ואדי ערה: לא מה שחשבתם

אלה ימים קשים, עבור כל מי שעוד מאמין שיהודים וערבים יוכלו לחיות כאן יחדיו. מצד אחד הפיגוע שביצע בדיזנגוף נשאת מלחם, והסיוע האקטיבי והפסיבי שקיבל; מצד שני דבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, וגורמים אחרים בימין, על ערביי ישראל. הסדק מעולם לא נראה יותר כמו שבר בלתי ניתן לאיחוי. ובכל זאת, דווקא באזור ואדי ערה, יש מי שמנסה לקיים הלכה למעשה חיים משותפים. בשבועות האחרונים יצאנו למסע על קו התפר הזה, שבין עוינות, שנאה וגזענות לבין דו־קיום. על הציר היוצא מאזור השרון מזרחה, דרך הכפרים הערביים והיישובים היהודיים. פגשנו שם סוגים שונים של קיום משותף, בתפיסות חברתיות שונות ובין אנשים שונים, שהחליטו לחפש ולמצוא את המשותף, במקום לריב על המפריד. בסופו של דבר, מסכימים כל המרואיינים לכתבה הזו, אנחנו דומים הרבה יותר משנדמה.

שהמחבל לא ידפוק בדלת

דרך קלאסית להגיע מלב אחד לשני היא צלחת עמוסה אוכל. שני מיזמי קירוב לבבות, אחד ותיק ומצליח, השני רק מתחיל לצבור תאוצה, נשענים בדיוק על ההנחה הזו. פרויקט "נשים מבשלות שלום" מתקיים בחסות מרכז החינוך גבעת חביבה למעלה משנה, וחמש קבוצות כבר סיימו את הסדנאות. הרעיון גאוני בפשטותו: 12 נשים ערביות ויהודיות נפגשות בכל שבוע בבית אחר, מבשלות ביחד, פותחות שולחן, ותוך כדי מדברות על הכל.

עביר גנאים (38), מנחת קבוצות נשים מבאקה אל גרבייה, היא חצי מצוות ההנחיה של הקבוצות. יחד עם שרון חייט (48), תזונאית מזכרון־יעקב, היא משמשת מעין עוגן לקבוצה. "העיקרון הוא ליצור מפגש בין נשים שגרות באיזורים קרובים מאוד אבל לא נפגשות כמעט אף פעם, וגם אם כן זה רק בנסיבות של עבודה, או כשהיהודיות באות לעשות קניות בכפרים שלנו", אומרת עביר. "לצערי, עם המצב, גם זה קורה פחות. הבחירה להתרכז בנשים קשורה לכך שמטבען יש להן ריבוי מעגלים חברתיים, מה שמאפשר למסר של המפגשים האלה לחלחל ליותר מקומות. באופן טבעי, כשהן מארחות אחת את השנייה פוגשים גם את הבעל ואת הילדים. האוכל הוא רק הכלי שאנחנו משתמשות בו כדי לפתוח צוהר לתרבויות אחת של השנייה".

"לא חייבים להסכים, רק לנסות להיפתח". ערבים ויהודים קוראים שירה בכפר קרע

שרון מצטרפת, ומבהירה שהסכסוך אינו מונח על השולחן. "אנחנו לא מעודדות את הקבוצה לדבר 'סכסוך' בצורה אקטיבית", היא אומרת, "זה באמת עדיין לא קרה בקבוצה הזו. הנשים פה עוסקות יותר בחיי היום־יום מאשר בפוליטיקה. יש קבוצות שזה אחרת בהן. אנחנו כאן כדי לאפשר הכל. במפגש האחרון יצא שדיברנו על הנושא. אחת החברות אירחה אותנו בבית שלה, שנמצא במשולש, ונשים שם סיפרו לנו שמאז שהמחבל מתל־אביב במנוסה, הן חיות בפחד. היה קיים אצלן חשש אמיתי שמא הוא ידפוק בדלת, ואז ויאשימו אותן בסיוע. בתור יהודיות היינו כמעט עיוורות לחוויה שנשים מהמשולש עברו בשבוע האחרון. אני חושבת שזה היה מפחיד יותר בשבילן מאשר בשבילנו. הסכנה מבחינתן הייתה מוחשית, והיו שמועות שהוא מסתובב בבאקה. למרות הכל, וזה באמת הדהים אותי, לא הייתה אישה אחת שהחסירה. למרות הפחד, ואולי דווקא בגללו, כולן באו. האוכל הוא רק תירוץ".

