"לכל מקום שהגיע הוא היה מאפיל על כולם. מרגע שנכנס זה הפך להיות המופע של אלון"
לי–אור שחרור, שהייתה חברתו של אלון בקל, תזכור את הפרחים מפלסטיק שקנה לה ביום האהבה, "שישמחו אותך כל בוקר כשאת פותחת את העיניים", ואת ההבטחה שלו לשמור עליה לעולמים. ניצה, אמו, תזכור את הפתק שהצמיד לכורסה שקנה לה ביום ההולדת, "כדי שתוכלי לשבת כמו מלכה". אבי, אחיו, יזכור את הרגעים האחרונים, "נדחפתי לאמבולנס וראיתי שעובדים עליו באזור החזה. שמעתי פולסים במכשיר ואמרתי לעצמי זה טוב". אבל ההבטחה ללי–אור הופרה, ניצה הוציאה את הכורסה מהבית, ואבי יודע שכבר לא יהיה טוב
כשהגיע השבוע מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך לבית משפחת בקל בכרמיאל, הוצאו כל המנחמים החוצה. אלשיך ביקש לדבר עם המשפחה האבלה ביחידות. ניצה ודוד בקל התנצלו בפני האנשים שנאלצו להתגודד בקור בחוץ. לאחר דקות אחדות קראו ללי־אור שחרור להיכנס פנימה. הבחורה המופתעת נכנסה פנימה בצעדים מהוססים. "זו החברה של אלון שלנו", הציגה אותה ניצה בקול שבור מבכי. אחרי זמן קצר יצאה שחרור חזרה לחצר. את האוויר פילח קולה של האם, צועקת את שם בנה המת. לי־אור קפאה על מקומה.
היא הייתה חברתו של אלון, שנרצח ביום שישי שעבר בפיגוע בבר הסמטא ברחוב דיזנגוף בתל־אביב. שלושה חודשים לפני מותו הסתיימה חברות של שנתיים וחצי והם שמרו על קשר ידידות קרוב. ביום הולדתה ה־25, שבועיים לפני הרצח, שלח לה הודעה שבה כתב שהוא כאן בשבילה, לשמור עליה לעולמים, בכל זמן, בכל מקום ובכל מצב.
"לא ביקשתי לעולמים", הספידה אותו בבכי ביום ראשון, מעל קברו, "ביקשתי שתהיה פה לעולם אחד. הבטחת ולא קיימת. אנחנו לא נפרדים. זה לא הסוף שלנו. ובכלל, ההספד הפרטי, זה שרק אתה שומע, לעולם לא יפסיק להתנגן. אני מזכירה לעצמי שלא משנה מה, אתה תמיד איתי. שיש לי עכשיו מלאך שומר נוסף".
"תמיד כשנסענו לצפון, להורים של אלון, הוא היה זה שנוהג", סיפרה לנו ביום שלישי, בבית הוריו. "אני אמרתי שאני פוחדת לנהוג כי אני לא כל כך מכירה את הדרכים. ביום ראשון השבוע, כשנסעתי מהבית שלי בהר אדר להלוויה בכרמיאל, דיברתי איתו כל הדרך ובין השאר אמרתי לו, 'הנה, בסוף גרמת לי לנהוג לכרמיאל, אבל אתה לא כאן כדי לראות את זה'".
הוא בטח צוחק שם
הם הכירו בצבא. הוא היה בפלס"ר גולני, היא התגייסה שנה אחריו ושירתה כמש"קית חינוך בחיל. "לא נוצר בינינו קשר רומנטי. לי היה חבר ולו הייתה חברה. אחר כך יצאתי לקצונה והייתי קצינת חינוך בשייטת 13, והתנתקנו. לפני שנתיים וחצי, כשאני למדתי באוניברסיטה העברית משפטים ומנהל עסקים ואלון למד אותם מקצועות במכללת נתניה, הוא פתאום התקשר אליי. הקשר הארוך שהיה לי עם החבר שלי בדיוק הסתיים, הייתי בתקופת מעבר כזו ונורא מבולבלת. אלון בחינניות שלו אמר לי, 'פשוט נזכרתי בך' ומכאן התפתח הקשר ונהיינו חברים. היה משהו בחיבוק שלו, בנוכחות שלו, שגרם להכל להסתדר ולהרגיש נכון, בעיקר כשהיה קשה וכשהייתי בטירוף ולחץ בלימודים".
