פירות הבוסתן
18 שנה, עם יותר מאלפיים הצגות ואותו צוות שחקנים מההתחלה. יעקב כהן שיגע, צדי צרפתי נלחץ, יעקב אגמון התעקש, דפנה ארמוני סבלה, רובי פורת–שובל הגשימה חלום וגיא זו–ארץ ננזף על ידי יצחק נבון. הם חוו אהבות, סכסוכים, חוסר פרגון, מחלות, לידות וגם הטרדה מינית שהגיעה לבית המשפט. ויותר מהכל, הם שותפים לסיפור ההצלחה הארוך ביותר בתיאטרון הישראלי. אלה תולדות 'בוסתן ספרדי'
יעקב כהן מגיע חמש דקות לפני תחילת ההצגה. כמה שאכטות החלטיות מהסיגריה, התחברות למיקרופון, והוא מוכן להתנעה. בחדר הסמוך רובי פורת־שובל, בחזייה שחורה קוקטית, לובשת בתנועות מדודות ובפעם האלפיים בערך את אותה שמלה. בחדר הבא, בתוך בליל ריחות של קפה שחור, אבק ובושם, דפנה ארמוני מתאפרת ביד עייפה ובעיניים עצומות. "בסופו של דבר, בשבילי זו רק עבודה", היא אומרת בעייפות של מילואימניק לג'יטה, המלבישה הוותיקה.
בינתיים באולם לא נותר מקום אחד פנוי. העבודה של ארמוני היא החגיגה של הקהל. תלמידות אולפנה מתערבבות עם ישישות לבושות בקפידה וקהל קנאי של גרופיז. האורות כבים. המסך עולה. כהן מדלג לבמה ופותח עוד הצגה של 'בוסתן ספרדי'. חלק מהקהל מדקלם את המונולוגים. מכיר את השירים בעל פה. הקבועים, אומרים השחקנים, צפו בהצגה יותר מ־20 פעם.
חדרי ההלבשה המתקלפים של הבימה ראו הכל, אבל הצוות של 'בוסתן ספרדי' נותן להם פייט נאה. החודש לפני 18 שנה הם עלו לראשונה ביחד על הבמה, ומאז לא נפרדו. 15 אנשים שמקיימים את מערכת היחסים התיאטרונית הארוכה ביותר בישראל. בשנתיים הראשונות, כשהיו 30 הצגות בחודש, הם היו צמודים זה לזה. כיום הם נפגשים כמה פעמים בחודש מול אולם מלא. חלקם עדיין משחקים ילדים למרות שהם מזמן מבוגרים אחראים. "מה שעבר עלינו בתוך הדבר הזה הוא מטורף", אומרת שחף סגל, שמשחקת את מרקאדה. "אנשים רבו, התאהבו, התחתנו, ילדו ילדים, התגרשו, חלו, הזדקנו. ההישג הגדול הוא שכל הקאסט המקורי עדיין משחק. כנראה שאנחנו באמת אוהבים את מה שאנחנו עושים".
וגם הצופים אוהבים. הם לא מפסיקים להגיע. "אני מסתכל על זה ואני לא מבין", מודה יעקב כהן. "זה לא הצגה אחת או שתיים. ואני אומר לעצמי: מה הם רואים שם בקהל? מה הם רואים?! באמת? עד כדי כך?"
מה הם רואים?
"יש כאן איזה געגוע גדול יותר מההצגה עצמה ומהשחקנים. קטונתי מלהסביר. שיחקתי כבר בהמון הצגות ובהרבה שלאגרים, כולן התאדו בשלב זה או אחר. יש כאן איזה קסם. ותהרגי אותי איך זה קרה, אבל אחרי 2,200 הצגות, הקסם הזה עדיין קיים. ואני בהלם כל פעם מחדש".
