עד פופ

גם היום - עם יותר מעשרה ספרים מצליחים, יחסים קרובים עם הוליווד, חשבון בנק מפוטם וקרחת של אוטוטו 60 - השאלה שניק הורנבי שומע הכי הרבה היא, מתי כבר יכתוב ספר המשך ל'קדחת המגרש'.

"זה לא יקרה", הוא מבהיר גם הפעם, "אין שום סיכוי".

אפילו לך נמאס מארסנל?

"לא, ממש לא. אני עדיין גר במרחק כמה דקות הליכה מהמגרש, ועדיין הולך לכל משחק ביתי. וזה גם משמח אותי לשמוע שאפילו בישראל, בשביל הרבה אנשים אני עדיין 'ההוא שאוהד את ארסנל' - אין לי בעיה להיות מזוהה עם משהו שאני כל כך מעורב בו מבחינה רגשית. אבל אני לא אכתוב ספר המשך ל'קדחת המגרש' כי ההצלחה של הספר הזה שינתה את מערכת היחסים ביני לבין ארסנל: כשכתבתי אותו הייתי רק אוהד, והיום אני מוזמן לפעמים לתא המנהלים, או פוגש שחקנים. אני כבר לא יכול לייצג אוהדים באותו אופן שבו ייצגתי אותם לפני 23 שנה, כשהייתי אלמוני".

המשרד עמוס הספרים באיזלינגטון שבצפון לונדון, שממנו הוא מתראיין, הוא עדות לא רעה לנסיקה של הורנבי מאלמוניות לפרסום עולמי בעקבות ההצלחה של הספר ההוא - אוטוביוגרפיה של מעריץ, ששינתה את הכתיבה על ספורט ושהולידה עוד שני רומנים מעולים, 'נאמנות גבוהה' ו'על הילד', שגם עובדו לסרטים מצליחים. כמו הבריט־פופ, הורנבי לא הצליח אמנם להעביר את הברק של הניינטיז אל המאה ה־21, אבל הוא עדיין יוצר אינטליגנטי, מצחיק, ויצרן בלתי נלאה: של רומנים, של מאמרים, של פרויקטים מוזיקליים, של תסריטים ('לחנך את ג'ני', 'הולכת רחוק' עם ריס וויתרספון, ועכשיו גם הדרמה המדוברת 'ברוקלין'); נאמן לתשוקה המקורית המרובעת: ספרים־מוזיקה־קולנוע־כדורגל.

גם ספרו החדש, 'מצחיקונת' (הוצאת מודן, בתרגום גיא הרלינג), עושה כבוד לתרבות הפופ שהורנבי שומר לה אמונים, אבל הפעם התפאורה היא אולפן טלוויזיה בשנות ה־60. ברברה פארקר, "מיס בלקפול" לשנת 1963, מחליטה לוותר על הכתר כדי לעבור ללונדון ולנסות להפוך לקומיקאית, כמו האלילה שלה - לוסיל בול האמריקאית. די מהר החלום מתגשם, והיא הופכת לכוכבת הראשית של הקומדיה הטלוויזיונית הפופולרית 'ברברה (וג'ים)', על כל הנחות הסלב המשתמעות מכך.

מי שמחפש מסר פמיניסטי עלול להתאכזב: גם הורנבי מודה שעיקר הצלחתה של מיס בלקפול שלו נובע מהופעתה החיצונית, שמושווית לזו של הדוגמנית בת התקופה סברינה. במילים אחרות: שיער בלונדיני, חזה גדול והיקף מותניים צר.

"בשנים האחרונות יצא לי לעבוד על כל מיני תסריטים וסרטים עם לא מעט בחורות צעירות, ומה שהדהים אותי זה האופן שבו היופי שלהן מתפקד כמו כוח־על. רוב האנשים צריכים לעבוד מאוד קשה בשביל דברים שבאים בקלות לבחורות צעירות ויפות. דברים פשוט קורים מסביבן".

אתה מתכוון לריס וויתרספון?

"גם. וגם לקארי מאליגן מ'לחנך את ג'ני'. אבל למעשה בעיקר לרוזמונד פייק מ'לחנך את ג'ני' - כתבתי לה תפקיד קומי והיא אמרה לי שאף אחד אף פעם לא נותן לה להיות מצחיקה. רק בדיעבד קלטתי שהיא התייחסה למראה החיצוני שלה. מה שהבנתי - ושבדיעבד הוביל לכתיבה של 'מצחיקונת' – זה שבחורות צעירות ויפות בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה נדרשות להגן על המותג שלהן ולא לעשות קומדיה, כי קומדיה דורשת כל מיני פרצופים מצחיקים שמכערים אותך. יש איזושהי סתירה בין יופי לקומדיה".

