"מה שגופו הגדול היה כבר לא יהיה. בני/ העבר ההולך ומתרחק, נפל מהגג/ מה שנותר בי - צחוקו הגדול שכבר לא יהיה/ אך אני לוקח אותו איתי. הצחוק המתגלגל/ שהִדהד בין עצי הירקון... ועכשיו בשדה גומחות בבית הקברות/ ניתן אולי לשמוע שם את צחוקו הלילי/ וככל שחולפים הימים והחודשים/ הולך זכרו וגדל בתוכי"
(אשר רייך, "מן הזִכרונות", מתוך הספר "חלונות לפארק").
באוגוסט 2012 קיבל המשורר אשר רייך טלפון שטילטל את עולמו. על הקו היה בנו צחי בן ה־43, שהיה מאושפז בבית החולים גהה אחרי ניסיון התאבדות. "הוא אמר לי, 'אבא, רודפים אחריי. רוצים לשרוף אותי' וסיפר שיצא החוצה מהמחלקה הפתוחה, ואני", משתנק המשורר, "עשיתי טעות. במקום להגיד לו: 'בוא הביתה', פקדתי עליו: 'חזור מיד לבית החולים'. רציתי שלא ירגיש שבגלל שיש לו בית, חסות, הוא יבוא אלינו ולא יקבל את הטיפול הנכון".
אלא שצחי לא שמע לאביו. הוא ברח מהמחלקה הפתוחה, הסתובב יום שלם ברחובות תל־אביב, ובשעות הערב עלה על גג בניין ברחוב אחימאיר ברמת־אביב ג', שם התגוררה בעבר אמו, וקפץ אל מותו מגובה של יותר משמונה קומות.
שלוש שנים עברו מאז, ורייך אינו מצליח להשתחרר מהמחשבות הקשות על מות בנו. "יש אנשים שאתה יכול להרגיש עליהם את האובדן", הוא אומר, "אבל צחי לא היה טיפוס אובדני קלאסי. אפשר היה לזהות סימנים שלא יחזיק מעמד. הוא אמר לי כמה פעמים: 'אני לא רוצה לחיות, אני רוצה להתאבד', אבל חשבתי שמי שמדבר כך, לא מתאבד. שיכנעתי את עצמי שזה מתוך רצון שאטפל בו יותר. היום זה מעורר בי רגשות אשמה איומים. אוכל אותי. איש מלבדו לא יכול היה להציל אותו, אבל עדיין לא נרפאתי מהמחשבה שיכולתי לנסות".
קרבה הרסנית מדי
המוות האובדני אינו זר לרייך. במשך עשרות שנותיו כמשורר היה קרוב למשוררים רבים, שהתהלכו על הקו הדק שבין שיגעון ושפיות, בין החיים למוות. כזו הייתה דליה רביקוביץ. "הייתי אצל דליה בכמה מניסיונות ההתאבדות, ואי־אפשר היה לעודד אותה. בפעם האחרונה שביקרתי אצלה היא כבר הייתה בהידרדרות מוחלטת. ישבה ושתקה. זו הייתה הרגשה נוראה לשבת מולה. הרגשתי שהיא לא פה, אלא במקום אחר. היא באמת נפטרה אחרי שבוע".
"יונה וולך", הוא נזכר בידידה אחרת, "זה סיפור אחר. היא הייתה בעלת טמפרמנט עצום. היא ידעה לאשפז את עצמה, אבל ידעה גם לצאת החוצה בזמן. יום אחד פגשתי אותה שמחה ועליזה. 'מה קרה, יונה?' 'אני הולכת להתאשפז', ענתה.
"עד מותו של בני", הוא מספר, "התאבדות הייתה עבורי מושג מופשט, רומנטי, עם הילה של גיבורי עבר ודמויות ספרותיות. עכשיו אני רואה את העניין הפיזי. אני מתאר לעצמי איך ראשו של צחי הוטח אל האבנים. זה כאב עצום. אני חושב על הכאב שחש רגע לפני שמת. אותי מעניין מה עבר בראשו. למה לא חשב כמה צער זה יגרום לי?"
רייך, 78, יליד שכונת מאה שערים, הוא משורר עטור פרסים. את ספרו הראשון פירסם ב־1963 ומאז הוציא 18 ספרי שירה, ארבעה ספרי תרגום לשירה גרמנית, רומן וקובץ סיפורים. שיריו תורגמו ליותר מ־20 שפות. פעמיים זכה בפרס ראש הממשלה. בשנת 2000 זכה בפרס הנשיא, וכעבור שנתיים בפרס ברנר. בינואר האחרון, אחרי שזכה ארבע פעמים בפרס אקו"ם על ספריו, זכה בפרס אקו"ם למפעל חיים.
הוא גדל במאה שערים, ובגיל 18 נטש את החיים האלה לטובת החיים החילוניים. "אלמלא למדתי בחדר, בתלמוד תורה ובישיבות, לא הייתי משורר", הוא אומר. "שם קיבלתי בית ספר ללשון העברית. סבא של אדם ברוך היה המורה שלי וגם סבו של בוז'י הרצוג, שהיה הרב הראשי".