פרויקט די דומה הוא "פותחים שולחן — פותחים לב" — חיבור של משפחות יהודיות וערביות לארוחות משותפות. היוזם הוא איש התקשורת שמוליק שם טוב, שחבר ליעקב יוניש ולתנועת "צועדים יחד לעתיד משותף". זו לקחה על עצמה לקדם את הפרויקט, שנתמך על ידי הקרן החדשה לישראל.

הפרויקט מתמקד במפגשים של אנשים מאיזורים גיאוגרפיים קרובים, והמועצה האזורית הגלבוע הרימה את הכפפה ובחרה לשתף ראשונה פעולה עם המיזם. הצטרפתי אליהם למפגש ביום חמישי ביישוב הקהילתי גן נר. סימונה ועופר לוי, יועצת חינוכית ומטפל בחוות שיקום לנוער מכור, אירחו את חמודי ויומנה זועבי, קבלן שיפוצים ורואת חשבון, מהכפר נעאורה. בכניסה לבית, הילדים של שני הזוגות משחקים עם כלב הסן־ברנרד העצום של משפחת לוי, בארני. נטע והרון, שניהם בכיתה ו', ודין, בכיתה א', נראים כאילו הם מכירים מאז ומעולם. "נפגשנו לפני עשר דקות", הם צוחקים ומזמינים אותי לשחק. בסלון יושבים המבוגרים, שותים לימונדה ביתית ומשוחחים עם ראש המועצה, עובד נור, תושב היישוב. בחצר, הבנים הגדולים תומר וזידן (16, ו־17 בהתאמה) צולים המבורגרים על המנגל. גם הם נראים כמו חברי ילדות.

השולחן הקטן כמעט נכשל מלהכיל את כל האוכל שבישלה סימונה. מיליון סוגי סלטים, לחמניות ביתיות חמות, תוספות חמות וקרות, וההמבורגרים שהצעירים צלו. אפילו בארני מקבל חתיכה. לכמה דקות כולם שותקים. אין דו־קיום, פוליטיקה או סכסוך. רק ארוחת ערב טעימה.

להגיע מלב אחד לשני דרך הצלחת. נשים ערביות ויהודיות מבשלות ביחד

רק כשכולם עוברים לסלון לאכול קינוח, נשבר ממש הקרח. "אני מאוד אוהבת לארח, והיה לי מאוד הגיוני ונכון לארח את השכנים שלי, אנשים שגרים איתי, ואין לי יותר מדי אינטראקציה ישירה איתם", אומרת סימונה. "פגשתי משפחה שכל כך דומה לי, אנשים נפלאים שכנראה לא הייתי פוגשת בהזדמנות אחרת. לצערי גם זו נקיטת עמדה בימינו. לפתוח את הדלת לשכנים שלך זה לא מובן מאליו. אני נוקטת עמדה כדי שזה כן יהיה מובן מאליו, כדי שעוד אנשים יצטרפו ויפתחו את הדלתות שלהם".

