"לא הבנו איך קרה שדווקא עופר, שבא לעזור ולהציל בדיוק כמונו, נפגע בגללנו"

הנשק מונח לצידן, מאיים. גם מדיהן, בגוון אפור מאובק, משדרים הרתעה. רק הפנים עדינות מאוד, מסתירות מצוקה גדולה. שלוש השוטרות מיחידת הסיירות של משמר הגבול שתוך כדי סיכול פיגוע בשער יפו, לפני כשבועיים וחצי, הרגו בשוגג את עופר בן־ארי ז"ל, לא מוצאות מנוחה. "לא ראינו אותו", אומרת אורטל (שמות השוטרות בדויים). "היינו שלוש בנות במשמרת, שתיים מקדימה עם הנשק ואני מאחור כדי לחפות עליהן. כשהמחבלים התחילו לדקור, ישבה שם קבצנית ערבייה ופחדתי שהיא תצטרף לדוקרים או שתיפגע, אז ביקשתי ממנה להתרחק. זה לקח זמן. היא לא כל כך הבינה מה אני רוצה, וכנראה בדיוק כשהסטתי את המבט אליה, עופר ז"ל נכנס לזירה ולקו האש. "איך, איך" היא סופקת כפיים. "איך לא ראינו אותו?"

שקט כבד בחדר, ושוב הדיסוננס הבלתי נתפס בין התדמית הקשוחה לצעירות המתייפחות. אורטל, 19, רק חודש במג"ב. מאיה, 20, סוגרת שנה. שתיהן ממרכז הארץ והתגייסו ליחידה בעקבות בני משפחתן ששירתו בה לפניהן. יעל, 20, מסיימת את השירות בעוד שבועיים. היא ממשפחה חרדית, ולמג"ב הגיעה היישר מקהילת חסידי חב"ד בצפת.

"רוב החברות שלי כבר נשואות עם ילדים, אבל לי היו תוכניות אחרות, רציתי לתרום למדינה ולעשות שירות משמעותי", היא אומרת. "בכלל לא ידעתי לאן אני נכנסת, כי בבית הספר ובקהילה שלי לא עושים הכנה לשירות הצבאי. כשהגעתי עם אמא שלי לבקו"ם, הייתי כמו עיוורת. בתחילה הציעו לי תפקיד משרדי. אמרתי, אני לא רוצה לשבת ולהכין קפה. לא בשביל זה עזבתי את הקהילה החרדית שלי. ואז הציעו את סיירת מג"ב. זה נשמע כאילו אני הולכת להציל את העולם. אמא שלי אמרה, אני מתפללת בשבילך שלא יהיה לך יותר מדי אקשן".

האצבעות ממוללות בעצבנות את הכומתה הירוקה. "לצערי התפילה שלה לא התקבלה", היא אומרת במרירות. "הצלתי חיים ולקחתי חיים. עופר מת, אשתו הפכה לאלמנה ושתי בנותיו ליתומות. לצערי, זה אקורד הסיום שלי".

עופר בן־ארי ז"ל

השבוע נפגשו יעל ומאיה עם יפעת, אלמנתו של בן־ארי ז"ל, ועם בנותיו, אופק בת ה־18 וגאיה בת ה־16. "מיד אחרי ההלוויה רציתי לחזק את השוטרות", אומרת אופק. "היה לי ממש חשוב להיפגש איתן ולהרגיע אותן. לא תיכננתי מראש מה לומר להן. רציתי לבוא למפגש בלב נקי, לחבק את הבנות ופשוט לדבר מהלב. וכך באמת היה. כשיעל ומאיה נכנסו לחדר, אמרתי להן שאני לא כועסת, שהן עשו בדיוק מה שהיו צריכות לעשות, ושאני ממש רוצה שיורידו מעצמן כל אשמה וירגישו לגמרי נקיות. כי מבחינתי, זה בדיוק מה שהן. זו הייתה השלמה, סוג של סגירת מעגל. הרגשתי שאבא מלווה אותי למפגש הזה, שהוא נוכח בחדר. אם היה יכול, הוא היה אומר לנו, אני גאה בכן".