אז רוזמונד פייק הייתה המודל לדמות של ברברה?

"לא. המניע לכתיבה של ברברה היה היעדר מודל כזה. יצא לי לקרוא ספר על לוסיל בול, וחשבתי שזה מוזר שלא הייתה אף קומיקאית בבריטניה בשנות ה־50 וה־60 שהייתה לה כזו השפעה. את החלל הזה ניסיתי למלא".

היום אנחנו דווקא בעידן של קומיקאיות.

"נכון. ואני אוהב במיוחד את טינה פיי ואת ג'וליה לואי־דרייפוס. אבל ההצלחה של הקומיקאיות היום היא בעיקר בארצות־הברית, לא בבריטניה. והסיבה היא שחסרה לנו מסורת כמו זו שהתחילה לוסיל בול".

באחת הסצנות המרכזיות בספר, המבקר אומר ליוצרי התוכנית: "אתם בטלוויזיה תראו מישהו יושב ומחרבן אם תחשבו שאיזה צבוע יצחק מזה". זו נבואה שהתגשמה?

"אפשר לומר שכן. אני מאמין גדול בחוכמת ההמונים בכל מה שקשור לתרבות פופולרית, אבל ההצלחה של תוכניות הריאליטי גורמת לי להרהר מחדש בכושר השיפוט שלי. מה שכן, אני מאמין שהן לא ישרדו. הרי תמיד הייתה טלוויזיה גרועה; פשוט שכחנו ממנה. אנחנו מסתכלים על העבר כעל 'תור הזהב' של הטלוויזיה, אבל זה בגלל שמהתוכניות הגרועות ששודרו פעם אנחנו פשוט מתעלמים. יש הרבה יותר עבר מהווה בכל דבר - בטלוויזיה, בספרים, במוזיקה. קל לזכור רק את הדברים הטובים ולשכוח את הרעים. וגם עכשיו זו תקופה נהדרת לטלוויזיה".

במה אתה אוהב לצפות?

"בשנים האחרונות בעיקר ב'שובר שורות', 'הסמויה' ו'אורות ליל שישי'. עכשיו אני נהנה מ'מר רובוט', וגם מ'טרנספרנט' ו'האמריקאים'. נראה שכל חודש יש סדרה חדשה שממש כדאי לראות".

הזכרת רק סדרות אמריקאיות. מה קרה לטלוויזיה הבריטית המפורסמת?

"הדברים שהיו טובים באנגליה נשארו טובים. בשנה שעברה הייתה 'ברודצ'רץ'', למשל. הבי־בי־סי תמיד ידע לייצר דרמות טלוויזיוניות משובחות. מה שחדש זה שעכשיו גם האמריקאים עושים את זה באופן פנומנלי. זו המסורת הבריטית - טלוויזיה משובחת, בלי קומיקאיות".

בכל רגע נתון, הוא מספר, מונחים על שולחן הכתיבה שלו ארבעה או חמישה פרויקטים בעבודה. בנוסף לספרים ולתסריטים, הורנבי כותב עכשיו גם סדרת טלוויזיה. ולצד ביקורות מוזיקה מזדמנות הוא מתחזק כבר יותר מעשור את טור ביקורת הספרות שלו במגזין האמריקאי The Believer; טור אישי שהפך למותג המזוהה עם הורנבי, ושמבחר מהטקסטים שבו אוגדו לספרים. למעשה, יותר משהוא מבקר ספרות, הורנבי הוא אידיאולוג של ספרות. בתחילת כל טור הוא מציג את רשימת הספרים שקנה מאז כתיבת הטור הקודם, את רשימת הספרים שקרא מתוכם, ומנסה להדביק את הקוראים בחדוות הקריאה.

כתיבת ביקורות שינתה את האופן שבו אתה כותב ספרים?

"היא בעיקר שינתה את האופן שבו אני קורא. כשהתחלתי לכתוב את הטור ביקשו ממני שהכתיבה תהיה חיובית, בלי ביקורות שליליות. זה הוביל לכך שהייתי צריך לבחור רק ספרים שידעתי שאני אוהב - משימה שהיא די בלתי אפשרית - אבל זה גם גרם לי להבין שהרבה מאוד ממה שקראתי עד אז קראתי רק כדי להיות מעודכן בעולם הספרות, או כדי לבדוק אם הספר הזה והזה באמת גרוע כמו שכולם אומרים. כשהפסקתי עם זה ועברתי לקרוא רק לפי הטעם שלי והאינסטינקטים שלי, חיי הקריאה שלי נהיו שמחים יותר".

