השאלה היומית: האם המלחמה של מירי רגב בגלגלצ צודקת

פלייליסט לא מייצג

אני חובבת זמר מזרחי. לבושתה של העדה שממנה באתי אני יודעת מי זה דקלון, מזמזמת שירים של חיים משה ואין כמעט שיר ים־תיכוני שאני לא מכירה. אני פחות מתחברת לסלסולי אום כולתום אך באותה נשימה גם לא משתגעת על שירי נעמי שמר, ואני מאמינה שאם משמיעים את מירי מסיקה צריך להשמיע את מאיה בוסקילה, ככה בשביל האיזון.

אני אשכנזייה בלונדינית שלא קראה צ'כוב מימיה אבל פילחה מספריית בית ספר את אקסודוס וקראה אותו עד תומו. מדי פעם אני גם מעלה פוסטים בפייסבוק בגנות הפה הגדול של רגב, שמעלה לי את הסעיף, כי אני אולי אשכנזייה גנטית אבל יש לי דם מרוקאי רותח. אני מעקמת את האף נוכח הפופוליזם של השרה, אלא שעכשיו נדמה שהבון טון הלאומי זה לתקוף אותה גם כשאין על מה.

כבר שנים שגלגלצ לא קשובה לרחשי ליבו של הקהל ובאמת לא ברור מי אחראי על הפלייליסט. אנחנו מדינה שאוהבת להרים, שאוהבת לעשות כפיים, אחרת מה יישאר לנו חוץ מלבכות? לכן, מתמיה לגלות שאביהו מדינה נוגן פעם אחת ב־2014, וב־2015 פעמיים, כשבארסנל שלו כמעט 100 שירים. גם את רון שובל כמעט לא משמיעים, אבל נראה לי שיכולותיו מוצו בהישרדות.

השיח המתנגן כרגע אינו קשור לימין ושמאל וגם לא למזרחים ואשכנזים. גלגלצ פונה לחיילים שבאים בכל הצבעים ובכל הדגמים, והם אוהבים לשמוע מוזיקה ישראלית מכל הסוגים. קצת סלסולים עוד לא הרגו אף חייל או את אמא שלו שמכינה לו סיר גולש לשבת.

פעם הייתי רוקדת על שולחנות בגנקי עם עינת שרוף, כשמצד אחד יאיר לפיד, מהשני הסטנדאפיסט יעקב כהן ומאחורינו שמעון בוסקילה. לאף אחד לא היה אכפת איפה נולדו אבותיהם של יוצרי השירים, כי כולם באו להשאיר את הצרות מאחור למשך שעתיים, להתמסר לצלילים ולעשות שמח.

"החיים זרמו, הכל היה קבוע, איך שרנו אז, בשני קולות בלי זעזוע. והיו לילות של צחוק ושעשוע, אבל עכשיו יש בקולי מיתר קרוע". (שמעון בוסקילה למילים של אהוד מנור)

מסע כוחני ופוליטי

יקיר אלקריב

תגידו מה שתגידו, אתם פשוט חייבים לאהוב את שרת התרבות והספורט שלכם, מירי רגב. ולא רק אותה, אלא גם מוזיקה מזרחית אתם כנראה חייבים לאהוב, ולשמוע, ולהשמיע — במיוחד אם אתם עורכים מוזיקליים בגלגלצ.

תזכורת קלה, למי ששכח: רגב עשתה ניסיון ראשון, מגושם וקולני למדי, להשפיע על הפלייליסט המפורסם, כבר ביולי אשתקד. כסמל לקיפוח ולהדרה של יוצרים מזרחיים ניתנה אז מאיה בוסקילה, שהיא בכלל סוג של זמרת פופ. אחרי שערכה עוד כמה פגישות עם בכירי התחנה, רגב נבלמה על ידי שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, שהזכיר לה, לכולנו וכנראה בעיקר לעצמו שהתחנה הצבאית נמצאת בכלל תחת סמכותו, ואסר על עורכים בתחנה להמשיך ולהיפגש עימה. עד כאן מערכה ראשונה.

כדי לעקוף את בוגי, רגב הבלתי נלאית מצאה מסלול חדש שעובר דרך ועדת החינוך של הכנסת. שם, היא הניחה הצעה שבראשה צעדים הזויים לגמרי, כמו הקמת גוף ציבורי שיפקח על גלגלצ, חובה לפרסום הנימוקים לבחירת השירים או לדחייתם, ואפילו איימה לגבש הצעת חוק שתעסוק אך ורק בגלגלצ.

ונשאלת השאלה: מה בעצם אוכל את מירי רגב? הייתכן שזו העובדה שבתחנת השידור הצבאית יושבים עורכים מוזיקליים שבוחרים את השירים לשידור — לא על פי מפתח עדתי, ולא כדי "לתת ייצוג הולם לכל הז'אנרים במוזיקה הישראלית" — אלא, שומו שמיים, אך ורק על פי טעמם; אליטיסטי, אשכנזיפתי ומתנשא ככל שיהיה.

לי למשל, כמי שלא מסוגל לשמוע מוזיקה מזרחית, אין שום בעיה עם זה. להפך. יש על הסקאלה מספיק תחנות רדיו שבהן חובבי הז'אנר יכולים לבוא על סיפוקם. וזה בסדר גמור שיהיו גם תחנות אחרות (כמו 88 אף־אם) שיפנו לקהל שונה. לא יותר טוב ולא פחות טוב. פשוט שונה.

אבל רגב כנראה לא תוותר, ותמשיך לנהל את הקרב הנואש שלה. וגם אם כוונותיה בתחילת הדרך היו טובות, עכשיו מדובר במסע כוחני של פוליטיקאית שפיתחה אובססיה לנצח במאבק שליטה.

תוצאות הסקר האחרון:

האם צריך לאפשר לכל אזרח ללא עבר פלילי המשרת במילואים לשאת נשק ברישיון?

כן — 48% הסכימו עם יפעת ארליך

לא — 52% הסכימו עם סמדר שיר