למרות שבחודשים האחרונים כבר לא היו זוג, אמו של אלון ביקשה שתישאר איתם בימים הקשים. האם האבלה, שלא מאפשרת לאף אחד להיכנס לחדרו של בנה המת, הציעה לה לישון בחדר בו נהגו להיות כשהגיעו לבקר. לי־אור סירבה, בגלל המנהג שאין לנים בבית האבלים, ואת הלילות העבירה בבית החבר של בר־לבב, אחותו הצעירה של אלון.
"הוא לא פה, אבל אני מרגישה שהוא איתי בבית. אחרי הפיגוע אמרתי לחברות שלי שאני חייבת לברור את המחשבות שלי עליו, כי עכשיו הוא רואה הכל מלמעלה. אחד החברים שלו שהגיע לשבעה הביא לי מעיל ועוגיות. אמרתי לו שאני לא אוכלת והוא ענה שאני יכולה לאכול, כי כולי עור ועצמות. אמרתי לו שהמשפט הזה בטוח מצחיק את אלון ששומע אותנו".
לראשונה עולה על פניה חיוך קטן, אבל מהר מאוד משתלט העצב שוב על פניה והיא נאנחת: "כל כך קשה לי לדבר עליו בלשון עבר. אני רוצה להמשיך לדבר עליו בהווה, הרי הוא איתי. מאז שאלון איננו יש לי משבר אמונה. אני, שמגדירה עצמי מסורתית ומאמינה באלוהים, שואלת כל השבוע למה זה קרה לו ואין לי תשובה. אומרים לי שהכל 'מכתוב', אבל מי שקובע את הגורל כל כך אכזרי".
ביום שישי שעבר ביקרה שחרור את אחיה בתל־אביב. חבר שלו, שהיה בצהריים בדיזנגוף, התקשר וסיפר לו על פיגוע ברחוב. "אמרתי לאחי שיתקשר לאלון ויוודא שהוא בסדר. באותה שנייה לא חשבתי שאני יכולה להתקשר. פחדתי מהנורא מכל. במקביל פתחתי טלוויזיה, וכשאחי אמר שאלון לא עונה החלטתי להתקשר. ידעתי שלי הוא בטוח יענה. אבל אלון לא ענה לי וזה היה מאוד מוזר ומלחיץ.
"התקשרתי לאבי, אחיו הגדול של אלון, שבדיוק עבר דירה בתל־אביב והיה עסוק בצביעתה יחד עם הוריו שהגיעו מכרמיאל. הם לא שמעו על הפיגוע. אני הייתי זאת שדיווחה להם על מה שקרה. אחר כך התקשרתי להורים שלי בבכי וביקשתי שיפעילו כל קשר אפשרי כדי לדעת מה קורה עם אלון ושרק יגידו לי שהוא בסדר. פתאום ראיתי בטלוויזיה צילום של בר הסמטא. ידעתי שאלון, שהיה מנהל משמרת, נמצא שם כל הזמן, תמיד עומד בכניסה ומקבל בחיוך שלו את מי שנכנס.
"נסעתי עם אחי לאיכילוב. חשבתי שאלון פצוע קל וחששתי שהוא יכעס שהודעתי על הפיגוע לכל המשפחה שלו והדאגתי אותם. כשהודיעו לנו שהוא מת, התמוטטתי. המוות שלו כל כך כואב ומכעיס. הוא הרי אמר שיהיה איתי לעולמים. אני כועסת כי הוא כבר לא יהיה איתי ולא ישמור גם על אמא שלו, ואני כועסת גם בשבילו, שלעולם כבר לא יזכה להגשים את השאיפות שלו.
"הוא השקיע את כל כולו בלימודים, הדריך סטודנטים בשנה א' במכללה, התנדב בארגון 'לתת', תוך כדי עבודה לא קלה, ותמיד אמר שהוא מתאמץ עכשיו כדי להגיע אחר כך לאן שהוא רוצה. כל הזמן ביקשתי ממנו שיעזוב את חיי הלילה ואת העבודה הקשה בבר והוא הסביר לי שזו הדרך שלו להבטיח את העתיד ולספק לעצמו רמת חיים טובה. 'הכל תקופות בחיים', היה משפט המפתח שלו שכל הזמן חזר עליו. אלון היה מוכוון מטרה ומאוד שאפתן ואני כועסת שהוא לא יזכה ליהנות מפירות המאמץ שלו".
