לפני שש שנים, אחרי שעבדה שני עשורים בתקשורת ומילאה תפקידים בכירים כמו מנהלת של תחנת רדיו אזורית או מנכ"ל של תל"י, במסגרתם ניהלה תקציבים של מיליוני שקלים, החליטה יהלומה לוי לעשות שינוי.

"סיימתי את תפקידי כמנכ"לית של תל"י והדרך הייתה פתוחה לקבלת תפקידים נוספים בעולם התקשורת. בתוכי, חשבתי לעצמי מה עוד אני יכולה לעשות? המשכתי אמנם ללכת לראיונות עבודה, אבל מצאתי את עצמי יושבת שם ומחבלת לעצמי", היא מתוודה. "עשיתי הכל כדי לא להתקבל, מתוך תחושה שלל מחנק, הרגשתי שכנראה הגעתי למיצוי בתחום הזה".

זה היה משבר גיל ה־40?

"לא חושבת שזה היה משבר. פשוט תהיתי מה עוד אני יכולה להשיג. אמרתי לעצמי: 'איך יכול להיות שהחיים האלה ייגמרו ולא תגעי באוכל, התשוקה הכי גדולה שלך?', ואז הבנתי שזה קו פרשת המים שלי, ואם לא אקום ואעשה מעשה, אתחרט על כך כל חיי'".

במקום להתחרט, היא לקחה סיכון ופתחה לפני ארבע שנים את הביסטרון הצמחוני "יהלומה", אותו מיקמה בתוך כוך במתחם שוק לוינסקי בתל־אביב. "כשהגעתי לרחוב זבולון לא היה שם כלום. הייתי החלוצה של הרחוב, ומאז נפתחו שם עוד כמה מקומות".

"יהלומה", שהצליח להכיל במקביל לא יותר מ־10 עד 15 סועדים, הגיע בדיוק בעיתוי הנכון: פריצת הטרנד הטבעוני. המסעדה גרפה ביקורות משבחות ועוררה תהודה ולחלל הפצפון נהרו אנשים מרחבי הארץ, גם כדי ליהנות מהאווירה הקולית ולא מחייבת ומהאירוח החם של לוי, וגם כדי לאכול את הקציצות זוקיני, סלט המוצרלה עם הפול הירוק והעגבניות המנומרות, קרם שעועית לימה, בורק עם מנגולד וגבינת טולום, סלוקי (ניוקי סלקים) וניוקי בטחינה עם חציל שרוף.

ועכשיו, לוי, 47, שוב עושה שינוי. ביום האחרון של 2015 היא סגרה את "יהלומה", לטובת "יהלומה בנמל", מקום חדש בהנהגתה בשוק האיכרים בנמל תל־אביב, שתפריטו יכלול גם בשר, דגים ופירות ים, לצד תפריט טבעוני.

"כבר די הרבה זמן אני מחפשת את ההתפתחות, את השלב הבא. הרגשתי שהמקום בזבולון, מקסים ככל שיהיה, הופך להיות צר למידותיי. רציתי מקום שהמגבלות של הגודל לא יפריעו לי ביומיום. בחרתי בנמל כי ים הוא מקום שמפעיל אותי. גדלתי בעתלית על חוף הים, וים הוא משהו שמאוד מרגש אותי. כמו כן, אני אוהבת שווקים וירקות, ומבחינתי לשבת בתוך שוק האיכרים, זה חיבור של כל האהבות שלי, וכך אהיה חלק מהמקום אליו באים אוהבי אוכל. הסוחרים בשוק מכירים אותי היטב, וכשהם שמעו שאני מגיעה, הם נורא שמחו".

הבישול הציל אותי מהמוות

אחרי ארבע שנים בלי חופש, לוי החליט לחבור לשותפים שיעזרו לה לשאת בעול, ואת "יהלומה בנמל" היא חונכת יחד השפית עינב ברמן ועם חיים חזיזה ובתו אדווה, שמחזיקים גם את "רוקח 73" במגרשי הטניס בתל־אביב.

"רציתי מישהי שתביא ערך מוסף, ותעזור לי להתפתח, ועינב היא שפית נפלאה ומנוסה. אנחנו מעצבות ביחד את התפריט, ומתחילה להיות סינרגיה בין המנות הקלאסיות של עינב כמו קריספי לחי עם פירה חצילים, מוסקה טלה, קבב דגים עם שפצלה, מחבת פירות ים בפרנו, לבין המנות הקלאסיות שלי. עינב ואני גדלנו בבתים שונים לגמרי ובתרבויות שונות לגמרי, אבל היחס שלנו לחומרי גלם ולהרמוניה של טעמים מאוד דומה".

לוי סבורה ש"בסופו של דבר אתה מבשל את המהות שלך כילד, אתה מתחיל משם. שני הוריי המנוחים נולדו במצרים, אבל היה לי סבא טורקי וסבתא יוונייה. אני חושבת שאני יותר מהכל לבנטינית, ואני רוצה לבשל מטבח לבנטיני – מטבח של אנשים שגרים פה עכשיו, וגם של אנשים שכבשו וגרו פה פעם".

