"נתניהו ישב לידי בזמן הלווייתו של רבין כשהייתי שגריר בישראל. אני זוכר שאמר לי, 'תראה, תראה את זה. הוא גיבור עכשיו. אבל אם הוא לא היה נרצח, אני הייתי מביס אותו בבחירות, ואז הוא היה נכנס להיסטוריה כפוליטיקאי כושל'".
(מרטין אינדיק, שגריר ארצות־הברית לשעבר, נזכר ברגעי אמפתיה בישראל)
בזמן שהחושך המוקדם ירד בשבת על העיר, ודיזנגוף 130 הואר בפנסי רחוב והבהוב נרות הזיכרון של אתר הרצח, החלו המשטרה ושירות הביטחון הכללי לסגור את הרחוב מפינת פרישמן ועד גורדון והלאה. חסימה הרמטית. רחוב סטרילי, זולת כתמי חלב הנרות והדם שנותרו ורסיסי הזגוגית. במשך כשעה ומחצה נסרק וננעל הכל, הגיעו משאיות ציוד וגדרות של הקבלן שעובד על פי מכרז עם השב"כ, וכאשר יצאה השבת כבר היה דיזנגוף ריק כסט בסרט אפוקליפטי על תל־אביב שננטשה מכל תושביה אי שם בעתיד של חורבן.
לתוך הריקנות הזאת הגיעה במהירות ובאורות כחולים שיירת האיש שלצורכי ביקורו ננטש הכל. שלישיית הרכבים השחורים הזהים ועשרות המלווים, אופנועים ומזוודות וכלי נשק, שריון ואפודים של פמליית השליט.
מעובה מאפוד קרמי, לבוש כהה, מאופר כהרגלו, צעד נתניהו בלב פמליה ובה המפכ"ל מן השב"כ שהוא מינה ומקל ההליכה שלו, שר המשטרה וגם ראש העיר שהוחש לצורכי ההופעה. הצלמים חיכו בדריכות מחוץ לשטח הסטרילי והוכנסו רק כאשר כל פרטי המופע, זולת אלו שביים הרוצח ויצרו הנמלטים והנפגעים, הוצבו, ובליבם המתוזמן ראש הממשלה עם הבעת "המצב חמור מאוד" שלו. ניצב בין יועציו, מישיר מבטו אל האימה שעליה הוא אחראי כבכיר מכולם. אבל האחריות הרי נקלפת מבגדיו הכהים כמים מנוצות ברווז.
האם צצה אותו רגע במוחו הסצנה שבה כראש אופוזיציה צעיר היה ניצב כך במקום מדמם כבר הסמטא או אחר, עם מאבטח אחד, ומטיח האשמות נוראות בראשי השלטון? לבטח זכר. כי גם בעומדו הפעם הטיח האשמות איומות כאילו אין הוא ראש הממשלה זה שנים רבות עם כמה הפסקות קצרות. הצלמים תיקתקו כאשר התכופף האיש ובאגרופו מצית קטן, והדליק נר כנערה תל־אביבית חפוית ראש מחמת הצער. מן הכריעה הזדקף, לא בלי כאב גב קל של הגיל, כאשר כמה פועלים מן הצוות המסומן של השב"כ, אלו האחראים בכל הופעה שלו על תפאורת השטח – מאוהל חסין ירי ועד גדרות ברזל – הגיעו נושאים את באסטת המנהיג, דוכן הנואמים שלו, זה הפודיום, והציבוהו על הדם.
זהו פודיום שקוף מהסוג שמייצרת חברת סופטק ויז'ן, ספק משרד הביטחון מספר 83525805, גם משרד ראש הממשלה. הוא עשוי פרספקס, ולכן קל, נאמר לי – 12־10 קילו. "שקוף כי זה מעביר מסר של שקיפות", אומרים היצרנים, "מסר של 'אני לא מתחבא מאחורי הפודיום שלי'. למטה קיים החלק הפרטי, מוסתר בפלטה אטומה, ומן הברכיים ומעלה הכל שקוף".
"פודיום מעביר הרגשה של הכל תחת שליטה", הם אומרים. הכל תחת שליטה גם באתר רצח שמבצעו טרם נתפס, והוא חלק מגל סכינים נרחב שאין עליו כל שליטה. רשום עליו פעמיים "משרד ראש הממשלה" עם סמל גדול של המשרד. "בועה שקופה של ממלכתיות", קרא לו מומחה השכנוע ד"ר יניב זייד. ממלכתיות הנישאת עם השליט כמו אפִריון, ממקום למקום.