¥ ¥ ¥ ¥ ¥
על רקע מצבו המקרטע של התיאטרון הישראלי, ההצלחה העקבית של 'בוסתן ספרדי' היא סטיית תקן מעוררת פליאה. מי שכנראה ידע מה יש לו ביד זה יעקב (יענקל'ה) אגמון. בסוף שנות ה־60, כשניהל את תיאטרון בימות, פנה אגמון ליצחק נבון, לימים הנשיא החמישי של ישראל, וביקש שיכתוב מחזה על ההוויי של יהדות ספרד בירושלים. התוצאה הייתה קולאז' של החיים בשכונת אוהל משה בשנות ה־30, עם דמויות שובות לב, רומנסות בלדינו ופולקלור גאה. "ויש במחזה משהו ששייך אלינו לזהות היהודית", חורצת גלית גיאת, שמשחקת את ויקטוריה, היפה של השכונה. "כמעט כל בית במדינת ישראל הכיר ומכיר את הפיוטים האלה ולא משנה מאיזה עדה, יש בזה משהו מאחד".
בראשית עלה המחזה ב־69' בבימויו של יוסף מילוא וזכה להצלחה גדולה - הוא הוצג 384 פעם. כמעט 30 שנה אחר כך החליט אגמון, אז המנכ"ל והמנהל האמנותי של הבימה, ללכת על הפקה מחודשת בתיאטרון הלאומי. את המשימה הטיל על צדי צרפתי. "היה לי סיפור רגשי עם הבימה, כי שיחקתי שם כשהייתי בן 16", מספר צרפתי. "זה היה חלום לחזור לשם. עשיתי אז המון מופעי בידור ואגמון הוא הראשון שנתן לי צ'אנס. הייתה רק בעיה אחת. אגמון אמר, אתה צריך לפגוש את יצחק נבון. כי מי שביים את זה לפני כן היה יוסף מילוא, ממקימי הקאמרי ותיאטרון חיפה. נסענו לנבון לירושלים לקבל את אישורו. הפגישה הייתה קסומה. לנבון היה טבע חקרני לדעת מי ההורים, מאיפה הם באו, ואני, שהמוצא שלי יווני־בולגרי והשפה בבית הייתה לדינו, ישר עניתי לו בלדינו. בדרך לתל־אביב שאלתי את אגמון, 'אתה חושב שהוא יאהב אותי?! שמצאתי חן בעיניו?' אגמון אמר 'נראה'".
צרפתי כנראה מצא חן בעיני נבון, כיוון שבשלב הבא הוטלה עליו מלאכת הליהוק. הוא הביא איתו להבימה את גיאת, שכבר שיחקה בהצלחה בטלוויזיה, "ואיתה זה ישר הצליח, כי היא יפהפיה וברגע שנבון שמע אותה שרה הוא נכבש". אליה צירף את יעקב כהן, שכשלא הצחיק בסטנד־אפ שיחק בקאמרי, ואת אורי בנאי, "והייתה התנגדות עזה לאורי, כי הוא היה צעיר מדי לתפקיד", אומר צרפתי. "נבון אמר 'לא', ואני התעקשתי על זה. החלטתי שאני רוצה מנהל מוזיקלי דובר לדינו, ולקחתי את יהודית רביץ, שזה משהו שאף אחד לא יודע. מתברר שהיא דוברת לדינו. היא נתנה ריח לשירים! לחצתי עליה והיא הסכימה. היו לי כל מיני התעקשויות שהוכיחו את עצמן בדיעבד. גם מול נבון, שידע מאוד מה הוא רוצה".
מי שנתקל חזיתית בקונספציה הברורה של נבון היה גיא זו־ארץ, או בכינויו דאז: זואי. להצגה הגיע דרך היכרותו עם צרפתי מלהקת חיל האוויר. זואי היה לחמנייה טרייה, הישר מהתנור של בית הספר למשחק. כנצר למשפחה יוצאת טורקיה ויוון, נשלח לאודישן תחת לחץ מתון מצד אמו. "מגיע הנשיא החמישי בכבודו ובעצמו לראות חזרה", הוא משחזר. "כולם יושבים. ואז מגיע תורו של הילד בן ה־23 לשיר את 'אדון הסליחות'. מרוב התרגשות עצמתי את העיניים, ואני מסיים ומסתכל על נבון והוא לא מגיב. ואז הוא מביט עליי, נראה מאוד כועס ואומר, 'לא טוב! לא טוב!' תביני מה זה היה בשבילי".