את חמוטל, אשתו הראשונה ואמו של צחי, הכיר ב־1963. אחרי הנישואים עברו לירושלים, שם עבד בין היתר כעיתונאי. צחי נולד ב־69'. רייך עשה אז חיל כמשורר והסתובב בעולם, בעיקר בגרמניה. "כשצחי היה בן חמש עד עשר נסעתי הרבה", הוא אומר, וניכר שהוא עדיין מתייסר על כך. "ראיתי בצחי ילד פלא, אבל לא הקדשתי לו זמן, מרץ ומחשבה, כמו שמקדישים לבן יחיד, שצריך להיות כל עולמך. אני מאמין שהוא בכה הרבה כשנעדרתי. הרגשתי שאני לא יכול להשאיר אותו בלעדיי יותר מדי, אז הפסקתי לנסוע הרבה".
כשצחי היה בן 18 התגרשו הוריו. הוא חילק את חייו בין שני בתים, אבל נותר קרוב מאוד לאמו. הקִרבה הזו, לדעת רייך, הייתה הרסנית. "אני חושש שהוא הזדהה איתה יותר מדי. אחרי שחלה היו לי איתו המון ויכוחים. 'אבא', היה אומר לי, 'אני חולה נפש'. 'זה לא ככה', חזרתי וטענתי. 'מחלת נפש היא כמו וירוס. מי שרוצה את המחלה, היא באה אליו'. אבל הוא היה עמוק בעניין, ודבר לא עזר".
לפני 20 שנה נכנסה לחייו של רייך ד"ר אלישבע זהר, מטפלת זוגית ומשפחתית, והשניים נישאו. "מצבו הנפשי של צחי החל להתערער", היא מספרת. "בתחילה ניסה להתגבר על זה באמצעות חזרה בתשובה. הוא גידל זקן, לבש ציצית, ואשר היה מסיע אותו לכל מיני ישיבות. צחי היה נפש מעונה. אי־אפשר לדעת איך היה יוצא בבית אחר, אבל הילדות והנעורים נתנו בו את אותותיהם".
ב־99' אושפז לראשונה, קיבל טיפול תרופתי וחזר לחיים רגילים ככל שניתן. הוא חי בדירה משלו, כתב, צייר, וכשהרגיש שהחיים קשים לו מדי, הגיע להתבודד בביתם מאיר הפנים של אשר ואלישבע. בין לבין עבד כעיתונאי, ערך תוכניות בקול ישראל ונחשב למוכשר מאוד. מעבר לכך, היה מבודד חברתית.
"צחי היה בחור יפה", מספר אביו. "בעבר הייתה לו חברה אמריקאית, אבל היא נסעה. במהלך השנים הפך להיות שמן מאוד, ופיצה את עצמו באוכל. הוא רצה ילדים וחתונה, אבל אמר, 'מי תלך עם משוגע כמוני?' הוא היה המודע החריף ביותר למחלתו. אלו היו רגעים שהבנתי שכבר לא יהיו לי נכדים ביולוגיים. אמנם לאלישבע יש נכדים ואני אוהב אותם מאוד, אבל נכד משלי, מישהו שימשיך את זרעי, לא יהיה לי. זה פצע שלא יירפא".
ביקש המתת חסד
מות אמו ב־2006 החמיר את מצבו. צחי התגעגע אליה וייחל למותו. באחת הפעמים אף ביקש מאלישבע לנסוע לשווייץ, למרכז להמתת חסד. באפריל 2012 קיבלה העלילה תפנית חדה נוספת. "צחי התקשר ביום שישי בלילה", נזכר אשר בכאב. "הוא אמר, 'תבואו, דקרתי את עצמי'. נסענו לדירתו. אלישבע לא הסכימה שאעלה. היא מצאה אותו כששני סכינים נעוצים בבטנו. היא שמה אותו במכונית, כיסתה בשמיכה וביקשה ממני לנהוג. לא ראיתי את הסכינים או את הדם, כי הוא היה עם חולצה כהה. הוא ידע שאצעק עליו, 'מה עשית, אידיוט?'"
על מה שאירע אחר כך והסתיים בהתאבדות עדיין קשה לשניים לדבר. מאז אותו יום ארור באוגוסט 2012 הם מסתובבים עם מחנק בגרון. כאן, לראשונה, החליט רייך לשבור שתיקה, אבל עדיין קשה לו מאוד והוא מעביר את מושכות השיחה לאלישבע.
מתברר שדווקא היא, שבאה מתוך המערכת, נפלה לרגליה כקורבן חסר ישע. "לאחר שניתחו אותו והוציאו מגופו את הסכינים", היא אומרת, "הוא אמר לרופאים שהבין את הלקח. 'בחיים לא אנסה להתאבד'. והם האמינו והסכימו שייצא הביתה. ואנחנו, עם כל הדיבור שלו על המתות החסד, ביקשנו לאשפזו.
