוקר ועד הערב, אבל כשעובדים מהר מדי זה בא, לפעמים, על חשבון התוצאה".
המהירות התבטאה גם בחייה הפרטיים. בן נישאה לאסף רוזן, שהיה אז שחקן כדורגל, ונפרדה ממנו כשבן, בנה היחיד, היה בן שלושה חודשים. "לא הסתדרנו", היא אומרת. "לא התגרשנו בגלל שהוא עשה משהו או בגלל שאני עשיתי משהו. פשוט לא הייתה בינינו תקשורת והפערים בינינו היו יותר מדי גדולים. לפני שהגרוש שלי יצא מהבית אמרתי לו 'הדלת פתוחה, תבוא מתי שבא לך' והיום אנחנו מסתדרים הרבה יותר מבעבר".
כיום רוזן הוא מנכ"ל מטבחי דקור, נשוי בשנית ואב לשתי בנות, "שאוהבות מאוד את בן".
למה את לא התחתנת?
"בשביל מה? התחתנתי פעם אחת, מספיק".
ואהבה?
"אחרי שהתגרשתי היו לי שתי אהבות, כל אחת נמשכה כמה שנים, אבל כבר 12 שנה אני לבד. פעם בן אמר לי 'אמא, יום אחד אני אעזוב את הבית, אני דואג לך, תמצאי אהבה' והסברתי לו שאין דבר כזה 'למצוא'. אנחנו פתוחים וגלויים זה עם זו, מדברים על הכל".
טוב לך לבד?
"מאוד. מה, להיות לבד זה סוג של נכות? אני קמה בבוקר, נוטלת ידיים, מתפללת וגם שומרת שבת. כשיש לי זמן אני רואה סרטים על בעלי חיים בנשיונל ג'יאוגרפיק או מתיישבת על מכונת התפירה, מוציאה בובות וכריות ונותנת מתנות לחברים. הם משגעים אותי 'תמכרי, תמכרי', אבל אני מתביישת. זה התחביב. פעם הייתי רשומה בחדר כושר, היום אני רוכבת על אופניים או מתאמנת בבית, קופצת על חבל וגם עולה במדרגות. בצהריים אני מתחילה לבשל לבן והחברים שלו – קוסקוס, דג מרוקאי, קציצות דגים, כל מה שהוא אוהב. אני גם אופה לחם, רק עוגות אני לא סובלת. כשבא לי משהו מתוק אני אוכלת שוקולד מריר".
המאהב שלי
לפני שלוש שנים היא עברה לניהולו של אריק לוי, בעל עסק למכשירי חשמל בחולון. "הייתה תקופה שניהלתי את עצמי, אני כבר מסוגלת לעשות את זה, אבל אריק הוא חבר ותיק שלי וכשהוא הציע את עצמו אמרתי לו 'בתנאי שכל ההחלטות יהיו משותפות'. אני לא רוצה לחזור על השגיאות של העבר. הקשר בינינו עובד מצוין. עשיתי סיבוב מדהים עם מרגול, כל אחת הביאה את הבגאז' המלא שלה, שרנו ביחד ולחוד והיה נהדר. הזהירו אותי שמרגול היא רוטווילר. איפה? היא האישה הכי עדינה בעולם".
בימים אלה היא מחממת את המנוע לקראת פסגה חדשה – קונצרטים בסדרת "קול הזהב" של התזמורת האנדלוסית אשדוד, בניצוחו של מיכאל וולפה, יחד עם הפייטן אמיל זריהן. הקונצרטים יתקיימו בבאר־שבע, קריית־מוצקין, תל־אביב, אשדוד וירושלים. "איזה אושר", היא קורנת. "הקהל מבקש את הלהיטים הישנים שלי כמו 'זמר שלוש התשובות', 'חוף זהב' ו'טיפת מזל', וגם את 'אינתא עומרי' כמובן, הכל בעיבודים חדשים. 30 נגנים, נופיע רק באולמות גדולים ברחבי הארץ, גילו לי ש־80 אחוז מהכרטיסים כבר נמכרו ותאמיני לי, בימינו לא קל למכור כרטיסים. הלוואי שיהיה ביקוש והמופע יימשך עוד ועוד, הלוואי שהוא יגיע לארצות־הברית ולאירופה, והלוואי שאחרי המופע הזה יהיה לי סוף־סוף ערב משלי".
מה תלבשי למופע החגיגי הזה?
"שמלה. לאו דווקא שחורה. גם אדומה זה בסדר. הופעתי עם שמלה אדומה רק פעם אחת, מזמן, בלנינגרד. יש לי סטייליסטית, אבל אני יודעת להתלבש ולפעמים אני הסיילטיסטית הכי טובה של עצמי".
איך את מפנקת את עצמך?
"לא מפנקת. לפני חודש, כשאריק רצה לחגוג לי יום הולדת על הבמה, אמרתי לו שאני מוותרת. כבר עברתי את הגיל של החגיגות, למרות שאני מרגישה חצי מהגיל שלי".
והעור החלק שלך?
"זו המתנה שקיבלתי מאמא. היה לה עור חלק עד יומה האחרון".
כשאת שרה שירי אהבה, על מי את חושבת?
"רק על בן, הבן שלי. אני משלמת הרבה כסף לתיכון פרטי בגלל שחשוב לי שהוא יוציא תעודת בגרות. לי אין. כשהוא יתגייס אני עוד יותר אתפלל. הוא רוצה להיות קרבי, אבל אני לא אסכים. בן יחיד".
את לא חושבת על אף גבר?
"לא. בן הוא המאהב הכי גדול שלי. כשהוא ילך לצבא אולי אכניס הביתה כלב".