אויש.
"שאלתי, 'אבל למה, מר נבון?' אמר לי, 'את השיר הזה שרים עם ח'!' אמרתי לו, 'אבל אני לא יודע לשיר עם ח''. הוא קם וצעק, 'זה לא בסדר', ועזב את החדר. הייתי בפאניקה. וצדי אמר, יהיה בסדר. הוא יירגע".
והוא נרגע?
"אחרי כמה חודשים הטלפון בדירת הרווקים שלי מצלצל בשש בבוקר. מעבר לקו אני שומע את קולו של יצחק נבון, 'בוקר טוב ידידי, הערתי אותך?' לא, מה פתאום. אני ער כבר שעות. אמר, 'יש לי בקשה. הערב הופעה ראשונה בירושלים. דווקא שם תשיר בבקשה את 'אדון הסליחות' עם ח''. אני לא מאמין שזה קורה לי, וחברה שלי שוכבת לידי בהלם. אני אומר לו, 'מר נבון, ניסיתי את העניין הזה עם ח', זה לא מצליח'. הוא אומר, 'אין בעיה ידידי, תחזור אחריי. ח''. אני אומר 'ח''. הוא אומר 'לא. צריך לחכך את הח', תחפש את המקום שלה''. אמרתי לו, 'אבל איפה המקום הזה, מר נבון, איפה המקום הזה?!' אמר, 'תמצא אותו'. וככה זה המשיך. אחרי שעה הוא אומר לי, 'השתכנעתי, זה לא יעבוד'.
"בערב מגיעים לירושלים ורגע לפני שההצגה מתחילה אני עושה טעות קריטית ומציץ לאולם ורואה את מר נבון באמצע השורה הראשונה - והוא מחכה. אמרתי לעצמי, על החיים ועל המוות, ואני שר את אדון הסליחות בח'. מהפחד. מהרצון לרצות אותו. וכולם באים להגיד איזה יופי ורק הוא לא בא. למחרת בבוקר יש דפיקה בדלת, אני פותח, עומד שם שליח עם זר פרחים ופתק: 'גיא, ידידי, יפה שרת ויפה הגית. ד"ש לכל החבורה הנהדרת, בידידות, יצחק נבון'. הפתק הזה ממוסגר ועומד במזנון בסלון של ההורים שלי".
צרפתי לא זוכר את הסיטואציה ההיא כנראה מכיוון שהיה עסוק בדרמה פנימית. "לפני הפרמיירה הייתי מאוד בלחץ", הוא מספר. "ליעקב כהן יש נטייה לאלתר ונהייתי חולה מזה. אמרו לי שיעקב חייב פידבק מיידי, ואם אין לו הוא יוצר אותו. זה עבד, אבל אני לא אומר שאני אוהב את זה. הגענו להבנה שמותר לו לאלתר רק בתפקיד של החכם הזקן".
כהן הגיע לנוסטלגיה טובת הלב של 'בוסתן' היישר מ'חפץ' המריר של חנוך לוין, וזרק את עצמו פנימה. שלוש הדמויות שהוא משחק, הילד המספר מושון קסטל, חכם עמרם והשמש אבו רפול, הפכו תחת ידו להשתוללות קומית על גבול הסטנד־אפ. "עם יעקב כל טעות הופכת לחלק מההצגה", מאבחנת סגל. "בואי נגיד שאם היינו עדיין משחקים את הטקסט המקורי, ההצגה הייתה נגמרת אחרי שעה וחצי. ההצגה שעתיים ורבע. שלושת רבעי שעה זה רק השיגועים של יעקב!"
