אני מאמין

כתבי הגות // לב נ. טולסטוי (מרוסית: דינה מרקון, כרמל, 523 עמודים)

אחד ההבדלים בין הניהיליזם שלנו לזה של המאה ה־19 הוא שזה שלנו בא אחריו, ולכן הוא ניהיליזם לאה, מאוחר. כדי לחוש בחריפות את הזעזוע שבאובדן האמונה והוודאויות בכלל, צריך עדיין לחזור אל ענקי המאה ה־19. לדוסטויבסקי, לניטשה. ולטולסטוי.

סביב גיל 50, כשהוא במלוא אונו, כשהוא הסופר החשוב ביותר ברוסיה ואולי כבר באירופה כולה, חווה טולסטוי משבר קיומי חריף שממנו יצא כאדם מאמין; כבעל גרסה נוצרית פרטית, שערורייתית בעיני הכנסייה הפרבוסלבית. הוא היה לא רק גאון, אלא אותו דבר נדיר שניתן לכנות "גאון מוסרי", כלומר מי שמשתמש בכוחותיו האינטלקטואליים יוצאי הדופן על מנת לסייע לאחיו בני האדם כדי להקל על מצוקותיהם. לכן גם שגיאותיו והפרזותיו נסלחות בעיניי, ואף מעניינות.

הקובץ החדש, 'כתבי הגות', כולל טקסטים שכתב טולסטוי בנושאי אמונה והגות קיומית. הטקסט הידוע ביותר מאלה שתורגמו כאן - ויש לברך ברכה גדולה את הוצאת כרמל על תרגומו - הוא 'וידוי' שכתב טולסטוי בסוף שנות ה־70 של המאה ה־19. זה טקסט לא ארוך, ושלא כמו 'הווידויים' של רוסו (אחד ממקורות ההשפעה של טולסטוי) הוא מתמקד ביחסו של טולסטוי לסוגיית האמונה באלוהים. אבל הקורא יוצא נשכר קודם כל מיכולתו הגאונית לתאר את הבסיס המובן מאליו של החיים, להאירו באור חדש, לעיתים אכזרי. כך, למשל, כשטולסטוי מונה את הטקטיקות שנוקטים אנשים בלתי מאמינים מול פחדים קיומיים כמו מוות, זקנה ומחלות: אי־ידיעת הזוועה או הכחשתה ("אינך יודע, אינך מבין שהחיים הם רעה גדולה והבל גמור"); ההתמכרות לתענוגות, ה"אפיקוריזם" ("ביודעך את חוסר התוחלת שבחיים, אתה משתמש לפי שעה בטובות ההנאה שישנן"); ייאוש ("אף שהבנתָ שהחיים הם רעה גדולה והבל, אתה ממשיך לחיותם"); התאבדות ("לאחר שהבנתָ שהחיים הם רעה גדולה והבל, תשים להם קץ"). מעניינת גם תפיסת האמונה של טולסטוי שמתבטאת ב'וידוי': האמונה מוצדקת בעיקר כי החיים אינם אפשריים בלעדיה. היא צורך קיומי, תנאי של החיים. גם קוראים שאינם מקבלים את התשובות של טולסטוי - ואני ביניהם - יכולים להתפעל מהצגתה הבהירה, המעמיקה והכנה של השאלה, ואף להתנחם בנגיעה בכאבי הקיום של מי שאינו מאמין (שהרי ההתעלמות מהכאב לעיתים מחריפה אותו במיוחד).

התפיסה הדתית של טולסטוי היא אולי קודם כל תפיסה מוסרית; הציווי לאהוב את בני האדם (ואף את החיות, לפי טולסטוי, שהיה צמחוני). לכן, על אף ארכנותו, יש עניין גם בטקסט שנקרא 'אמונתי מהי?' ובו טולסטוי מתעקש שהנצרות האמיתית מתנגדת להפעלת אלימות מכל סוג שהוא, כולל אלימות מערכת המשפט והחוק. גם 'על החיים' מעניין על אף ארכנותו, כי בו טולסטוי לועג בכוח ובתבונה להבטחות הכוזבות של המדע ומציג אותו כמשיח שקר - תובנה רלוונטית לזמננו לא פחות משהייתה לזמן הגאות הפוזיטיביסטית שבו כתב טולסטוי.

אבל הטקסט המעניין ביותר בקובץ, טקסט כביר ומפורסם מאוד, אינו עוסק לא באמונה ובמטפיזיקה, ולא במוסר ובחברה - כי אם באמנות. אני מתכוון להתקפה הידועה, ובחוגים מסוימים ידועה לשמצה, של טולסטוי על שייקספיר ועל ההערצה שהוא זוכה לה באירופה זה מאות בשנים. זה הרי אחד מהדו־קרבות המעניינים ביותר שאפשר להעלות על הדעת: שני ענקי הספרות מתגוששים ביניהם. בניגוד למוניטין האקסצנטריים שיצאו למסה הזו בתרבות האנגלוסקסית, טולסטוי מפשיל שרוולים והוא מנומק ושיטתי להפליא. אין כאן ביטול כלאחר יד של זקן נרגן. הוא מנתח לגורמים את 'המלך ליר' ומבהיר מדוע זו יצירה מלאכותית, לא אמינה, משופעת בברק כוזב, מַלְאה. הוא מודה במקצת מהיכולות של שייקספיר, אבל כופר בחשיבותו ולמעשה קורע אותו לגזרים. לאחר מכן הוא מנתח מבחינה היסטורית כיצד השתרשה טעות כה בסיסית (לשיטתו) בתרבות המערבית. זו מסת ביקורת אדירה, שכתובה בהדר ובסמכותיות מלכותיים.

אם לחזור לנקודת הפתיחה - אחת הסיבות לכך שהניהיליזם שלנו היום נקרש ולאה לעומת הלבטים הסוערים של טולסטוי ובני תקופתו קשורה לכך שאנחנו חיים היום, לטוב ולרע, בחברה שבה רווח הטיפול הפסיכולוגי על כל מופעיו. במציאות שלנו, חלק מהספקות המטפיזיים שטולסטוי מביע נתפסים כמצוקה פסיכולוגית שיש לטפל בה. השאלה "למה לחיות? מה הטעם?" נתפסת לא כפילוסופיה אלא כפתולוגיה. ואכן, גם חלק מהמצוקות של טולסטוי יכולות להתפרש באופן פסיכולוגיסטי כ"מזוכיזם מוסרי" מופרז; תשוקה להכנעה ואי־יכולת לשאת את זכויות היתר שלו כאציל רוסי וכסופר מצליח. אם יש אכן הקלה בסבל, הרי שהגישה הפסיכולוגית שלנו היא מוצלחת. ובכל זאת מכרסם הספק שאנחנו לא רק מרוויחים ממשטר האלחוש הפסיכולוגי שתחתיו אנחנו חיים.