הפגישה התקיימה בלשכת השר לביטחון פנים גלעד ארדן, ובנוכחות מפקד משמר הגבול, ניצב עמוס יעקב, מפקד מג"ב ירושלים, תנ"צ יזהר פלד, ומפקדת יחידת הסיירות, רפ"ק לינור פרנקל. בחדר הייתה התרגשות גדולה. השר ארדן ניחם את משפחת ההרוג. "עופר הוא גיבור ישראל שפעל בשם הערכים שכולנו מאמינים בהם", אמר לאלמנה ולבנות. "למרות האסון הכבד, שוטרות מג"ב שהגיעו לזירה פעלו בדיוק כפי שמצופה מהן".

מפקד מג"ב, ניצב עמוס יעקב, הוסיף: "החיבוק והאהבה שאתן מעניקות לשוטרות מעידים בדיוק מי היה עופר - מלח הארץ מטובי בנינו".

השוטרות היו מתוחות לקראת המפגש. "כבר בדרך לשם שאלתי את עצמי איך זה יתנהל. איך אוכל לשבת בחדר ולהסתכל בעיניים של המשפחה של האדם שנהרג בשוגג מהכדור שלנו", אומרת יעל.

יפעת בן־ארי ובתה במפגש עם שוטרות מג"ב, השבוע. "אמרתי לבנות שאבא שלהן היה גיבור" | צילומים: חטיבת דובר המשטרה, עמית שאבי

היה מפגש קשה?

"היה מפגש לא קל. האלמנה והבנות הן פשוט נשים נדירות. הן באו וחיבקו אותנו מכל הלב. הן אמרו לנו, אל תיקחו את התוצאות על עצמכן. מה שקרה כנראה היה צריך לקרות. אתן עשיתן מה שהייתן צריכות לעשות. יפעת אמרה: 'הבת שלי יכלה להיות היום בדיוק במקום שלכן. בעוד כמה חודשים היא מתגייסת ועלולה לעמוד באותו המצב. אתן בחורות צעירות, כל החיים עוד לפניכן, ואנחנו לא רוצות שתחושות אשמה ילוו אתכן לכל החיים'".

בכית?

"בעיקר בכיתי. מהתרגשות וגם מהתפעלות. שלוש נשים שאיבדו בעל ואבא ושידרו כל כך הרבה חוזק ואצילות. אופק אמרה שהיא רוצה להתגייס למשמר הגבול. שזו זכות להגן על המדינה ולשרת שירות משמעותי כמונו. מפקד מג"ב הבטיח לה שהוא ילווה את הגיוס שלה באופן אישי. אחרי הפגישה החלטנו להמשיך לשמור על קשר. הרגשנו הקלה אדירה. היינו צריכות את המילים האלה כדי להמשיך הלאה".

כוחות מג"ב וזק"א בזירת הפיגוע ליד שער יפו | צילום

אנחנו מטרה חיה

כמאה שוטרות וקצינות מאיישות את יחידת הסיירות של משמר הגבול, השייכת למשטרת ישראל, מחוז ירושלים, ונותנת מענה לריכוזי קהל באזורי חיכוך. מאיה, אורטל ויעל אחראיות על אבטחת מתחם ממילא. "לאזרחים זה נשמע כאילו אנחנו מסתובבות בקניון", אומרת מאיה. "אבל זה אחד האזורים המסוכנים ביותר, סמוך מאוד לשער יפו. המשימה שלנו היא מניעה ביטחונית, איתור ומעקב אחרי דמויות חשודות. לפני כמה ימים עליתי למיניבוס ועצרתי חשוד. החבר שלו זרק קללה והשני צעק לנהג להתעלם ממני ולהמשיך לנסוע. הייתי צריכה לבצע מעצר תוך כדי נסיעה. זה לא היה פשוט, אבל הקושי הזה הוא חלק מהשגרה היומיומית".

אז איך את מתמודדת?

מאיה: "יש פחד, ברור, הרי אנחנו מטרה חיה, אבל אין לנו זמן לפחד. צריך להיות ממוקדות".