ואחרי הפרמיירה, היו לצרפתי צרות גדולות יותר מהשיגועים של כהן. "הייתה תחושה קשה של חוסר פרגון בהבימה", הוא מספר. "אמרו שזו הצגה מסחרית מאוד, ומה זה שירים בלדינו, זה לא דבר שנחשב בתיאטרון רפרטוארי. לא התקבלנו בחיבוק. אף אחד לא האמין בזה. אני זוכר שגם המבקרים לא פירגנו. קטלו את זה. אבל התגובה של הקהל הייתה מדהימה מהרגע הראשון. אני זוכר שאגמון לקח אותי החוצה, והוא לא דברן גדול, אבל הרגשתי שהוא מאושר. וזה עשה אותי מאושר. זה היה ניצחון שלו. הוא התעקש על זה, וזה היה הכספומט של התיאטרון. זה היה הביטחון. הרבה הצגות החזיקו מעמד בזכות 'בוסתן', שהכניס המון כסף כל הזמן בחמש השנים הראשונות.
"עשו להם את המוות", מאשר גורם שמכיר היטב את התיאטרון הלאומי. "ראו בהצגה מוצר נחות. כינו אותה בזלזול 'המחזמר'. וצריך לזכור שהבימה היה באותן שנים במשבר כלכלי שכמעט הביא לסגירתו. ההצגה הזאת בהרבה מובנים נתנה לתיאטרון חמצן, אבל היא לא קיבלה ממנו מעולם קרדיט".
¥ ¥ ¥ ¥ ¥
השנתיים הראשונות של 'בוסתן' היו כמעט בלתי אפשריות: 30 הצגות בחודש, לפעמים שתיים בערב. השחקנים עברו לגור בתיאטרון. כשלא היו שם, הסתובבו בין במות ברחבי ארץ. כשלא הסתובבו, היו בחזרות נוספות. על הדרך נקשרו חברויות, אך גם התעוררו סכסוכים. אחד הבולטים היה בין ארמוני, היא לונה, לפורת־שובל - סולטאנה קסטל. "דפנה לא הייתה מהדמויות האהודות בהצגה מלכתחילה", אומר אחד השחקנים. "היא ורובי לא הסתדרו מהרגע הראשון. זה היה שילוב בין הרוח ההיפית של דפנה לרוח המתוקתקת של רובי. רובי התעמרה בה. מבחינת דפנה 'בוסתן' זה עוגן כספי אבל גם סבל בל יתואר. היא שונאת את ההצגה. שונאת את זה שהיא חלק מההצגה". ארמוני סירבה להתראיין לכתבה.
"אני זוכרת שלדפנה היה יומולדת ומי שהיה חבר שלה באותה תקופה הגיע לשים לה עוגת יומולדת", מספרת חברה בקאסט. "אין לי מושג מה קרה שם, אבל רובי טענה שהוא איים עליה בסכין והיא התלוננה בהנהלת התיאטרון. בכלל, על רובי תמיד יש סיפורים. למשל שהיא ניצלה חלק מהשחקנים של 'בוסתן' ובנתה איתם מחזה וכשהגיעה שעת השי"ן העיפה את כולם ונתנה להבימה ללהק. אלה שעבדו איתה על זה לא קיבלו קרדיט או תפקיד". "דפנה ארמוני היא שחקנית יקרה ומוערכת על אף רצונה הלגיטימי לשמור מרחק מהצוות", מגיבה פורת־שובל. "הבחור שפלש למתחם האמנים והורחק קשור אליה רק בכך שהוא ידיד שלה. בסופו של דבר התיאטרון הרחיק אותו ואסור לו להתקרב למתחם האמנים. לעניין המחזה המדובר, כמחזאית ושחקנית אני מקבלת יום־יום פניות מעשרות שחקנים. לצערי לא תמיד אני יכולה לספק לכולם עבודה למרות הערכתי ואהבתי אליהם. ההחלטה הסופית היא של הנהלת התיאטרון ולא שלי".היו גם אהבות. השחקנית לילך כספי למשל הייתה בת זוג של אורי בנאי, ולאחרונה, אחרי שנים ארוכות ביחד על הבמה, השחקנים אילן ליבוביץ' ומיכל ברנד התאהבו זה בזה. באופן טבעי, גם רבים מאנשי הצוות הפכו עם הזמן להורים. "אני חתומה על הרבה ילדים שנולדו בהצגה", מצהירה פורת־שובל. "עם אחת השחקניות הגעתי עד חדר הלידה! דיברנו כל הזמן בטלפון, ואני אומרת, אני לא מנתקת עד הצעקה שהתינוקת מגיחה וקולולו שלי. בסוף היא הגיחה".
