בר מתוקים

אחרי שההופעה של ג'יין בורדו נגמרת מתחילה העבודה הקשה באמת. מחוץ לחדר האמנים משתרך תור של מעריצות ומעריצים שלא ילכו הביתה בלי צילום למזכרת. "זה יכול לקחת חצי שעה, גם שעה", אומרת דורון טלמון, סולנית הלהקה. "אנחנו עושים את זה, אבל זה קשה לנו. בתוכך לא בא לך לעמוד שעות ולהצטלם עם כולם. הם כאילו לוקחים ממך משהו הביתה אבל זה לא באמת, הרי הם לא יסתכלו שוב בתמונה הזאת. אבל לא נעים לנו להגיד לא".

ראשונות נכנסות אמא ושלוש ילדות קטנות, "מעריצות שרופות שלכם". טלמון מנסה לתקשר איתן, "איזה חמודות". חבריה ללהקה, אמיר זאבי ומתי גלעד, מתייצבים כמו חיילים טובים לתמונה הקבוצתית. אב המשפחה שמצלם אומר, 'תגידו ג'יין בורדו!' כולם מחייכים. המשפחה יוצאת והבאים בתור נכנסים. הפעם הסשן הזה היה קצר וקולע יחסית, אבל לא חסרות סטיות מהתקן. "לפעמים מבקשים כל מיני הקדשות", מפרטת טלמון, "גם וידיאו, תגידו לחבר, 'חבל שלא באת להופעה', תשירו לפלאפון, לאנשים יש בקשות מוזרות, אבל יש לנו גבולות. אנחנו לא ליצנים".

350 אנשים הגיעו לראות את ג'יין בורדו בהופעת צהריים בהרצליה בשישי האחרון. כל הכרטיסים נמכרו שבועות קודם לכן. כמות רכבי הליסינג שנמצאת בחניון מאפיינת את הקהל כמעמד בורגני קלאסי, כמו בכנס של מצביעי יאיר לפיד. בתוך המועדון השולחנות עמוסים עוף קריספי, קראמבל תפוחים וקהל מכל הגילים - משפחות שלמות, כולל סבים וסבתות, הורים מבוגרים, זוגות צעירים ולפחות 30 ילדים שיודעים את המילים בעל פה. כשמתחיל אחד השירים אחת הזאטוטות צועקת בשמחה 'וויסקי!' כשטלמון מתחילה לשיר את 'איך אפשר שלא', השיר הכי מושמע בגלגלצ ב־2015, הסלולריים נשלפים ועוברים למצב וידיאו. כשהיא מתקדמת ל'סבא רק נפטר' האירוני, הקהל לא ממש יודע איך לאכול את זה.

"יש פה המון אהבה" אומרת טלמון מהבמה ומוסיפה "באמת". נראה שהיא קראה את זה בספר "דברים שכדאי לומר מול קהל". היא מנסה להתכוון לזה, אך באוויר יש מבוכה. ג'יין בורדו מצטיינים כשהם מנגנים את הפופ־קאנטרי־פולק העברי שלהם, אבל בין השירים הם קצת אבודים. להקת האינדי עוד לא התרגלה למעמד החדש כממתק המוזיקלי המבוקש של התקופה. בסביבה הטבעית שלהם הביטויים "מיינסטרים" ו"לכל המשפחה" הם עלבון. "ברגע שמשהו מצליח והוא מושמע ברדיו, יש אנשים שזה ישר נראה להם פחות טוב ואיכותי", מסביר גלעד. "אתה מרגיש שאתה צריך להתנצל כי אנשים אוהבים אותך".

בנוסף לג'יין בורדו, שלושתם פעילים בהרכבי אינדי נוספים - ופחות מצליחים - טלמון בקאט אאוט קלאב, גלעד בלולה מארש, זאבי בלהקת ארמון. "לקאט אאוט קלאב אמרתי לא להתקרב להופעות של ג'יין בורדו", מספרת טלמון. "זה משהו מהחוסר ביטחון שלי, יש עניין כזה - אנחנו שרים בעברית ונגישים ומתוקים, אז כאילו פדיחה. באינדינגב הכי התפדחנו. לא קיבלו אותנו לפסטיבל הזה חמש שנים, כי אינדי נתפס קשוח ואין בו מתיקות, ופתאום השנה סוף־סוף קיבלו אותנו בבמה המרכזית, בשעה מרכזית. במתחם האמנים, מלא אמנים שותים בירות ומעשנים, עשו צחוקים, 'אה ג'יין בורדו, באתם עם הלימוזינה? יש לכם חדר איפור?' בשירותים אמרו לי, 'אין לכם קרוון עם שירותים משלכם?' הם אליטיסטים כאלה, יש להם את המוזיקה שהם מאוד אוהבים מהאייטיז. פאק איט".

כלומר?

"זה לא שהם לא מעריכים אותנו כמוזיקאים, זה הטעם האישי שלהם. עושים מזה קוּל ומזה פחות קוּל. על הזין שלי".