הסכסוך עולה לשיחה וחמודי מצטרף. "מאז האירועים האחרונים המצב שלנו כאזרחים הפך קשה ומסובך יותר", הוא אומר. "מצד אחד אני מפחד על המשפחה שלי, אנחנו הרי לא חסיני פיגועים. כשאדם משוגע רץ עם סכין ברחוב הוא לא יבדיל ביני לבין עופר. מצד שני אני מרגיש במבחן. כשאני הולך ברחוב אני לא מעז לשים יד בכיס. בכל פעם שאני שומע על אירוע דקירה או ירי אני גם מפחד וגם מתבייש".

התחושות של יומנה דומות. "במסגרת העבודה שלי אני צריכה לנסוע לפעמים לירושלים. עד שהחל הגל הנוכחי הנסיעות האלו היו הזדמנות לבילוי קטן שלי עם עצמי. ללכת לאכול משהו, לקנות איזה בגד. היום זה פשוט לנסוע ולחזור. כמו שחמודי אמר, מצד אחד אני חוששת, כל אחד נראה לי חשוד; מצד שני, אני מרגישה כמה חושדים בי. כשאני נכנסת לחנות ושואלת את המוכרת משהו, אני רואה איך ברגע המבט שלה הופך מרגוע למוטרד, אז פשוט הפסקתי. זה עצוב". "למרות הכל", חמודי מסייג, "אני מרגיש שזה המקום שלי. הייתי בהרבה מקומות בעולם, ורק כאן אני מרגיש בבית. אני מאמין שיכול להיות פה גן עדן אם רק נכיר אחד את השני".

"זה כל כך אירוני", מושך עופר בכתפיו תוך שהוא מגיש גלידה. "כמה טבעי לנו כאן וכמה המצב בחוץ מורכב, אבל זה לא חייב להיות מורכב. תראו כמה זה פשוט, פשוט לשבת ביחד ולאכול ולדבר".

בין ביאליק לדרוויש

חדר לא גדול במיוחד בכפר קרע שבמשולש. מדי שבועיים, כבר חודשים אחדים, מתקבצים כאן ערבים ויהודים, נשים וגברים, ומתווכחים על הדברים הבאמת חשובים: שירה, ספרות, יהדות, איסלאם. בקיצור, תרבות. מדי מפגש הם לומדים ביחד טקסטים שונים ומעניקים להם את הפרשנויות שלהם: פעם זו מגילת קהלת ופעם החדית', פעם משורר עברי, ופעם ערבי.

המיזם הזה התחיל להתגבש דווקא בתקופה טעונה ומתוחה במיוחד: במהלך ולאחר מבצע צוק איתן. חברים ממיזם "שכנים של שלום" – קבוצה של פעילים יהודים וערבים שמפגינים כל שישי בצומת עירון – יחד עם הורים לילדים מבתי הספר הדו־לשוניים "יד ביד", ישבו יחד בסוכת שיח שהוקמה בעקבות המצב. הרעיון, שנידון בפורמטים כאלו ואחרים במהלך השנים, פשוט פרץ החוצה. לאחר חודשים של הכנה יצא לדרך פרויקט "בית מדרש־מדרסה" , בתמיכת מיזם "יום מעשים טובים — כולאננה", שהושק על ידי קרן אריסון באמצעות עמותת "רוח טובה" ו"מרחבים" — המכון לקידום אזרחות משותפת בישראל.

"מה שיוצא דופן הוא שרוב המשתתפים הם סתם אזרחים תושבי הסביבה ששמעו על המיזם והתקבצו ברצון גדול להכיר אחד את השני", מספרת גבי גולדמן, אחראית התקשורת ביד ויד. "מעבר לניסיון לגדל דור של ילדים שחיים בטבעיות דו־קיום, המטרה היא להקים סביב כל בית ספר קהילה חיה, ולאפשר גם למבוגרים להיפגש וליצור קשרים".

