מה אבא היה אומר?

יש לו עדיין את אותו הבייבי פייס, כמו בימים שבהם היה ילד פלא, אבל מיכאל הנגבי כבר בן 36, מה שמזכיר לו שהשעון מתקתק, בטח בכל מה שקשור לזוגיות ולילדים משלו. "אני עדיין הילד היחיד שאני מגדל, אבל היום אני כבר מבין שמה שאני רוצה זה ילדים", הוא אומר. "רוב השנים הייתי אמנם בזוגיות, אבל זה לא התאים. עכשיו זה מה שאני מאחל לעצמי".

עד שזה יקרה, הנגבי יגלם אב טרי בהצגת היחיד "מזל טוב, אני אבא", שכתב ביארני הוקור תורסון ותעלה בסוף השבוע בתיאטרון בית ליסין. השהייה איתו בחדר החזרות מוכיחה שלפחות על הבמה הוא בשל לפרק הזה.

לא רק לו, גם לבמאי ההצגה, שמואל וילוז'ני, לא בער להיות אבא. המשחק עניין אותו, הסטנד־אפ, הבילויים, רק לא זה. עד הביקור עם אביו באושוויץ כשמלאו לו 39. "עם כל הפומפוזיות שיש בזה, כשראיתי את השם שמואל וילוז'ני, השם של סבא שלי שעל שמו אני קרוי, במסמכים, אמרתי, 'זהו, אני סוגר את פרק המדבר, חוצה את ים סוף, ומגיע לארץ המובטחת'. רציתי להקים משפחה כדי שהצורר הנאצי לא ישמיד את העם היהודי. אם היית שואל אותי לפני שנסעתי לשם, אם אתחתן, הייתי אומר לך שבחיים לא".

צילום: כפיר בולוטין

למה לא בעצם?

"בשביל מה? ראיתי מה שקורה עם כל החברים שלי, כשאני הייתי מסתובב כמו פרפר במקומות הבילוי. היום כולם גרושים או נשואים פעם שנייה, ואני לא רציתי להיות גרוש או נשוי פעם שנייה. אבל נסעתי לפולין והתהפך לי העולם בבום. שנה אחרי זה כבר הייתי נשוי לאיריס. יש לי ארבעה ילדים מקסימים — וזה האושר הכי גדול שיש".

מה היתרון בלהיות אבא מבוגר?

"אני לא חושב שיש בזה שום יתרון. אני כבר לא יכול לשחק איתם כדורגל כמו שיכולתי לעשות בגיל עשרים ומשהו. אומרים שבגיל 40 אתה יותר בשל ויותר מבין דברים, אבל זה שטויות. בגיל עשרים האינסטינקטים עובדים, וזה מה שחשוב. כשהגעתי לפני כמה שנים לקחת את הבת הקטנה שלי מהגן, הסייעת אמרה, 'איזה יופי, מותק, סבא בא לקחת אותך היום'. לא אמרתי כלום ולקחתי אותה".

מיכאל, אמא שלך לא מנדנדת לך על חתונה וילדים?

"אמא שלי המקסימה היא פולנייה על כל המשתמע מזה. כמובן שהיא הייתה מאוד שמחה אם היו לה נכדים גם ממני, לא רק מאחי הגדול, אבל כאישה שבעצמה נעשתה אמא בגיל מאוחר יחסית, היא לא לוחצת עליי יותר מדי. בטח ובטח אחרי שלקחתי אותה להודו לפני חודש וחצי. טיילנו חודש ועברנו שם תהליך של הרגעה, שנינו. בסופו של דבר, על דברים שבאים מתוך לחץ, משלמים מחיר".

לך זה באמת לא בער?

"לא. חייתי גם בסביבה שאיפשרה את זה. גדלתי במרכז תל־אביב לשני הורים אמנים. לא באתי ממשפחת מרובת ילדים, וגם החברים שלי לא. הסביבה שעטפה אותי הייתה ברובה כמוני — אמנים שבשלב הראשון של החיים החליטו לשים את עצמם בראש סולם העדיפויות. כמוני. יש גם אנשים שבגילי הם הורים לשני ילדים ואפילו יותר, אבל אני משטנץ אחר. אני לא אצא בהצהרות מתי יגיע הילד, אבל הוא יגיע. אני רק יודע שיש בי את מה שצריך כדי לספק לו את כל מה שצריך בעולם הזה, ואני כבר מאוד אוהב את הילד שיהיה לי".

בלי תינוקות בוכים במטוס

לא פלא שהחיבור בין וילוז'ני, 62, להנגבי, היה סוג של אהבה ממבט ראשון. שניהם פיתחו לצד קריירת המשחק שלהם גם קריירה של סטנדאפיסטים מצליחים, במיוחד וילוז'ני, מחלוצי הסטנד־אפ בארץ. הנגבי, בנם של השחקנים אסי הנגבי ז"ל ודינה לימון, החליט להתמקד בסטנד־אפ בעיקר בשנים האחרונות, אחרי שנים כשחקן בתיאטרון וכתסריטאי מוכשר.