¥ ¥ ¥ ¥

ג'יין בורדו קיימת כבר חמש שנים. טלמון, 29, היא כותבת השירים והזמרת. זאבי, עוד מעט 27, גיטריסט. גלעד, 27, נגן קונטרבס ויוקללה. שלושתם טיפוסים עדינים שמזמינים מהמלצרית תה. לא יכולים לפגוע בזבוב וגם לא לאכול אותו - להקה של צמחונים. ארבע שנים הם חרשו את הארץ בהופעות ("הדבר הכי פרוע שקרה? בדרך להופעה מתי שכח יוקללה על גג של אוטו אחר"). לפני שנה יצא אלבום הבכורה שלהם ושירים ממנו פיעפעו אל הפלייליסט הגלגלצי בזה אחר זה. ל'איך אפשר שלא' הצטרף 'עינב' הממזרי, ואחריו גם 'וויסקי'. הקהל נדלק והקפיץ את ג'יין בורדו מסחרית בצורה שלא ציפו לה.

לפני תשעה חודשים הם הופיעו בפאב הסירופ בחיפה בפני פחות מ־100 אנשים. במוצאי שבת האחרונים מילאו את 500 המקומות באולם רפפורט באותה עיר. להופעות הקרובות שלהם - ויש הרבה - כמעט שאי־אפשר להשיג כרטיסים. "כל פעם שמגיעה לראות אותנו כמות קהל היסטרית אני בשוק טוטאלי", אומרת טלמור. "הופענו בשוק הטורקי בחיפה והגיעו אלפיים איש. איך הם בכלל אוהבים אותנו? מה הם עושים פה?"

גלעד: "חברים שלי טיילו בהודו, ישנו באיזה זולה ושמעו אנשים מקשיבים לשירים שלנו. שאלו אותם, 'מאיפה אתם מכירים?' והם ענו, 'מה, כולם מכירים אותם'. אנשים שולחים לך וידיאו של חברה בחופה שרה לבעלה את 'איך אפשר שלא'. אנחנו מופיעים גם בחתונות, שיר חופה, שיר אחרי חופה, שיר מסיבה".

זאבי: "לפני כמה ימים הלכתי לשירותים בקולנוע. עוד לא סגרתי את הרוכסן וחבורה של בנים צעקה, 'היי, אתה מג'יין בורדו, איזה מגניב' ואני עם הריצ'רץ'. הרגשתי כאילו הם רואים אותי בתור דמות, אחד שהם מכירים מהבמה".

עד לפני שנה זה לא היה ככה.

טלמון: "עד לפני שנה אני עוד מילצרתי והתחלתי להיות זמרת ליווי של רמי קלינשטיין. כלהקה היינו מופיעים בהרבה מקומות בחינם, או בשביל מאפינס. לא היינו בררנים".

זאבי: "הופענו ביום הסטודנט באריאל ובגלל הלו"ז של ההופעות, היו צריכים להתחיל משעה מסוימת גם אם אין קהל. אנחנו היינו ההופעה הראשונה והשערים אפילו עוד לא נפתחו".

גלעד: "ופעם הופענו באיזה מקום בירושלים, הגיעה חברה אחת וברמנית".

הברמנית לא באה להופעה שלכם, היא באה לעבודה.

"נכון".

והיום ההופעות שלכם סולד אאוט. אתם יכולים להסביר למה?

טלמון: "אין לי מושג מה עובד, אנחנו רק יודעים שזה עובד. אולי משהו בפשטות שמאוד מתחברת לישראלים. השירים מאוד כנים ומאוד סיפוריים, יש הומור. בגלל שאנחנו לא אנשים מלנכוליים, גם המוזיקה שלנו הולכת למקום חיובי ונראה לי שבגלל זה אנשים מכל גיל מתחברים לזה. אנחנו כותבים בעברית ובשפה יחסית יומיומית אבל לא יותר מדי יומיומית, אז אנשים מרגישים שהם יכולים להביא את הסבא וסבתא שלהם להופעה, או את הילדים הקטנים שלהם.

"הרבה אנשים מתבלבלים וחושבים שהשירים שלנו הם אולי שירי ילדים כי הם נשמעים סיפוריים ונאיביים. והם לא. פעם רדפנו אחרי מועדון הופעות בירושלים. בסוף המנהל אמר 'טוב'. הזמינו אותנו להופיע לשבת, הגענו וגילינו שלפנינו יש הצגת ילדים לפעוטות. הכי גדולים היו בני שלוש. חשבו שאנחנו מופע שירים לילדים. אחרי ההצגה עלינו ושרנו, והמילים לא תמיד יפות - 'אין לה גרוש על התחת', בחורה שמכורה לוויסקי. זה היה קצת מוזר".