אבל היו גם אירועים פחות משמחים. שחקן אחד קיבל שבץ, איבד את יכולת הדיבור ורק אחרי שנה חזר להצגה. שחקנית אחרת חלתה בסרטן קשה. כהן עבר ניתוח מסובך בגב. "בהצגה 'מבקר המדינה' דביר בנדק, לפני שהוא הפך לחצי דביר, היה מטלטל אותי. אמרתי לו, דביר, תזרוק אותי. והייתי נופל לא טוב על האגן. יום אחד נפלתי והבנתי שמשהו קרה לי. כאבי תופת. אז לא יכולתי לעלות לבמה. לדעתי זו ההצגה היחידה שפיספסתי".
מי שהחליף את כהן באותה הצגה - ה־1,700 במספר - היה זו־ארץ. "עשיתי שישה תפקידים בהצגה. אתה יודע את התפקידים של כולם. האלסטיות היא מדהימה. איזה צהריים אני יושב באודישן לסרט, מצלצלת המפיקה ואומרת, יעקב כהן חולה, אתה חייב להחליף אותו. אמרתי לה, איך אני אעשה את זה? לחץ נוראי. למדתי את הטקסט, ובאותו ערב עליתי לבמה בתור מושון. צריך להבין שאי־אפשר לזכור את כל הטקסט, אז מנהל ההצגה לחש לי באוזנייה. להורים שלי לא סיפרתי שזה קורה מרוב פאניקה, אבל באותו ערב שלחו צוות של ערוץ 2 לסקר את זה. אמא שלי רואה את זה בטלוויזיה ובחצות אני מקבל טלפון איך לא אמרתי להם. למחרת בערב אמא ואבא ודודה שלי ודודה שלה באו כולם לראות אותי בתפקיד המספר. וזה סוג של קלוז'ר עבורם, כמשפחה ספרדית. יצאתי מזה בשלום".
לאחרונה כהן ופורת־שובל חוו כאב דומה. "השנה הוא איבד את אחיו ואני את אחי, פחות או יותר אותם גילאים ופחות או יותר אותה מחלה", אומרת פורת־שובל. "יעקב היה מקליט סרטים לאח שלי, לשמח אותו, עושה לו מערכונים. זה אח שהיה כמו תאום שלי. איבדתי את היקר לי מכל. והייתי צריכה יום אחרי שקמתי משבעה לעשות את 'בוסתן'. יש את הסצנה בהצגה שאני בקבר רחל. זה היה נורא לעשות מונולוג ליד קבר. ויעקב עומד מאחורי הקלעים ואומר לי, 'את לא עולה לסצנה הבאה', שזו הלוויה. ובאמת לא עליתי לסצנה ההיא. זה היה מעל לכוחותיי. הייתי על סף קריסה".
רק אחת מהדרמות מאחורי הקלעים קיבלה במה ציבורית: ההטרדה המינית והתקיפה שעברה סגל מצד אחד השחקנים. זה התחיל בהצגה בשם 'נאסר א דין', שנולדה בעקבות 'בוסתן'. "ניסו להביא עוד עממיקו כזה", מסבירה סגל. "וזה היה מחזה נורא. באמצע החזרות אחד השחקנים אמר, אני לא מוכן להשתתף בחרא הזה. במקומו הביאו את מיכה מורים. הוא היה מתלוצץ איתי, גם עם נגיעות, וכמה פעמים זה נגמר בצעקות מאוד קשות. ערב אחד באמצע ההצגה אני וגלית גיאת מחכות להיכנס לבמה והיה לי בגד עם פתחים. הוא בא מאחוריי ודחף לי ידיים בתוך הבגד. אפילו לא ראיתי מי זה, הסתובבתי והורדתי לו סטירה. אחרי שההצגה נגמרה הרמתי צרחות שהתיאטרון רעד".
