"איזו אמא את אוהבת יותר?"

לינדה (כל השמות בדויים) מגיעה למשרד של עמותת "אור שלום" כשבידיה סלים. "זה לניקול, הבת שלי", היא שולה מהסל צעיף אדום, "וזה לאח הגדול שלה מהאומנה, שיהיה לו חם בצבא", היא מלטפת כובע צמר שחור, "וזה לאחותה הקטנה מהאומנה", היא מנופפת בבובה. "ואת החמסה הזאת קניתי ללימור, האמא שמגדלת גם את הבת שלי".

לפני ארבע שנים, כשניקול הייתה בת 10 וחצי, קיבלה לינדה את ההחלטה החשובה בחייה — להעביר את בתה למשפחת אומנה כדי להעניק לה חיים טובים יותר. "יש לה שתי משפחות ושני בתים, והרווח כולו שלה", היא פותחת את השיחה בקול בטוח. "היא מקבלת אהבה ודאגה משני הצדדים". אחר כך היא מכווצת את מצחה, כאילו לא מאמינה שהמשפט הזה בקע מגרונה. "תביני", קולה מתחיל לרעוד, "לניקול יש שתי משפחות, אבל זה לא אומר שיש לה שתי אמהות".

איך היא קוראת ללימור?

"אני פוחדת לשאול", היא ממלמלת על סף בכי. "פעם אמרתי לניקול, 'תגידי לי את האמת, את מי את אוהבת יותר — אותי או את לימור?' ידעתי שזאת שאלה לא הוגנת, אבל הייתי חייבת לשמוע שהבת שלי לא שכחה אותי. ניקול הייתה נורא נבוכה, החווירה והסמיקה, ואמרה 'אותך אני אוהבת בגלל שיצאתי לך מהבטן, ואת לימור בגלל שהיא מתנהגת כמו אמא אמיתית'"

והתשובה הרגיעה אותך?

"כן, היא הוכיחה לי שלא טעיתי כששלחתי אותה למשפחת אומנה. ילדה צריכה אמא אמיתית. לא כמו שאני הייתי, לא כמו האמא שהייתה לי".

היריון אחרי היריון

סכר הדמעות נפרץ. טישו רודף טישו. "כמה חבל שהמסלול של משפחת אומנה לא היה קיים כשאני הייתי ילדה", אומרת לינדה, בת 45, וצוללת לזיכרונות. היא נולדה בדרום הארץ ובהארד דיסק שלה לא צרובה אף תמונה שלה עם שני הוריה. "הם התגרשו כשהייתי בת חמש, אבל גם קודם לא חיו ביחד. אבא נהג להמר ואמא הרבתה לנסוע לחו"ל לכל מיני עסקים. העבירו אותי לדירה של סבתא, אמא של אבא".

עם שחרורה התחתנה עם הבחור הראשון שהכירה. "לא ידעתי מה זה אהבה בגלל שאף פעם לא הרגשתי נאהבת, אבל זרמתי, עוד היריון ועוד ילד. הבאתי חמישה בשרשרת. מההתחלה לא הסתדרתי עם בעלי, אבל חשבתי שככה זה אצל כל הזוגות. כשהוא כעס עליי, אמרתי, 'תגידי תודה שהוא לא צועק'. כשצעק, אמרתי, 'תגידי תודה שהוא לא מרביץ'. כשהתחיל להרביץ אמרתי 'תגידי תודה שאין לו נשים אחרות'. ככה הראש שלי עבד".

ואז קרה הנורא מכל. בנה הבכור נפגע בתאונת דרכים ונפטר. "אחרי שקברנו אותו חזרתי הביתה כמו זומבי, אוכלת וישנה, לא מתפקדת. כשבעלי עזב את הבית, הזמנתי קרובת משפחה לגור איתי והיא שלחה את הילדים לבית הספר. בכיתי המון, ולפעמים לא ידעתי על מי אני בוכה — על הבן שלי, או על עצמי".