החוקים הבלתי כתובים
אחת מהשאיפות שלו הייתה להשתתף בתוכנית האח הגדול. לפני כמה חודשים עשה אודישן לעונה הבאה וסומן כהבטחה. הוא שמר על תוכניתו בסוד אבל את לי־אור שיתף.
"דיברנו על האח הגדול כמה פעמים. אלון היה שילוב של חוכמה וכריזמה. הוא היה likable ולא פראייר. אני בטוחה שהיה לוקח את התוכנית בהליכה ומנצח בגדול. אלון חלם להצליח, שאף גבוה ורצה לטרוף את העולם. לכל מקום שהגיע הוא היה מאפיל על כולם, מרגע שנכנס זה הפך להיות המופע של אלון. יש לו המון חן והוא מצליח לכבוש כל מי שנקרה בדרכו. כולם חברים שלו. לכל מקום שהלכתי וזיהו אותי כחברה של אלון תמיד זכיתי במין הערכה כזו. הייתה אליו המון אהבה. מגיל קטן הוא כבש כל בחורה שנקרתה בדרכו ואני הרגשתי שזכיתי. אני עדיין מרגישה ככה, לא בגלל שהיה אהוב הבנות, אלא כי היה מתנה".
למה את הכי מתגעגעת?
"לכל מה שהוא היה. יש אנשים שאת מסתכלת עליהם ורואה בעיניים שלהם שהם אנשים טובים. זה היה אלון. טוב טהור. היינו הולכים ברחוב והוא היה מרים כל מה שראה על הרצפה – קצה של סיגריה, ניירות, מה לא. זה היה משגע אותי. הוא לא יכול היה לראות שהמדרכה מלוכלכת. כשהיינו הולכים לסרט היינו יוצאים אחרונים מהאולם, כי אלון היה צריך לאסוף בקבוקים וקופסאות פופקורן כדי להקל על עבודת המנקים. ותמיד עשה הכל מהלב ובחיוך.
"אני הכי מתגעגעת לחיבוק שלו. הוא היה מחבק חזק חזק, חיבוק אלוני כזה, ותמיד אמר בקלילות, 'מה את דואגת? הכל יהיה בסדר'. הוא באמת הרגיש שהכל יהיה בסדר, עד שכלום כבר לא בסדר. אני חושבת שהוא היה האדם שהכי פרגן לי וגם האדם שהכי אהב אותי מכל האנשים שסביבי".
כשנבחרה למצטיינת דיקן בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית הצטלם החבר המפרגן איתה ועם התעודה וכתב בפייסבוק: "חברה שלי היא לא רק הכי יפה, היא גם הכי חכמה". ביום ההולדת התפייט: "מזל טוב לחברה שלי שהיא האישה הכי טובה מכולן. היחידה בעולם שמצליחה לרגש אותי כל יום מחדש". והיא הגיבה: "אין ספק שקיבלתי את המתנה הכי מדהימה בעולם. זכיתי בחבר הכי טוב בעולם".
"על כל הישג שלי אלון תמיד אמר 'זה הכי טוב כי זה שלך', בעיקר במה שנגע בלימודים, שהם חלק מאוד משמעותי אצלי", היא מספרת. "אני כל הזמן במרדף אחרי ההישג הבא שלי והוא ניסה להסביר לי שמה שיש לי עכשיו זה הרבה מעבר למה שיש להרבה אנשים. כשהייתי מצטיינת דיקן, אמרתי לו שאני רוצה לקבל מצטיינת גם בשנה הבאה והוא שאל, 'למה לך? הרי כבר קיבלת מצטיינת'. הוא היה מכניס אותי לפרופורציות. יחד עם זה, הוא עצמו רצה להגיע רחוק. התעניין בנדל"ן, רצה לחבר בין משפטים ועסקים ושאף למעלה. גם אני כזאת ואולי זה מה שחיבר בינינו".