אורטל: "אנחנו החיץ שאמור למנוע ממחבל לבצע את זממו. אנחנו המגן הראשון, לפני הכוחות הגדולים. זו מחשבה שמחזקת אותי אחרי האירוע הכואב עם עופר ז"ל. אני יודעת שהאיש הגיבור הזה שילם בחייו בגלל הכדורים שלנו. אבל אני גם יודעת, באותה הוודאות, שאם לא היינו שם, סביר להניח שעוד הרבה אנשים היו משלמים בחייהם".

"במסיבת הגיוס המשפחה שלי איחלה לי שירות משעמם", מחייכת יעל בכאב. "אבל כבר בשנה הראשונה בצבא נקלעתי לפיגוע דריסה. זה קרה ממש ליד הבסיס בירושלים. חציתי את הכביש עם חברות כשהמחבל הגיח משום מקום. לא ראינו אותו וממש לא היינו מוכנות לקראתו. הוא פגע בארבע בנות ואותי פיספס. שלוש מהן נפלו על הכביש ונפצעו קשה. הרביעית נשארה תלויה על הרכב, אבל המחבל המשיך בנסיעה במטרה לדרוס אותה. זה היה ממש כמו סרט אימה. אני זוכרת את הפנים שלו, מלאות שנאה, וכמה הוא היה נחוש לפגוע בנו. וזה בדיוק מה שראיתי בפיגוע בשער יפו. המחבלים דקרו ודקרו, ולא הפסיקו אפילו כשהתחילו היריות. הם היו אחוזי אמוק".

פחדת?

"כן, אבל לא על עצמי. בפיגוע הראשון פחדתי שהמחבל יצליח להימלט ולפגוע בעוד חברות שלי, ולכן מתוך אינסטינקט ניסיתי לרוץ אחריו ורק אחרי שהוא נוטרל חזרתי אל הפצועות. אולי הפחד הזה הניע אותי גם הפעם ללחוץ על ההדק ולנטרל את המחבלים לפני שיספיקו לדקור עוד עוברי אורח. וככה הרגתי בשוגג יהודי שבא להציל יהודי".

ציצית מגואלת בדם

בוקר הפיגוע היה אחד הימים הנאים בירושלים החורפית. "השכמנו לתדריך בחמש ורבע", מספרת מאיה. "ואחר כך חזרנו לישון כדי לקום למשמרת של שבע וארבעים. אני זוכרת שבחוץ זרחה השמש ואנחנו היינו עליזות. אמרנו, בטח יהיה אחלה יום. יצאנו לסיור רגלי לאורך השדרה כדי להראות נוכחות וחיפשנו חשודים. ב־12 חזרנו לאכול ואחר כך הגענו שוב לאזור. בסוף השדרה הלכנו לקנות מים. מיד כשיצאנו מהחנות, שמענו צעקות".

זה היה סמוך לשעה 13:00 בצהריים. ענאן חאמד ועיסא עסאף ממחנה הפליטים קלנדיה הגיעו לכיוון שער יפו והחלו לדקור את העוברים והשבים בסכינים. שתי סכינים נוספות הוצפנו בכיסיהם. "ראינו חבורת ילדים דתיים רצים לקראתנו בטירוף, הם היו מאוד מבוהלים וצעקו שיש מחבל למטה", משחזרת אורטל. "מיד רצנו לכיוון. קראתי בקשר לכוחות נוספים והמשכנו בריצה. כשהתקרבנו לאזור קלטתי שזה פיגוע דקירה".

יעל: "ראיתי שני מחבלים, אחד גבוה וגדול והשני קטן ורזה, שדוקרים אדם מבוגר שוב ושוב בכל חלקי גופו. לכל אחד מהם הייתה סכין גדולה ביד, נוטפת דם. הנדקר עדיין עמד על הרגליים בגבו אל הגדר וניסה להיאבק בהם. כולו היה מכוסה בדם, בראש, בצוואר, בירך. הייתה לו כיפה על הראש, והציצית הייתה מגואלת בדם, אבל המחבלים לא הניחו לו. אחד אחז אותו בכתף, שלא ייפול, ושניהם המשיכו לדקור אותו בשנאה שלא נגמרת. בגלל הציצית והדם, המראות הזכירו לי תמונות מהשואה.