"הופעה כיפית, זה המנוע שלהם", מפענח גלעד אדמוני, מנהל הלהקה, את הקסם הג'יין בורדואי. "אנשים באים לראות אותם כדי ליהנות, לא לשמוע משהו קודר. יש קריצות והומור במוזיקה שלהם, ואנשים בישראל רוצים את זה, זה נותן להם מפלט. זה לא אינדי מלנכולי, זה קאנטרי פופ שמח".

או "נורא חמוד", כפי שמבקרים אוהבים להגדיר את הסגנון של ג'יין בורדו, ולאו דווקא כמחמאה. "זה מעצבן", מודה טלמון. "התבאסתי וקיללתי על ביקורות כאלה, אף אחד לא רוצה להיות חמוד, אתה רוצה להיות סקסי ואפל וקשוח ורע. ואנחנו לא. דווקא סקסיים כן. אם אתה בא להופעה אתה קולט שזה לא מתוק ומצופה סוכר. אולי מה שאני כותבת נשמע ככה, אבל אם תכיר אותי, תראה משהו פחות מתוק".

¥ ¥ ¥ ¥

טלמון גדלה ברמת הגולן, "במושב רמות", היא מדייקת, "בית שיושב על הנוף הכי יפה בעולם, רואים את כל הכנרת, ויש לי רישיון על טרקטור. כילדה הייתי בחבורות זמר בתל־אביב ואז עברנו לגולן ושכחתי מזה לגמרי. נהיה לי פחד במה וקהל מטורף. הייתי בוכה כשבא המורה לגיטרה ולפני שלקחו אותי לשיעורי פסנתר. תמיד בער בי לשיר והיה לי פחד ענק שמנע ממני. אחרי הצבא טיילתי, התלבטתי שנה ואז הלכתי לרימון. פחדתי פחד מוות. בשבוע הראשון נתנו לי משימה - לשיר מול 70 איש. אמרו, 'כל מי שלא עולה לבמה הפעם, צריך בשבוע הבא לשיר שיר שלם ולפרש אותו ולדבר עליו'. נהייתי חולה לשבוע".

ברימון פגשה את גלעד. הוא גדל בתל־אביב, למד בבית ספר לאמנויות בעיר ובתיכון תלמה ילין בגבעתיים, היה מוזיקאי מצטיין בצבא, "ניגנתי שם בלהקה של עידן יניב והייתי אחראי על מחסן וציוד מוזיקלי שפג תוקפו, אפסנאי מוזיקלי". לפני ארבע שנים הוא וטלמון הפכו לזוג, "אבל אנחנו לא אוהבים להכניס את זה לענייני הלהקה", היא אומרת. "אנחנו במקרה גם זוג. אני לא יכולה כחברה שלו לחטוף עליו סרט כשכולנו בחזרה ולעשות לו עיניים שאני עצבנית. אחרי זה בבית הוא יחטוף", היא מגחכת.

זאבי גדל בראשל"צ, בשיכון המזרח. "אבא שלי סיפר שראה שם את זוהר ארגוב רוכב על סוס כמו מלך". התחיל לנגן בגיל 13, "ראיתי חוג גיטרה ואמרתי, 'וואלה אולי זה ירשים בנות'. לא ממש עבד לי. מגמת מוזיקה בבית הספר, להקה צבאית, לימודי מוזיקה בניו־יורק, ואז חזר לארץ והחליף את הגיטריסט המקורי של ג'יין בורדו. "זה הכניס אותי לעניינים, היום זה כמעט הדבר היחידי שאני עושה".

טלמון: "גם אז זה היה הדבר היחידי שהיית עושה".

זאבי: "נכון".

אתם מאוד חזקים ברשתות חברתיות.

גלעד: "יצא לנו כזה שם".

טלמון: "אנחנו מפרסמים הכל בפייסבוק, משתפים בתמונות, וידיאו, תגובות, עונים לאנשים. לפעמים שואלים אותנו, 'עם מי אני מדבר?' הם חושבים שהם מדברים עם איש שמתפעל את הפייסבוק ולא עם הלהקה. צריך לעבוד בזה, אתה קם בבוקר וצריך לענות לאנשים ששואלים שאלות. היו לנו בקשות הזויות, מישהו כתב שהוא ואשתו חוגגים ביום הזה והזה יום נישואים אז אם אפשר שנקבע לאותו יום הופעה במקום הזה והזה, או לשנות מילים של שירים ליום הולדת של חבר. ומישהו כתב לי שהוא ישמח לשרת אותי, בכל מה שאני רוצה - בניקיון, בקניות, בבית, כל דבר. כתבתי לו בצחוק, 'גם לנקות את הארגז של החתולה?' הוא כתב, 'בטח', ושהוא אוהב לשרת ולעזור. אמרתי לו, 'לא תודה, אולי תלך לעזור לזקנים, לילדים?' חברים אמרו לי, 'מה את שולחת אותו לילדים?'"

הוא ענה לך?

"כן. 'אני אוהב לעזור לבחורות יפות'. בעצם, אני בכלל לא חושבת שזה קשור ללהקה".

nevo21@gmail.co