המפגשים הראשונים, מספרת זהר שחר, ממקימות המיזם ומארגנת קהילתית בקהילת "גשר על הוואדי", היו טעונים. דווקא עם הידרדרות המצב הביטחוני הקבוצה התלכדה והפכה למקום מפלט ליהודים וערבים חובבי לימוד ושוחרי שיח. "גם בתקופות המטורפות, כשפה באזור הבעירו צמיגים וכשתושבי ירושלים לא הוציאו את הראש מהבית, אנשים המשיכו להגיע למפגשים", אומרת שחר. "הם השאירו את הפחדים מאחורי הדלת ופשוט באו להקשיב וללמוד אלה מאלה".

נושא העל שנבחר השנה למפגשים הוא הזמן. המנחים הם ד"ר חוסאם מסאלחה מכפר קרע, ד"ר למדעים וביוכימיה, יועץ אסטרטגי, פעיל חברתי ומשורר, שאיתו הגיעו הפעם למפגש גם אשתו ובתו; וד"ר אליזבט גולדוין, תושבת קיבוץ גניגר, מנחת קבוצות לימוד, מרצה באוניברסיטת חיפה ובמדרשה באורנים, ומנחת טקסי חיים במסגרת "הוויה". "אנחנו מתעסקים, כידוע לכם, בזמן, ומאחר וזה המפגש האחרון שלנו, נדבר היום על מוות", פותחת לכיתה ד"ר גולדוין, והשניים מעבירים לכולם ערימת דפים בעברית ובערבית.

מחוץ לחדר קור אימים, כולם מכוסים במעילים וצעיפים, שותים תה חם, נצמדים לתנור ומעיינים בשירים: "אחרי מותי" של ביאליק, ו"דברי המנוח בטקס הספדו" של סמיח אלקאסם. כל שיר מוקרא קודם בשפת המקור, ולאחר מכן בתרגום. למרות הנושא הכבד כל כך, בחדר יש דווקא אווירה של חיים, וחברי הקבוצה חשים בנוח לעקוץ ולהתבדח. הוויכוחים היחידים שמגיעים לטונים גבוהים הם על כוונת המשורר.

כשחוסאם ואליזבט מבקשים מהמשתתפים לסכם את השנה האחרונה ביחד, כל הידיים בחדר מורמות בבת אחת. "זה אחד המפגשים הכי חשובים שיצא לי להשתתף בהם בשנים האחרונות", אומר פייסל, "המפגש עם יהודים ועם טקסטים מהעולם היהודי, גם הדתי וגם התרבותי, פתחו בפני צוהר. אני מקווה שהדבר הגדול שהתרחש כאן לא יישאר בגבולות החדר, אלא יפרוץ את הגבולות. הלוואי שהחברים היותר שמרנים בכפר יגיעו לכאן לדבר וללמוד ולשמוע. לא חייבים להסכים, רק לנסות להיפתח".

מהא, אשתו של המנחה חוסאם, מצטרפת. "מצד אחד הקבוצה חיזקה את הזהות הערבית שלי, מתוך הלימוד של הטקסטים שעוסקים בתרבות שלי", היא אומרת, "אבל היא גם הראתה לי עד כמה התרבויות שלנו דומות. לראשונה נתקלתי במקורות היהודיים והתאהבתי בהם".

"הסכסוך עוד לא נגמר!" מכריז בחצי צחוק מוחמד, מנהל אגף קהילות בבית הספר גשר על הוואדי, "אבל, עצם העובדה שכולנו כאן עברנו תהליך, הופכת אותנו לשליחים של אור. כל אחד מאיתנו יכול ליצור שינוי בעקבות מה שהוא עבר כאן".

"אחרי כל מפגש קמתי עם תחושה של ניצוצות. במהלך הלימוד המשותף כתבתי לפחות תשעה שירים שעוסקים בזה", מתארת המשתתפת ג'בארין בהתרגשות, ומקריאה את אחד השירים, "נשק האהבה" שמו:

"אנו העתיד

בונים נפשות

גשרי אהבה

לפני הערים,

נולדנו שונים ולא שונאים

כן, אנחנו שונים,

שונים אבל אוהבים". •