ויחד עם כל ההצלחות וההישגים, הבילויים, הכריזמה והביטחון הגדול – היא מספרת – גם היה מאוד צנוע. "ביום ההולדת שלי בשנה שעברה התלבטנו באיזו מסעדה נחגוג. אני נתתי לאלון את זכות הבחירה, והוא, מכל המסעדות בתל־אביב ובירושלים, בחר ברחמו בשוק מחנה יהודה בירושלים. הוא העדיף אורז ושעועית של פעם על איזו מסעדה פלצנית עם מנות מתוחכמות.
"ביום ההולדת שלי לפני שנתיים דיברו על סופת שלג גדולה בירושלים. היה ברור שהשלג ישבש את החיים ולכן לא רציתי לעזוב את הבית בהר אדר. אלון ניסה לשכנע אותי לבוא אליו למרכז ולחגוג ולא הצליח. הוא בא אליי הביתה והיינו תקועים כמה ימים בלי חשמל. האת לפינוי השלג נשבר, ואלון ואבא שלי פינו את השלג בידיים. ידעתי שאלון, שאוהב חום, מת מקור וכפות הידיים שלו כבר היו כחולות, אבל היה לו נורא חשוב לעזור לאבא שלי ושלא ידעו שהוא רועד כולו. טוב הלב שלו היה ענק ולכן נורא אהבו אותו. היו לו המון חבורות של חברים".
הרבה אהבה הייתה שם. גם אם רבו לפעמים, החוק הבלתי כתוב היה שלא הולכים לישון כועסים. והיה גם עוד חוק ברור מאליו. "אלון תמיד היה מאחר. היה לוקח לו המון זמן להתארגן. היה בינינו חוזה כתוב שתמיד מאשימים אותי כשמאחרים לארוחות המשפחתיות, כי עליי לא יכעסו. אז תמיד אמרנו שלי לקח הרבה זמן להתארגן".
שם החיבה המשותף היה בוציק. "יש לאחים שלי קטע כזה, להמציא לי כינויים מביכים. אלון כמובן שיתף איתם פעולה באופן מלא. אחי הגדול קרא לי בצק כשהיינו קטנים. הם סיפרו את זה פעם לאלון וזה הצחיק אותו. מאז הוא קרא לי בוציק וכך אני קראתי לו.
"אלון נהג להשאיר לי מכתבים מתחת לשמיכה, בעיקר בימים מיוחדים. אני ממש אוהבת פרחים, וביום האהבה הראשון שלנו ביחד הוא קנה לי פרחים מפלסטיק. צחקתי עליו. אלון אמר שפרחים אמיתיים נובלים תוך יומיים והוא רצה משהו שישמח אותי כל בוקר כשאפתח את העיניים".
אלמלא הרצח, איפה אלון היה בעוד עשר שנים?
"הוא היה מרוח על גבי העיתונים, אבל בנסיבות משמחות. אני בטוחה שהיה מגיע להישגים כאיש עסקים והופך למותג, גם בזכות הכישרון שלו וגם בזכות היכולת שלו להגיע ללב של אנשים. ועכשיו כל המדינה בוכה את מותו, קוראת את הפוסטים שלו ומתרגשת ממי שהוא היה. זה קורה בנסיבות כל כך לא הגיוניות".
צבא אלונים מאחור
גם הוריו ואחיו לא מצליחים להבין איך זה קרה לאלון, תאב החיים. הם לא מעכלים שהבן האהוב שלהם איננו עוד. "איזה נסיך היה לנו", אומרת אמו ומוציאה דף נייר עם ברכה שכתב אלון ליום הולדתה באוגוסט האחרון. בקול רועד היא מקריאה את דבריו:
"אימות ('ככה קרא לי', היא מסבירה) כפרה, חיים שלי, אמא יקרה ואהובה. אין כמוך עוד אחת בכל העולם הזה. גם אם העולם ייפול ויקום, לא ימצאו מישהי שדומה לך. תמיד שם בזמן הנכון, יודעת לייעץ, לכוון ולהיות הפסיכולוגית מספר אחת. את אישה שכל ייעודה בחיים הוא למען ילדייך ובזכותך הכל קורה וקורה הרבה יותר טוב. אל תשכחי, בכל צעד שאת עושה יש צבא של אלונים מאחורייך שמוכן לטרוף את העולם למענך".