אמרת פעם שקריאת ספר צריכה להיות קלה ומהנה כמו צפייה בטלוויזיה. זה באמת מה שאתה חושב?

"כן, בהחלט. אחת המלכודות הגדולות שהצבנו לעצמנו היא התפיסה שהתגבשה במאה ה־20, שלפיה קריאה צריכה להיות עבודה קשה ולא בידור. אנשים שכחו שהמטרה של כל זה היא לבדר אותם. בשביל זה הומצא הרומן. ההנחה השלטת עכשיו היא שאנחנו צריכים לקרוא 'ספרים מסובכים', והתוצאה היא שאנשים כבר לא קוראים כמו פעם. כשהם חוזרים הביתה עייפים אחרי העבודה הם מעדיפים לפתוח טלוויזיה מאשר לקחת ספר לידיים".

מי אשם בזה?

"במידה רבה, הסופרים. הרבה מהסופרים מיואשים מזה שאף אחד לא קורא את הספרים שלהם, ואז הם מאשימים את הציבור ואומרים שזה בגלל שהקוראים טיפשים. אבל למעשה אותם סופרים אחראים לזה שאנשים לא קוראים - הם לא מבינים שפשטות ונגישות הם יתרונות בכתיבה. הם חושבים שהקוראים לא יכולים או לא רוצים להתמודד עם תחכום, אבל זה לא נכון - הרי כל סדרות הטלוויזיה המופלאות של העידן הזה, כמו למשל 'הסמויה', מציגות עלילות מאוד מורכבות ומסובכות, בצורה נגישה. אנשים יכולים להתמודד עם מורכבות; מה שהם לא רוצים להתמודד איתו זה משפטים ארוכים וסתומים. הטלוויזיה נהייתה מורכבת יותר ומהירה יותר; הספרות נהייתה איטית מדי עבור הקוראים".

נשמע כמו טענות של סופר שיודע שהספרים שלו אף פעם לא יהיו מועמדים לפרסים נחשבים כמו הבוקר.

"אני ממש בסדר עם זה שאף פעם לא יבחרו ספר כמו 'מצחיקונת' לבוקר. אני מעדיף בהרבה את קהל הקוראים. בניגוד לספרים שלי, הרבה מאוד מהספרים שמתפרסמים היום תלויים לחלוטין בפרסים האלה, זה הסיכוי היחיד שלהם לשרוד - אם הם לא יזכו, אף אחד לא יקנה אותם. וגם פרס בוקר עצמו עשה המון נזק לקריאה. אנשים משכילים מהמעמד הבינוני שלא קוראים הרבה ייכנסו לחנות ספרים ויבחרו את הספר שזכה בבוקר, כי האנשים שהעניקו לו את הפרס קבעו שזה הספר הכי טוב שיצא ב־12 החודשים האחרונים. ואז הם קונים את הספרים האלה, לא מצליחים לקרוא אותם, ואומרים לעצמם: אם זה הספר הכי טוב שפורסם ב־12 החודשים האחרונים, אז אין לי שום כוונה לקרוא את הספר השני הכי טוב שפורסם ב־12 החודשים האחרונים..."

לפי ועדות הפרס וכתבי עת כמו 'גרנטה', הבון־טון היום הוא ספרות מיעוטים ומהגרים. בטח לא קל להיות סופר שהוא גבר לונדוני לבן.

"זה דווקא קל מאוד. כאמור, הפרסים והרשימות האלו פונים לקהילה קטנה מאוד של אנשי ספרות, אבל אם תסתכל על המכירות - אנשים פשוט לא קונים את הספרים האלה".

יש משהו מאוד נוסטלגי בכתיבה שלך. אתה מתגעגע לספרות של פעם?

"אני לא חושב שאני נוסטלגי. אם אתה אוהב מוזיקה, נגיד, אין דבר טוב יותר מההווה".

מי שקורא את הספרים שלך יכול לקבל את הרושם שאתה מאלה שעדיין מקשיבים רק לביטלס ולחומרים המוקדמים של דילן.