"הפצוע צעק אבל המחבלים לא אמרו כלום. ראיתי את הפנים שלהם, הייתה בהן שנאה. הייתה תחושה שגם אם הפצוע ימות, הם ימשיכו לדקור אותו. זה ממש נראה כאילו עבר להם בראש: לא מעניין אותנו אם נמות בעצמנו, העיקר לדקור, לדקור, לדקור. אז שלפנו את הנשקים וירינו בהם".

הפצוע היה, התברר אחר כך, הרב ראובן בירמאכר, 45, אב לשבעה מקריית־יערים, שהיה בדרכו לישיבת אש התורה ללמד שיעור בתלמוד. באותה שעה חלף בן־ארי, 46, בכביש והבחין במתרחש. ללא היסוס עצר את רכבו ובידיים ריקות רץ לעבר הנדקר כדי לסייע לו. ירי השוטרות פגע בו בשוגג ופצע אותו אנושות. בן־ארי הובהל לבית החולים ובערב מת מפצעיו. גם בירמאכר לא החזיק מעמד ונפטר. אדם נוסף נפצע קשה.

"במהלך הירי בכלל לא ידענו שאזרח נפגע", אומרת יעל. "ירינו לא מעט כדורים, כי המחבלים לא נפלו מיד. לקח להם זמן ליפול ולהפסיק לדקור. ובינתיים הגיעו הרבה מאוד כוחות שהתפרשו באזור והסתירו מאיתנו את הפצועים והמחבלים. בשלב הזה הלכנו אחורה כדי להרחיק את האזרחים מהפצועים וכדי לאבטח את הכוחות".

הצלחתן להגיע לפצוע?

"רק כשהוא ראה אותנו מכוונות את הנשק למחבלים, הוא הרשה לעצמו ליפול. עד רגע הירי הוא עוד נלחם בהם. רצנו אליו וניסינו לעזור לו. הוא היה בהכרה. אני זוכרת שהורדתי את השכפ"ץ שלי, קיפלתי לשניים ושמתי אותו מתחת לראש שלו, כמו כרית. ואז התחלתי לטפל בפצעי הדקירה שלו כדי לנסות לעצור את הדימום. אמרתי לו שוב ושוב, תישאר איתי, תישאר איתי. הייתי בלחץ גדול. בשלב מסוים הוא אמר, תהרגו אותם, אבל אני לא בטוחה שהוא באמת אמר את זה או שרק אני שמעתי. הפחד שלו היה ברור. הוא פחד שהם יחזרו וימשיכו לדקור".

הכשרתה של יעל כחובשת אפשרה גם לחברותיה להעניק סיוע רפואי ראשוני. "יעל הסבירה לנו מה לעשות", אומרת מאיה. "היא עזרה לפצוע בראש, ואני עזרתי לו ברגל. הייתי מבוהלת מהירי, מהצעקות, מהדם, אבל עבדתי כמו על אוטומט, לפי ההוראות שלה. רק כשהגיעו צוותי הרפואה והחליפו אותנו, התחלתי לחשוב על מה שקרה ואז נשברתי".

"אחת הבנות סיפרה מאוחר יותר שהיא ראתה את הפצוע השני על אלונקה, אבל אנחנו אפילו לא ידענו שיש עוד פצוע", מוסיפה אורטל. "ממש הסתירו לנו אותו, ואת עופר לא ראינו בכלל. רק כשהגענו לבסיס, לתחקור ראשוני, סיפרו לנו שאזרח רץ לזירה כדי להציל את הפצוע ונפגע קשה מהירי שלנו".

נדהמתן?

"היינו בהלם. לא הצלחנו להבין מאיפה הוא הגיע ובעיקר איך לא ראינו אותו. חשבנו שזו טעות. רק אחרי שהמפקדים הראו לנו סרטון ממצלמת אבטחה שקלטה את האירוע מזווית הפוכה לזווית הראייה שלנו, ירד לנו האסימון. בסרטון רואים שאנחנו מבצעות ירי, בן אדם רץ פנימה, אחר כך נופל ואנשים מתאספים סביבו. בסרטון נוסף ראינו שהוא הבחין במתרחש כשעוד נהג ברכב. רואים אותו עוצר את המכונית באמצע התנועה ורץ אלינו כשכדורים שורקים מסביב. זו הייתה ממש פעולה הרואית".