אבל האהבה לסטנד־אפ לא מנעה מהנגבי לשאול לפני כמה חודשים את ציפי פינס, מנכ"לית תיאטרון בית ליסין אם יש לה תפקיד בשבילו. "יצאתי מאיזו מעלית בבניין שבו עשיתי דיבוב, וציפי עמדה בלובי", הוא מספר. "אמרתי לה, 'ציפי מה קורה? למה אני לא בתיאטרון?' היא הסתכלה על אחת העוזרות שלה ואמרה, 'אתה רוצה הצגת יחיד?', אמרתי כן ולמחרת חיכה לי המחזה במייל. חודש וחצי אחר כך פגשתי את וילוז'ני בחדר החזרות".

וילוז'ני: "מיכאל מוכשר בצורה בלתי רגילה. הוא תפס את ההזדמנות בשתי ידיו ועושה את התפקיד בכל רמ"ח אבריו ובשס"ה גידיו למרות שהוא לא אבא".

"מזל טוב, אני אבא" (שמועלית בשיתוף עם טלית הפקות) היא סיפורו של גבר צעיר שחוזר עם אשתו מחופשה מחו"ל בלי שום רצון להפוך לאבא. אפילו הבכי של התינוק מהמושב השכן במטוס מציק להם קצת, רק ששנה מאוחר יותר הגלגל מתהפך.

"עכשיו, תוך כדי העבודה על התפקיד, אני רואה שקשה להיות הורה, אבל לא בלתי אפשרי", אומר הנגבי. "ההצגה מראה את הקשיים שיש בזה, אבל אומרת, אל תפחד, בסופו של דבר זה טבוע בך. כשעבדתי על התפקיד ביקרתי בחדרי לידה ושוחחתי עם יולדות. ראיתי גם את כל הפרקים של 'בייבי בום', ובכיתי יותר מאשר חשבתי. הם טובים בקיטש החברה האלה מהתוכנית. פתאום מצמידים לך שיר של נתן גושן ללידה ואתה מייבב".

וילוז'ני: "כשאשתי שכבה בבית חולים, הרבה נכנסו לראות אותה בגללי. הגדילה אחת לעשות כשנכנסה לחדר כשאשתי הייתה באמצע צירים, ואמרה, 'אה, וילוז'ני, ראיתי הצגה שלך'".

לא פקיד של תפקידים

הנגבי שמח לחזור לשחק, אבל לא מתגעגע לימים שבהם כל רומן שלו זכה לתמונות פפארצי. "יש הרבה נקודות משיקות ביני ובין האב הצעיר שבמחזה, שכל חייו משתנים בעקבות הילד שמגיע", הוא אומר. "גם אני עברתי שינויים גדולים בחיים שלי. הם היו קשורים בעיקר לעבודה, לרצון לוותר על פרסום, כסף והצלחה. עזבתי תוכניות טלוויזיה מצליחות, שהנחיתי וכתבתי, כי הבנתי שאני צריך לעשות סטנד־אפ. זאת הייתה בחירה מאוד מושכלת".

ובכל זאת, אתה עושה גם תיאטרון.

"גם סטנד־אפ זה משחק, אבל כנראה שאי־אפשר בלי לשחק. ההורים שלי לא רצו שאהיה שחקן, הם רצו שאחיה חיים טובים, נורמליים. הם אמרו שזה מקצוע של טלטלות ובורות בלי לדעת מה יהיה מחר, אבל זה היה חזק ממני. לאבא שלי נמאס מתישהו לשחק. הוא לא אהב את זה יותר. אבא שלי אמר שהוא מרגיש כמו פקיד של תפקידים. כמו שפקיד יושב במשרד שהוא לא אוהב מתשע עד חמש, ככה הוא הרגיש בתוך הדמות. אני, לעומתו, מרגיש שיש במקצוע הזה שליחות ואני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר".

אתם באמת שונים. אתה רך ממנו.

"אחת הבעיות של אבא שלי הייתה שהוא לא היה פוליטיקאי או דיפלומט. אבל זו הדרך שבה הוא חי ובה הוא מת. הוא הלך עם הראש בקיר. אני חושב שאני הרבה יותר עגול ממנו, אבל הרקע שלנו שונה. הוא גדל בקיבוץ מרחביה, בבית ילדים, בשנות החמישים, בלי ההורים שלו, עבר התעללויות קשות, ונטש את הקיבוץ בגיל 21 כדי ללמוד משחק. הקיבוץ לא הבין את הצעד שלו ונעל בפניו את השערים. לא הייתה לו הבנה איך להתנהג עם ילד, עם משפחה, והוא למד הכל על בשרו. אני מצטער כל כך שלא יצא לי לשחק לצידו, מסקרן אותי נורא מה הוא היה אומר על ההצגה הזאת". •