"ממש לא. אני שומע רק מוזיקה חדשה. הפופ התקדם מעבר לביטלס, וכך גם הספרות. ברור שאני אוהב את הביטלס, אבל אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הקשבתי לאחד האלבומים שלהם. אתה הרי לא שומע אנשים אומרים על ספר 'הוא נהדר, אבל זה לא דיקנס'. ברור שזה לא דיקנס! אז למה להגיד את זה על מוזיקה? הספרים של דיקנס עדיין כאן, ואתה יכול לקרוא בהם מתי שאתה רוצה, כמו שאתה תמיד יכול לחזור לאלבומים של דילן ושל הביטלס. אלא שעכשיו, בנוסף לזה, כל חודש יוצא אלבום מעניין אחר. במובן הזה, ההווה עדיף על העבר".

תחת הכותרת "יום ממוצע" מתאר הורנבי באתר הבית שלו את שגרת חייו: "אני מגיע למשרד שלי בין תשע וחצי לעשר, מעשן הרבה, כותב בהתפרצויות איומות של שניים־שלושה משפטים, עם הפסקות של חמש דקות בין לבין. בודק אימיילים במהלך כל הפסקה, ומתעצבן אם אין כאלה. הולך הביתה לאכול צהריים. אם אני אוסף את הבן שלי אני יוצא בשלוש וחצי. אם לא, אני נשאר עד שש. הכל כל כך משעמם!!"

אבל במגרש הביתי דווקא לא ממש משעמם אצל הורנבי. דני, בנו בן ה־22 מנישואיו הראשונים, הוא אוטיסט שאינו מדבר ובקושי מסוגל לתקשר עם הסביבה. "אני משתדל לא לקרוא ספרים על ילדים אוטיסטים", הורנבי מודה. "לגדל ילד אוטיסט זה קשה מאוד, יש לי מספיק מזה בחיים האמיתיים שלי, ואין לי עניין גם לקרוא על זה".

בשנים האחרונות דווקא יוצאים המון ספרים על ילדים אוטיסטים - בעיקר אוטיסטים עם איזושהי גאונות חריגה.

"כן, והספרות הזו עושה נזק לכולם. אם יש לך ילד אוטיסט, אחת לכמה זמן מישהו ישאל אותך 'מה הגאונות שלו? במה הוא מדהים?' והתשובה שלי היא: בכלום. הילדים האוטיסטים הגאונים הם מיעוט קטן מאוד מבין כלל הילדים האוטיסטים, ולמרות שמבחינה ספרותית הם מאוד מעניינים - הם לא מייצגים את המציאות. יש להם יותר מדי ייצוג בספרות".

אז תכתוב אתה את הספר שכן מייצג.

"אני לא רוצה לכתוב על זה, כי אני לא חושב שמישהו יכול להבין את זה. אין שני ילדים אוטיסטים שהם אותו דבר. ההתמודדות עם כל ילד היא מאוד שונה, כך שאין טעם שאני אחלוק את החוויה הזו עם העולם".

אז בוא נדבר על שני הבנים הקטנים שלך. ב'נאמנות גבוהה' כתבת שצריך להגן על ילדים לא רק מאלימות, אלא גם משירי פופ על לבבות שבורים.

"כן, טוב, זו בעיה - הילדים שלי מקשיבים לפופ כל הזמן. אני לא חושב שאפשר למנוע את זה. וזה גם טוב, זה יהפוך אותם לאנשים יצירתיים יותר. אם כי, כשאני הייתי בגילם כל הנושא של הערצה וחשיפה למוזיקה היה מאוד שונה".

לפי הספרים שלך, הערצה תמיד הייתה ותמיד תהיה.

"כן, אבל האינטרנט שינה אותה מאוד. היום, גם אם אתה מעריץ מישהו מאוד עלום, אתה יכול להקיש את השם שלו בגוגל ותוך כמה דקות להפוך לחלק מקהילה של אלפים שמעריצה אותו. גם אם יש רק עשרת אלפים אנשים בכל העולם ששמעו עליו, אתה יכול בקלות להיות חלק מהם. כשאני הייתי בן 14, למשל, מאוד אהבתי רוק כבד, אבל כמעט לא השמיעו רוק כבד ברדיו בבריטניה. אז נאלצתי לשמוע דברים אחרים, וככה נחשפתי למוזיקת סול וליוצרים שונים, והטעם שלי השתנה והתעצב. היום, לעומת זאת, אם אתה מחליט שמה שאתה אוהב זה מוזיקה אלקטרונית גרמנית, אתה יכול להקשיב רק למוזיקה אלקטרונית גרמנית. ואני לא בטוח שזה מפתח אותך באותה מידה".

אתה עוד מעט בן 59, ועדיין שקוע עד צוואר בתרבות הפופ. מפחיד אותך הרגע שבו תפסיק להיות מחובר?

"אני לא חושב על זה כעל 'תרבות פופ'. מבחינתי זו פשוט תרבות". •