על מדרכת הקפה המנופץ, מעל חלב הנרות והדם, האש מלחכת שוליו, הציבו פועלי השב"כ את דוכן המרצה. משך שעה ארוכה, שבה המתינו הצלמים והכתבים, חיברו אותו למערכת ההגברה עד לרגע שבו השמיע מעליו נתניהו כהרגלו את נאום ההסתה הקצר שלו, והפעם נגד כמיליון וחצי אזרחים ישראלים. "אינני מוכן לקבל שתי מדינות בישראל", אמר הפודיום, "מדינת חוק לרוב אזרחיה ומדינה בתוך מדינה לחלק מאזרחיה במובלעות שאין בהן אכיפת חוק, יש בהן הסתה איסלאמיסטית ויש בהן נשק רב".
"העידן הזה הסתיים", הצהיר השליט שיצר במו ידיו את הדו־לאומית בהתיכו את הגדה וישראל יחד עם הימין הפנאטי ליחידה אחת בלתי נפרדת. "גיבשתי תוכנית עם השר לביטחון פנים גלעד ארדן ועם מפכ"ל המשטרה, עם הרבה כסף, הרבה משאבים. אנחנו נגדיל באופן דרמטי את שירותי אכיפת החוק במגזר הערבי. ישראל תאכוף את החוק ואת ריבונותה בכל חלקי המדינה. נקים תחנות משטרה חדשות, נגייס עוד שוטרים, ניכנס לכל היישובים ונדרוש מכולם נאמנות לחוקי המדינה".
"הפודיום", אמר לי עורך הדין והד"ר לשכנוע יניב זייד, כך כינויו, שמלמד לשכנע בארץ ובעולם, "הוא גם לוח פרסום שעליו רשום המותג – משרד ראש הממשלה. הוא מסתיר לו את הכרטיסיות שבהן הוא מציץ מדי פעם, בלי שיראו. הוא נתפס ממלכתי גם באמצע הרחוב. כאילו כל מקום הוא משרדו הממלכתי. פודיום בלב תאורת נרות הנשמה משדר רגש עם היגיון ורשמיות. הפודיום הוא המסר".
זיכרון דג הזהב
תל־אביב לא הייתה בפאניקה. הרחובות לא היו ריקים. המחבל טרם נתפס, אבל האבטחה על האזרחים, להבדיל מזו שעל שליטם, לא הייתה כבדה. הלכתי לבית הספר שבו למדו ילדיי בעבר. רק השומר המבוגר של חברת האבטחה הציץ בי וביקש להרים משקפי שמש כמין אמצעי זיהוי. לא ראיתי שם שוטר או שוטרת, אך ייתכן כי יחידת ימ"מ מובחרת רבצה במארב במלתחות הבנות.
המצור מתהדק, הרגיע המפכ"ל, הדומה בצורה מרגיעה למין אינספקטור קלוזו בכיכובו הגאוני של פיטר סלרס. שמעתי מסוק ממרחקים, ושרי הימין, שלא חדלו לנפנף כל ימיהם בטרור, הצהירו פעם ראשונה מאז עלו לשלטון כי כבישי ישראל מסוכנים יותר מן הטרור.
"בחשיבה שגרתית נורמטיבית הסתברותית, יש גם המון תאונות דרכים", אמר שר המשטרה. "עדיין, לצערי, סיכוני תאונות הדרכים גבוהים לאין ערוך מטרור", הציע גם נפתלי בנט. "הרוגי תאונות הדרכים רבים לאין ערוך מנרצחי הטרור ברמה שנתית. אנחנו מדברים על פי מאה בערך. החוכמה היא לחיות את החיים".
נזכרתי איך כאשר נחטפו שלושת נערי ההתנחלויות שתפסו טרמפים, יצאה המדינה של ביבי ובנט למלחמה שבה נהרגו כ־2,000 פלסטינים ו־73 ישראלים, ואיש לא הזכיר שטרמפיסטים והולכי רגל כמותם נהרגים בכל מקום בשל רשלנות נהגים. גם בזמנים הכי נבערים שלה לא היה בתולדות המדינה הזו זמן שבו פוליטיקאים מסיתים בנו כל כך הרבה על עיוורונם של בוחריהם ועל זיכרון דג הזהב שלהם, כמו היום.
נ.ב.
מיקי מכלוף זוהר. כמו שצחקנו שם לא בכינו כבר הרבה זמן.