את הברכה צירף אלון לכורסה שקנה לה ועליה כתב: "שאמא תשב עליה כמו מלכה, תקרא עיתון ושלא תגיד שלא יישרה את הרגליים. עכשיו התירוץ הזה לא יתקבל". אחרי מותו, העבירה האם את הכורסה לבית השכנים. "לא יכולתי לסבול שאנשים נוגעים לי בכורסה של אלון", היא מסבירה ומנשקת את המכתב הספוג בדמעותיה.
"אלון כתב לי כל הזמן מכתבים ואני כתבתי לו. הכנתי לו שקיות אוכל ותמיד הקפדתי לחבר להן איזה פתק ממני. הילדים שלי קיבלו סנדוויצ'ים ללימודים יחד עם מדבקה שעליה ברכה ליום טוב מאמא. אני, כמו אלון, שומרת את כל הפתקים. פעם הוא כתב לי מכתב מהצבא וסיפר שקשה לו אבל הוא יודע שיבוא הביתה לפינוקים של אמא והכל יעבור. כל השנים הכנתי לו תבשילים והוא היה לוקח איתו קופסאות. הוא אהב לצלם את האוכל שלי והיה כותב, 'אמא, תבורכנה ידייך'.
"כשאלון היה מגיע לכרמיאל בסוף שבוע ועוזב במוצאי שבת, אני הייתי בוכה בכי תמרורים, שופכת מים אחריו ואחרי אבי, אחיו, מבקשת שיחזרו בשלום הביתה ומחכה שבועיים שיבואו שוב. ועכשיו מה יהיה? רצחו לי את הנסיך שלי.
"כדור אחד בגודל קצה של עיפרון פגע ישירות בלב הזהב שלו. קיבלנו את המעיל שלבש ביום האחרון של חייו ובו החור של כדור המוות וקיבלנו נעל אחת של אלון. זה מה שנשאר ועם זה אני ישנה כל הלילות האלו. מאז יום שישי הארור אני רואה מול העיניים את אלון התינוק שלי שהנקתי במשך שנה שלמה. יש משפט בפרסית שבמשך 26 שנים אמרתי לו, 'אתה שתית את החלב של אמא שלך שהעניקה לך אותו באהבה ענקית'".
"היה מדהים לראות מהצד את החיבור הזה שלהם", אומרת שחרור. "אלון דאג למשפחה שלו ברמה כזו שלא נחשפתי אליה עד שהכרתי אותו. זה היה הקשר הכי קרוב והכי אמיתי שראיתי בחיי. הם באמת חיו אחד את השני. אלון היה המלך של הבית. אמא שלו קנתה לו את הבגדים שאהב, הכינה לו תמיד את האוכל שהכי אהב, וגם אני קיבלתי את האוכל שאהבתי כי אני לי־אור של אלון.
"גם כשהם היו במרחק פיזי, תמיד היו נורא קרובים. יום אחד, כשהייתי אצל אלון בדירה שלו בנתניה, הוא לא הרגיש טוב ולא הצלחנו למצוא רופא. הייתי חסרת אונים והתקשרתי לניצה כי היא תמיד פותרת כל בעיה. כשאלון שמע שדיברתי איתה הוא נורא כעס עליי. 'אמא שלי נמצאת בכרמיאל, אין לה איך לעזור לי כרגע, והדבר האחרון שאני רוצה זה להדאיג אותה', הוא אמר. הוא דאג לה יותר משדאג לעצמו".
ואמו נאנחת: "כולנו היינו החיילים של אלון. הוא היה מבקש ממני דברים בחיוך הכובש שלו ולא יכולתי לסרב. ועכשיו אנחנו בבית, כולנו ביחד, והוא איננו איתנו. אוצר שנרצח. לקחו לי אותו, את כל מה שהשקעתי בו. איזה ילד היה לי", קולה מתגבר לצעקה.