"יום לפני ההתאבדות ביקרנו אצל צחי. הסתכלתי לו בעיניים וראיתי דברים לא טובים. גם במצבים הכי קשים הוא היה שם עליי את הראש, מחבק ומנשק. באותו היום, לראשונה זה 18 שנה, זה לא קרה. בלילה צחי התקשר לאשר ואמר שרוצים לשרוף אותו. כשברח, מיד הודעתי למשטרה, והם התחילו לחפש אותו".
חמש שעות לאחר ההודעה הגיעה הדפיקה בדלת. "אני זוכר את הדפיקה ואת זה שלא קלטתי", משחזר רייך. "אלישבע ישר הבינה. אצלי ההכחשה עבדה חזק. אפילו כשהם אמרו לי, לא האמנתי. מי שזיהה אותו היה הבן של אלישבע. לי לא נתנו. עד היום רודף אותי איך היו לנו כמה שעות שבהן הוא הסתובב, ומכל המקומות לא עלה בדעתי שהוא ילך לבית אמו. שאלות קשות כמו: למה לקפוץ מהגג? למה לתקוע סכינים? איך נראה אדם שנופל מקומה שמינית? הכל מתרוצץ לי בראש ועושה לי דיכאון. הרי יש התאבדויות סימפטיות יותר. נטולות כאב. אבל לא. הוא רצה להעניש את עצמו, להתנפץ. ואולי הוא פשוט החליט באותו רגע".
נחמה מסוימת מצאה המשפחה בעיזבונו של הבן. מציוריו בחרה לעשות תערוכה, ומהשירים שמצאה במגירתו הדפיסה את "שושן פראי" (הוצאת "ספרא"), שירים שעליהם חתם צחי בשם העט יוסף יצחק. "כששאלתי אותו למה אינו חותם בשם רייך", אומר האב, "הוא ענה: 'אני מעדיף שלא ישייכו בינינו'. הוא רצה לעמוד בזכות עצמו. אני יודע שהוא העריץ את השירה שלי. כשכעס עליי אמר, 'אתה חרא של בן אדם, אבל משורר גדול'.
"לא רציתי שהוא יהיה משורר", אומר רייך. "זה מקצוע שאי־אפשר לחיות ממנו, שתלוי בהלכי רוח ובמצבים נפשיים. צחי כתב שירים ולא את כולם הראה לי. אם יש משהו שאני מכה על חטא, זה שאם הייתי קורא אותם בזמן, הייתי יודע שהוא לא 150 אחוז אובדני, אלא 250. אבל את אלה הוא לא הראה לי".
דור בלי עברית
אחרי מות בנו, השירים שפעו ממנו. "את השיר הראשון כתבתי תוך כדי האבל". במאי האחרון יצא ספרו "חלונות לפארק" (הוצאת "קשב לשירה"), שנכתב בעקבות ובהשראת מות הבן. "בספר אני אומר לצחי שאני אוהב אותו כל כך. כשהיה בחיים לא אמרתי לו שאני אוהב אותו, בטח לא מספיק, וזה מאוד כואב לי. מתוך אהבתי לא הייתי איתו בקרבה מספיק גדולה, כמו שהייתי צריך להיות. אני מתגעגע אליו מאוד. להליכות שלנו לאכול צהריים. לסרטי האקשן שראינו יחד בקולנוע. לסרט 'שמונה וחצי' של פליני שאליו הגיע מהצבא".
רייך חש אכזבה גדולה ממצב השירה בארץ. "הדור החדש לא יודע עברית", הוא מצר. "העברית הפכה לשפת הכאילו. מילה שאני שונא. יותר מ־25 שנה העברתי סדנאות בשירה, ולאחרונה הפסקתי. אנשים לא יודעים מי הם המשוררים החשובים. באים ללמוד שירה, אבל לא קוראים שירה".
גם המשוררים החדשים אינם יוצאים טוב אצלו, בעיקר אלה הנושאים כביכול את דגל המזרחים החדשים. "לטעמי, רועי חסן אינו משורר בשל", הוא מתייחס לשם החם בשירה. "שפתו אינה שפה של שירה, אבל יש כנראה אשכנזים שרוצים להעלות מזרחים תורנים. אני מאמין שככה זה כשרוצים לעשות פרובוקציה. ארז ביטון? הוא משורר מאוד ראוי וכמוהו גם משוררים מזרחים נוספים.
"אני חושב שחלק מהפזמונאים המזרחים מתוסכלים מאוד. אבל צריך להגיד את האמת, המילים בפזמונים שלהם חבוטות ורעות. לא יכול להיות שלא יתייחסו למילים. אני אוהב מוזיקה מזרחית, שלא תביני לא נכון; את אום כולתום ואביהו מדינה, בגלל צירוף המילים והדימויים. ולא שהאשכנזים יותר מוכשרים, אבל הם כנראה לוקחים את זה יותר ברצינות". •
הספר "חלונות לפארק" נמצא בחנויות הספרים