הדיכאון הוביל להתפרצות מחלת הסוכרת, שדרשה אשפוז. בבית החולים ניגשה למיטתה פסיכולוגית, שבהמשך הביאה את נציגת לשכת הרווחה. "כשהיא התחילה לדבר על משפחת אומנה, צעקתי שתשתוק. מה פתאום שאני אעביר את הילדה קטנה שלי למשפחה אחרת?".

רק כששמעה איזה חיים צפויים לניקול בבית משפחת אומנה, "נפל לי האסימון", היא אומרת. "הבנתי שההיסטוריה חוזרת על עצמה. ניקול גדלה בדיוק כמו שאני גדלתי, בלי אמא מתפקדת". יחד עם מלווה מטעם "אור שלום", המטפל בילדים ונוער בסיכון, נסעה לביקור ראשון בבית המשפחה המיועדת. "החיוך של לימור כבש אותי. שאלתי אותה, 'את תתני לניקול נשיקת לילה טוב?', ולימור ענתה, 'בשמחה'. זה עשה לי צמרמורת. נזכרתי כמה זמן עבר מאז שאני נישקתי את הבת שלי. כששאלתי אם תהיה איתי בקשר, ענתה, 'אני מבטיחה'. הזהרתי אותה, 'אל תחשבי שניקול הולכת לאימוץ, אני לעולם לא אוותר עליה', ולימור חיבקה אותי".

"יצאתי מהבלגן"

אחרי שלינדה נתנה את אישורה, נסעה ניקול לביקור ראשון אצל לימור, הכירה את בעלה ושני ילדיה וחזרה נלהבת. "למזלי, ניקול ילדה בוגרת", קולה של לינדה נחנק. "היא הבינה שאני קרועה, ולכן סיפרה לי ששם הכל נהדר, חוץ מהאוכל. ניקול נשבעה לי שהיא תמיד תתגעגע לבישולים שלי".

במפגשים במרכז הקשר, שהתקיימו פעמיים בשבוע, לינדה ראתה איך ניקול משתנה מול עיניה. "בפעם הראשונה שניקול הגיעה עם בגדים שלא אני קניתי לה, הלב שלי נצבט. מה קרה לבגדים ששלחתי איתה? הלכו לפח? גם התסרוקת החדשה שלה העציבה אותי. עם הזמן הרגשתי שניקול הרבה יותר רגועה. רק אז התחלתי להירגע. הבנתי שהילדה שלי הייתה זקוקה לסדר ושלווה. בסופי שבוע, כשלימור ובעלה הביאו את ניקול אליי, התחלתי לסדר את הבית לכבודה".

לימור קיימה את הבטחתה לשמור על קשר רציף. "היא שלחה לי בווטסאפ תמונה של ניקול עם הילקוט שקנתה לה, צילמה אותה ביום הראשון בבית הספר, והתמונות האלה היו בשבילי כמו חמצן. עכשיו זה כבר בשגרה".

חשוב ללינדה להדגיש שהקשר בינה ללימור מבוסס על שותפות. "יש לניקול עכשיו שני בתים. לימור היא לא רק האמא השנייה של ניקול, היא גם קצת האמא שלי. היא מזהה מתי אני עצובה, וכשאני חולה, היא מביאה את ניקול לביקור מיוחד. אישה זהב. כבר סיכמנו בינינו שאם ירצה השם, שתינו נוביל את ניקול לחופה".

רונית אדלר, מנהלת שירות אומנה ב"אור שלום", אומרת: "במערכת היחסים בין ההורים הביולוגיים לאומנים יש פוטנציאל למתח ומריבות. בקשר שמבוסס על קבלה וכבוד הדדי הילד מבין שמשפחת האומנה לא מנתקת אותו מהוריו הביולוגיים, אלא מעניקה לו את מה שהם לא מסוגלים לתת, ולא מרגיש מאוים".

משפחות המעוניינות לשמש כמשפחות אומנה מוזמנות לפנות לאור שלום: 5417000־03, Omna@Orr-Shalom.co.il