נשבר לי הלב

בתחקיר הראשוני עלה כי השוטרות פעלו כנדרש וכי הירי שלהן לעבר המחבלים מנע פיגוע גדול יותר והציל חיי אדם. "נטרול רוצח הפועל בזירה שבה נוכחים אזרחים הוא פעולה סבוכה שלצערנו לא תמיד מסתיימת באופן כירורגי ונקי", אמרו במשטרת ירושלים. "כואב עד מאוד שבן־ארי ז"ל קיפח את חייו, אולם ללא פעולתן המקצועית של השוטרות, התוצאות הטרגיות היו גדולות יותר".

זה לא ניחם את השוטרות. "ישבנו עם הסגל ופשוט לא יכולנו להפסיק לבכות", אומרת יעל. "לא הבנתי איך לא ראינו את עופר נכנס לזירת הפיגוע ואיך קרה שדווקא הוא, שבא לעזור ולהציל בדיוק כמונו, נפגע בגללנו. זה נורא־נורא קשה. עד עכשיו אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליו. לא ממקום של 'היה אפשר לעשות את זה אחרת', כי אי־אפשר היה לעשות את זה אחרת. היו מולי שני מחבלים שדקרו אדם שזעק וביקש עזרה. הייתי חייבת להציל אותו ולנטרל אותם כדי למנוע אסון גדול יותר. אבל האיש הזה, עופר, רצה בדיוק כמוני להציל את הפצוע. באיזה עוצמות ומוטיבציה הוא רץ לקו האש. לא הגיע לו למות".

אורטל: "זה עצוב באופן שאין לתאר. בחיים שלי לא בכיתי ככה. כל הזמן שאלתי את עצמי, אולי אם הייתי מסתכלת יותר, אולי אם התזמון היה שונה, אולי הייתי יכולה להציל אותו. יש המון שאלות שאין עליהן תשובות".

"זה נורא ואיום", בוכה יעל. "הרגשתי שמשהו מהמוות המיותר שלו הוא על הידיים שלי. גם אם בלי כוונה, גם אם זה בעל כורחנו, כדי להציל אחרים, מה שהרג אותו זה כדור שלנו".

אורטל: "חשבתי גם על הדקות שבהן הודיעו למשפחה שהבן, הבעל והאבא שלהם מת בפיגוע דקירה, ולא בגלל מחבלים אלא כי נהרג בגללנו בשוגג. בתור מי שאיבטחה את יעל ומאיה מאחור ושמרה עליהן, אני כל הזמן בודקת את עצמי. כשהודיעו שהוא מת מפצעיו, הרגשתי חוסר אונים. בלבול. עצב גדול. פשוט נשבר לי הלב".

ומאז זה בא בגלים. "כשראיתי את ההלוויה של עופר בטלוויזיה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי", אומרת יעל בשקט. "היה לי קשה לראות את המשפחה האבלה, ובכל זאת הכרחתי את עצמי לראות את זה. כאילו להשתתף בצערם מרחוק. ומאז זה לא מרפה. הידיעה שעל הדרך, גם למטרה טובה, גם שלא במתכוון, לקחתי חיים של מישהו חף מפשע, אוכלת אותי מבפנים".

מאיה ואורטל מהנהנות בצער. "בכל פעם שאנחנו חושבות על הפיגוע", הן אומרת, "אנחנו לא חושבות על המחבלים ולא זוכרות את היריות. תמיד קופץ לנו האסון – יהודי נהרג. בגללנו".

"מיד אחרי האירוע היחידה הפנתה אותי לתמיכה נפשית", אומרת יעל. "בכלל לא יצא לנו להרגיש שאנחנו לבד. קיבלנו ליווי פסיכולוגי צמוד, אבל לשטח חזרנו מיד למחרת. המטרה הייתה לטפל בטראומה עוד בתחילתה".