דודו בקל, אביו של אלון, מתאמץ לשמור על איפוק. שוב ושוב הוא חוזר לרגע ההוא באיכילוב, בו הודיעו לו שבנו מת. "אני רואה שמורידים אלונקה מאמבולנס. עליה שוכב בחור שרגלו שמוטה וראשו שמוט ואני אומר לעצמי, אין לי ילד. מישהו שואל איך נראה הבן שלי ואני עונה, 'בחור יפה, מזוקן'. אחות נותנת לי כדור הרגעה ופתאום מגיעים המון רופאים שאומרים שהם רוצים לדבר איתי. 'למה?' אני שואל, 'הבן שלי מת?' ואיבדתי את ההכרה. הכניסו אותי לחדר, חזרתי לעצמי ואז שמענו את הבשורה האיומה. באותו יום היינו בתל־אביב כדי לעזור לבן הגדול שלנו לארגן את הדירה החדשה שלו, ובאותו יום איבדנו את הבן שלנו. לצירוף המקרים הזה אני קורא גורל".
שוב הוא קורא את הפוסט שכתב אלון ב־21 באפריל, לקראת יום הזיכרון האחרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה. "23,320, זה המספר הבלתי נקלט של אותם ואותן גיבורים וגיבורות שנתנו את החיים שלהם בשביל שאנחנו נוכל לחיות כאן. מיי ייתן ועד ליום הזיכרון הבא לא יתווסף אפילו עוד שם אחד לרשימת הגיבורים היותר מדי ארוכה הזאת", הוא מצטט בעל פה ואומר: "והנה, עכשיו יתווסף גם השם שלו".
סיר קציצות מאמא
אבי בקל (28), אחיו הבכור של אלון, פגש אותו כשלוש שעות לפני הפיגוע. "לפני שיצא לעבודה הבאתי לו סיר עם קציצות טריות שאמא הכינה לו, בדיוק כמו שהוא אוהב, ארבע שישיות של מים מינרליים שאמא קנתה, כי הבן שלה לא שותה את המים של תל־אביב, וכביסה מגוהצת שהיא עמלה עליה שעות. אני חזרתי מארצות־הברית והבאתי לו כמה ג'ינסים וחולצות מכופתרות. חניתי על המדרכה בפרישמן פינת ריינס, ליד הדירה ששכר לפני שלושה חודשים, וביקשתי שיירד כי פחדתי שיגררו לי את האוטו. אלון סינג'ר אותי וקבע שהוא יירד שתי קומות ואני אעלה שתיים וככה נפגשנו בקומה השנייה. נתתי לו את הדברים, התחבקנו חיבוק קצר וסיכמנו שאבוא לאסוף אותו בערב ונלך לאכול איפשהו, או במסעדה או אצל סבתא של אשתי. אלון אמר 'סבבה' ועלה לדירה מבסוט מהשלל.
"התמונה השנייה שנצרבה לי בראש היא כמה שעות אחר כך, כששמענו מלי־אור שהיה פיגוע. דפקתי ספרינט לבר בדיזנגוף, תוך שלוש דקות הייתי שם. ראיתי את אלון על הרצפה ופרמדיקים מטפלים בו. כשהעלו אותו לאמבולנס נדחפתי למושב הקדמי. הנהגת שאלה מי אני ועניתי, 'אני מהצוות, סעי'. הסתכלתי אחורה ראיתי שעובדים עליו באזור החזה. שמעתי פולסים במכשיר ואמרתי לעצמי 'זה טוב'. ראיתי ילד יפה, פניו נקיים מדם, גם הרגליים היו שלמות. וכשהגענו לאיכילוב אמרתי, נסתדר עם הפציעה שלו. אבל זה לא היה המצב.
"מאז יום שישי שעבר אני אומר לעצמי איך זה שדווקא הוא נרצח בפיגוע. דווקא הוא – אחלה גבר, סיירת גולני, תותח שחשב שאין פתרון אחר אלא שלום עם הפלסטינים – נהרג בגלל השנאה הזו. כשאני עוצם עיניים וחושב על אלון, אני רואה את הפנים היפים שלו והחיוך שלו.
"בעוד כמה חודשים אהיה אבא ואני נזכר בתחרות שהוא עשה עם האחיות של אשתי מי יהיה הדוד הטוב ביותר. הן סיכמו שהוא יעקוף אותן בסיבוב. בין כל הצביטות בלב שיש לי בשבוע האחרון ישנה גם הצביטה הזו, שאלון לא יזכה לראות את הבת שתיוולד לי. אני רק מקווה שהיא תהיה יפה כמוהו".
לפנייה לכתב/ת 