את הפרק הזה הסכימה סגל בסופו של דבר לסגור בתוך הבימה. אבל שלוש שנים אחר כך, כשמורים כבר היה חלק מהצוות של 'בוסתן' כמחליפו של בנאי, הייתה תקרית נוספת. "נסענו להופיע בצפון והיה לו ריב עם איזו מנהלת הצגה והוא התחיל לצעוק שכל הנשים זונות ושקרניות ושכל השחקניות בהבימה זונות, שאני העללתי עליו ושהוא ירצח אותי, שאני אפחד לצאת מהבית. ואז הוא ניסה לתקוף אותי פיזית. אחרי הלילה הזה יצאנו לחודשיים פגרה והייתי בטוחה שהוא לא יחזור להצגה. הרי זה ואן שלם שראה את זה קורה. כבר לא מילה שלי מול מילה שלו. ואז אורי בנאי מתקשר אליי ואומר, בובה, את יודעת שמיכה עדיין בהצגה".
זה נגמר בפנייה של סגל למשטרה, במשפט ובהרשעה של מורים. "הוא קיבל שנה וחצי על תנאי ושילם לי פיצויים", אומרת סגל. "הוא לא חזר לתיאטרון". במקביל תבעה גם את הבימה. "החוק דאז קבע שאם עברת הטרדה מינית במקום העבודה ומקום העבודה לא הגן עלייך את יכולה לתבוע עד סכום מסוים. בבית משפט כששאלה אותי השופטת, למה בעצם את תובעת? אמרתי, כי לתבוע מהם כסף זה המקום היחיד שהם מבינים. מפאת ההסכם שנחתם בין הצדדים, אני לא רשאית לדבר עליו, רק אומר שיצאתי מנצחת".
ולמרות כל זה, סגל, שנטשה עם השנים את המשחק לטובת עבודה ביחסי ציבור, עדיין ממלאת את תפקידה ב'בוסתן ספרדי'. "היום ההצגה מבחינתי היא כמו חוג", היא מסבירה. "יש בה חבורה של אנשים שחלק ממנה אני מאוד אוהבת. ובואי לא נשכח שזה גם כסף".
¥ ¥ ¥ ¥ ¥
"איך אנחנו מחזיקים מעמד 18 שנה?" תוהה פולי רשף, שמשחק את חזקיה קסטל. "זה כמו כדורסל: כולם יודעים לשחק אבל כל פעם מחדש אתה לא יודע מה יקרה על המגרש".
"אני זוכר סיטואציות מטורפות לגמרי", נזכר כהן בשנים הראשונות. "היינו באיזה אולם בדרום, שהכניסה אליו הייתה מהכביש, ואני עומד על הבמה ומדבר. פתאום נכנס ילד, נעמד לידי עם כדורגל וצועק לאולם 'בבר! בבר!' הוא לא רואה אותי ממטר. 'בבר, אתה פה?' ההוא עונה לו, 'הנה, אני פה'. הילד הולך אליו. זאת הייתה חגיגה בשבילי. הוא הרים לי להנחתה. זה רק בשביל שתביני את סוגי הקהל שהגענו אליו".
"חלק גדול מהקהל זה אנשים שפעם ראשונה מגיעים לתיאטרון, אז הם מגיעים לאירוע", מאבחנת פורת־שובל. "הם מגיעים עם אוכל. באים לאירוע. וגם עונים לך תוך כדי ההצגה! אני עם הפרעת קשב, ובאחת ההצגות מישהי פתחה מול העיניים שלי שקית ענקית של צ'יפס. הלכתי למות. ואני מסתכלת עליה כדי לרמוז לה. בסוף היא אמרה, 'את רוצה? קחי! תראו איך היא רזה!'"