ואיזה מאכלים מבית אמא הכנסת לתפריט?

"אמא בישלה מדהים והייתה האישה הכי חרוצה בעולם. היא עבדה כפועלת, ניהלה מטבחים והייתה אם בית במוסדות. היא הייתה מארחת נדיבה ובישלה אוכל מצרי. לתפריט של 'יהלומה בנמל' הכנסתי שתי מנות שלה: פול ופלאפל מחומוסים ירוקים, שהיה הפלאפל המיתולוגי של עתלית, ואנשים עמדו בתור כדי לאכול אותו. כל הזמן האצנו בה לפתוח דוכן פלאפל שיהפוך אותנו לעשירים".

לוי מגלה שבתור ילדה דווקא מרדה באוכל של אמא שלה. "כשהייתי בת 12, נסעתי לאח שלי שגר באילת, והוא לקח אותי למסעדה סינית. פתאום טעמתי טעמים שלא ידעתי ולא האמנתי שהם קיימים. כשחזרתי הביתה דרשתי מהוריי לקנות את ספר הבישול הסיני ובישלתי מתוכו, וכולם עמדו מסביבי והסתכלו בהשתאות. אחד האחים צחק עליי ואמר: 'מי יאכל את האוכל הזה?' אמא אמרה לו: 'אני אטעם', למרות שזה היה הכי משונה לה. העידוד שלה, 'לכי על זה', נתן לי את האפשרות לעשות עוד דברים".

לוי עוד כואבת את מותה של אמה לפני ארבע שנים ממחלת הפרקינסון. "זה היה היום הקשה בחיי. בחודשים האחרונים, השעבוד לביסטרון הרחיק אותי ממנה, ואולי בפעם הראשונה שלא יכולתי להיענות ולעזור לה. לילה אחד, חזרתי מהעבודה וקיבלתי טלפון מאחותי, שביקשה ממני לבוא מהר. עד שהגעתי לחיפה, אמא כבר לא הייתה בחיים. לא הספקתי להיפרד ממנה. רציתי למות בעצמי. למזלי בתי לוסי עזרה לי להתמודד. אחת הדרכים לחזור לחיים נורמליים, ולהתגבר על הכאב הנורא, היה העיסוק בבישול, וכשהכנתי את הפלאפל שלה, הרגשתי שאני עוד מדברת איתה, שהיא עוד פה.

"אמא הייתה חברה נהדרת ותמיד אמרה לי: 'אם צריך אני אשיג לך את 'חלב הציפורים'. זה אומר, שאני אעשה בשבילך את הבלתי אפשרי. ובאמת, במהלך השנים היא הוכיחה לי, בצמתים בחיי, בהם דרשתי ממנה את הבלתי אפשרי, שבזכות האהבה שלה אליי, היא מסוגלת לעשות הכל. ואת זה אני אזכור כל החיים. הלוואי שהבת שלי תחשוב עליי את הדבר הזה".

אני בזוגיות עם המטבח

לוסי היא בתה היחידה שנולדה במהלך הקשר הממושך שניהלה לוי עם המוזיקאית והתקליטנית אליוט, (שרון בן עזר מ"פוליאנה פרנק"). "לוסי היא אחד האנשים שנטעו בראשי את המחשבה לפתוח מקום שבו אני מבשלת. למרות גילה הצעיר היא הבינה את החשיבות של הדבר הזה בחיי, והייתה שותפה להתלבטויות שלי. היא ילדה עם תובנה רגשית יוצאת דופן".

מה עם זוגיות חדשה?

"אני כן בזוגיות – עם 'יהלומה בנמל'. אי־אפשר לקיים חיים נורמליים כשעובדים בתחום הזה. תראה, אני אדם מאוד תאב חיים, ויש חבורה טובה של אנשים סביבי, ואנחנו מאוד אוהבים לבלות ולרקוד יחד. אני מאוד אוהבת מוזיקה אלקטרונית, ופעם בחודש אני הולכת לרקוד במועדון. אחרי שאייצב את 'יהלומה בנמל' עם שותפותיי לדרך אדווה זמר ועינב ברמן, אולי אתפנה סוף־סוף לרקום זוגיות חדשה. השינוי בקריירה גרם לי להיוולד מחדש. אנשים שפוגשים אותי היום אחרי שלא ראו אותי עשר שנים, חושבים שחזרתי אחורה בגיל ושאני נראית הרבה יותר טוב". יחד עם זאת, היא מודה שהתקשתה לפעמים לשלב את האמהות עם תפעול המסעדה. "זה היה קשה. ולכן שעות הפתיחה היו משונות, ורק ברביעי ובחמישי פתחתי בערבים. לא רציתי להיעלם לילדה לגמרי. להיות מסעדן זה חיים תובעניים, ואם אתה לבד, צריך המון כוחות, ובימים קשים חייב להתכופף, אחרת תישבר".