למחרת ההלוויה נשמעו טענות נגדן על הירי בשוגג. היה מי שייחס אותן למשפחת בן־ארי המורחבת, וכדי להעמיד דברים על דיוקם, פנתה אופק בן־ארי לשלוש השוטרות דרך התקשורת. "אני לא כועסת עליהן בכלל", הדגישה הבת והוסיפה שתשמח לדבר איתן. "כשנודע לנו על נסיבות מותו של אבא, לא כעסתי", אומרת אופק עכשיו. "זו הרי סיטואציה לא אפשרית. בחורות צעירות רואות איך רוצחים אדם מול העיניים.

"אבא איש חכם, מצחיק, נדיב, אבל מה שאפיין אותו יותר מכל דבר היה הנכונות שלו לעזור לכל אחד. הייתה לו מנת אהבה קבועה לכולנו. הוא תמיד היה שם בשבילנו. ולא רק למשפחה הקרובה. לאחים שלו, לאנשים שלמדו איתו בתיכון, לחברים שהיו איתו בצבא ולחברים שנשארו בקשר ואפילו סתם לאנשים ברחוב. אמא סיפרה לי שיום אחד הוא ראה בחור נכה מנסה ללבוש מעיל גשם ולא מצליח. אבא יצא מהרכב בגשם ועזר לו, ובכלל לא היה לו אכפת שהוא עצמו נרטב".

גם בפיגוע עופר רצה רק לעזור. "אבא ראה את המחבלים ואת הפצוע ומיד עצר את הרכב. הוא לקח איתו לום מהאוטו. ברגע שהגיע אל המחבלים, הוא נורה ונפל. אבל בחור נוסף שהיה באזור לקח את הלום מהידיים של אבא והיכה בו את אחד המחבלים, עד שהוא הכניע אותו. אחרי ההלוויה, בשבעה, הוא בא אלינו וסיפר על גבורתו של אבא. בשבעה הגיע אלינו גם תייר אמריקאי שהיה בזירה וניסה לעזור לאבא. הוא אמר שאבא כבר הבין את משמעות הפציעה שלו, אבל לפני שאיבד את ההכרה הוא אמר לתייר שהוא לא מצטער על מה שהוא עשה. וזה כל כך מתאים לו. גם לפני ששמענו את הדברים ידענו שאבא לא מת סתם, אלא בשביל להציל אנשים. אבל כשהוא סיפר את הדברים, זה עוד יותר העצים את המעשה".

נקודה אחת של טוב

כשבן־ארי פירסמה בחשבון הפייסבוק שלה הודעה שהיא רוצה לפגוש את השוטרות, "זה היה בדיוק בנקודת השבר שלי", דומעת יעל. "סוף־סוף הייתה נקודה אחת של טוב בכל הסיפור הקשה הזה. הבנתי שהמשפחה לא כועסת. שעם כל הקושי, היא מבינה את הסיטואציה. וחשבתי שהמשפחה אצילת נפש בדיוק כמו עופר. בפעם הראשונה בחיי הבנתי לעומק את המושג 'ירדה לו אבן מהלב'. מאז האירוע שאלתי את עצמי מה המשפחה חושבת עלינו, איך היא רואה את החלק שלי באסון שלה".

מאיה: "ציפיתי לזעם. הייתי מבינה אם המשפחה הייתה כועסת. המעשה היפה הזה ניחם אותי ולקח חלק קטן מהצער שאני מרגישה".

אורטל: "כשהאירוע הסתיים ידעתי שעל המראות הקשים של הדקירה אני אתגבר, וגם על הפחד והיציאה בחזרה לשטח. רק המוות של עופר לא יעזוב אותי. לכן כשאופק שלחה את ההודעה, זו הייתה תחושת הקלה אדירה".

מאיה: "בפגישה אמרתי להן בדיוק את מה שרציתי לומר. אנחנו משתתפים בצערכן וכואבים את כאבכן. ממש כואב לנו. פיזית".

"ואני אמרתי להן", אומרת יעל, "שאבא שלהן היה גיבור. שבכל משפט ובכל דמעה אפשר לראות כמה הן היו קרובות אליו. ועוד אמרתי, סליחה, לא ראינו אותו. לא התכוונו לפגוע בו. ואז חיבקנו אותן ובכינו עליו. ביחד". •