פורת שובל עצמה ראתה את ההצגה לראשונה בתפאורה דומה לזו שהיא מתארת: בעיר הולדתה ירוחם. "כשהייתי קטנה אמא שלי קיבלה כרטיסים מהעבודה ל'בוסתן ספרדי'. היו לה רק שני כרטיסים, אז היא לקחה איתה את מי שבכה יותר חזק. אני יושבת באולם, אמא שלי החזיקה לי את היד, ואמרתי לה, כשאני אהיה גדולה אני רוצה לעשות את התפקיד של ההיא ששרה יפה. אמא שלי, עם האמביציה המטורפת, אמרה לי, את לא תעשי את זה, זה תפקיד קטן. תעשי את התפקיד של האמא. גם צדי אמר לי שכשהוא ראה אותי הוא ידע שזה זה. שהיה משהו איתי. סיפרתי לו את הסיפור על אמא והוא אמר, זהו זה! הרוח שלה הייתה שם!"
גם צחי זיתון נחשף ל'בוסתן ספרדי' כילד, "כשסבתא שלי הבולגרייה הייתה באה אלינו לשבתות היה מתנגן הדיסק מהגרסה הראשונה עם דודו אלהרר. כמבוגר, הלכתי לראות את הגרסה הנוכחית ונשביתי בקסם המחזמר". ועוד איך נשבה, זיתון הוא מעריץ שרוף שראה את ההצגה לא פחות מ־43 פעם. "36 מתוכן משורה ראשונה באמצע, ונסעתי בעקבותיה להרבה מקומות בארץ. חלק קוראים לי מטורף, חלק קוראים לי גרופי, וחלק אומרים אם אתה נהנה, אז לך על זה.
"יעקב כהן שאל אותי פעם, 'נו אז עד מתי תמשיך לבוא?' והוא שאל את זה תוך כדי ההצגה! כשהוא על הבמה. אמרתי לו, 'כשתוציאו את זה על דיסק, אני אפסיק לבוא'. ופעם, כשהייתה הצגה בבת־ים ולא השגתי כרטיס, הוא בא ואמר לי, 'נראה אותך בפנים, כן?' אמרתי, 'לא, אין לי כרטיס'. אמר, 'אין דבר כזה'. לקח אותי לכניסה הראשית ואמר, 'אתם רואה את הבחור הזה? כשאני עולה לבמה אני רוצה לראות אותו בקהל'.
תסביר את הקסם שלה.
"קודם כל המוזיקה של יהודית רביץ. אמאאאאא! היא מדהימה! והליהוק הוא מושלם. ויקטוריה של גלית גיאת, מרקאדה זו פשוט שחף, גיא זו־ארץ הוא בלתי נשכח ופולי רשף ורובי משלימים אחד את השני. וגולת הכותרת יעקב כהן, שהוא עילוי. סוד הקסם הוא גם הריח של הבית. ההורים שלי נפטרו וההצגה הזאת מחזירה אותי להיות ילד קטן".
ולאותו ריח של בית כיוון אגמון, האבא של ההצגה והאיש שנקרא כעת לסכם את ייחודה. "אותי לא עניין מה הקהל רוצה לראות", הוא חותך. "אני רציתי להנחיל לצופים משהו במסגרת תיאטרלית - אולי געגוע, אולי נוסטלגיה - שהם יוכלו גם לזמזם את השירים: 'בוסתן ספרדי' היא המקבילה לבית כנסת חילוני. השתמשנו בניגונים מסורתיים, ככה שאנשים הכירו אותם והתחברו רגשית. המטרה שלי תמיד הייתה לחבר אנשים לתכנים דרך התרבות מהבית והתרבות הכללית. עובדה שזה עובד ואנשים מתמסרים לזה".
לפנייה לכתב/ת 
