אדי רדמיין הוא תוצר נוסף של המפעל למצליחנים שנקרא 'איטון'. פנימייה לבנים שהביאה לכם דורות של ראשי ממשלה, סופרים כמו אלדוס האקסלי וגורג' אורוול, ומיוחסים כמו הנסיכים הארי ו־וויליאם, שלמד עם רדמיין באותו מחזור. לכן, אולי, אפשר לקחת בפרופורציה את העובדה שהגיע משום מקום וניצח בשנה שעברה את מייקל קיטון ובנדיקט קמברבאץ' בקרב על האוסקר. אבל רדמיין, קמפיינר אוסקר מוצלח, עשה את זה בלי היהירות המתבקשת מהרקע הגבוה שלו ועם חיוך בריטי שכולו סוודר עם מעוינים.

השנה, מי שעד לא מזמן היה הפרזנטור של ברברי לצד קארה דלווין, שוב חזק בתמונת האוסקר עם עוד יצירה על הנושא החם של הרגע: טרנסג'נדרים. ב'התיאוריה של הכל', שעליו לקח את הפסלון, הוא גילם את סטיבן הוקינג שעובר שינוי גופני מסטודנט נמרץ לנכה שסובל מניוון שרירים קשה. הפעם, ב'הנערה הדנית' הוא מגלם את איינר וגנר, צייר דני שהופך לאישה ומשנה את שמו ללילי אלבה, ב־1931. אחד האנשים הראשונים בעולם שעברו ניתוח לשינוי מין. רדמיין ניגש לנושא בחוסר ידע מוחלט ולמד אותו ביסודיות. "התחלתי במפגשים עם אנשים מהקהילה הטרנסית ובני זוגם", מדווח רדמיין. "הם תיארו את הרגעים הראשונים של השינוי מגבר לאישה, כשאתה מתחיל לחקור על דברים כמו איפור, כשאתה בוחן הליכה ובגדים. חברה טרנסית שלי תיארה את זה כשלב של היפר־פמיניזציה והשוותה את זה לגיל ההתבגרות, שלב שבו אתה מנסה דברים ומחפש את עצמך. למשל, לשים יותר מדי איפור. הדמות שלי מנסה נואשות להשתלב, אבל זה לא מצליח לה. בסוף כשהפאה יושבת טוב, והקול נשמע כמו שצריך, והחיקויים של ג'סטות נשיות נעלמים, היא פשוט מי שהיא".

'הנערה הדנית' שינה את נקודת מבטך על מגדר ומיניות?

"הייתי מאוד בור בנושא בתחילת הדרך. אחד הסיפורים ששמעתי בתחקיר היה של חברה שעברה שינוי, ובן זוגה נשאר איתה אחרי. הם דיברו על חיי המין שלהם ואיך היחסים ביניהם הושפעו מהמעבר, על המורכבויות של הנושא, על ההבדלים בין מגדר למיניות. הרעיון שאני מתחבר אליו הוא מציאת האני. היו שני דברים שחבר אמר לי בנוגע ללילי: הראשון הוא שהיא תיתן את כל כולה בשביל לחיות חיים אותנטיים. והשני הוא שהיא נותרה עם בת הזוג שלה, אבל כמה אמפתיה הייתה לה כלפיה? הרי זה כרוך בקשיים וברגשות אשם כלפי האדם השני".

דוגמן לשעבר. רדמיין | צילום: אי.פי.איי

יש דיון ער בנוגע לגמישות המינית שמאפיינת את הדור הצעיר יותר. אתה מרגיש את הזמנים משתנים?

"אני חושב שמגדר הוא דבר נזיל וגמיש, ואנו צריכים להפסיק לראות אותו במונחים בינאריים - אנחנו צריכים להתייחס למגדר כאל ספקטרום. כולנו נמצאים במקומות שונים וצריך לשמוח על כך ולחגוג זאת. במהלך העבודה על התפקיד חקרתי ומצאתי חלקים בעצמי שאולי לא הכרתי".

אחת הסצנות החזקות המטלטלות ב'הנערה הדנית' היא זאת שבה אתה ניצב עירום מול המראה, ומכניס את איבר מינך בין הרגליים, כדי להעלים אותו.

"כן, נו, תמיד כשאנשים שואלים אותי איך אני מתמודד עם סצנות סקס, אני אומר להם - 'תדמיינו אתכם מתפשטים לפני צוות צילום'. קשה להתרגל לזה. וכשהתכוננתי לסצנה, דיברתי על הרגע הזה עם טרנסים. רציתי לעשות אותה נכון. והסצנה הזאת הפכה לרגע שבו לילי מוצאת את עצמה".

איך אתה מצאת את עצמך אחרי הזכייה באוסקר?

"עליתי על מטוס ישר אחרי הטקס וצילמתי סצנה ל'הנערה הדנית', שבה וגנר קשור בבית חולים ונאלץ לעבור הקרנות על ידי רופא, שמנסה לרפא אותו מ'הסטיות שלו'. סצנה די ברוטלית. אז לא, לא היה לי הרבה זמן לעכל את הזכייה באוסקר".

ובכל זאת, מה השתנה? אתה מגיע משושלת של בנקאים, אני בטוח שלמרות זאת היו דאגות פיננסיות.

"כן, רצתי לאודישנים והתקשיתי לשלם את שכר הדירה. יש לי יותר אפשרויות עכשיו. עד עכשיו לא ממש יכולתי לבחור תפקידים, רק ניסיתי להשיג עבודה".

הפרויקט הבא שלו, שיוצא בנובמבר הקרוב, הוא זה שיכיר אותו להמונים - Fantastic Beasts and Where to Find Them. או במילים אחרות: הספין־אוף של הארי פוטר, והתסריט הראשון של הסופרת ג'יי־קיי רולינג. סאגה שמתרחשת בניו־יורק 70 שנה לפני תקופת העלילה של ספרי הארי פוטר, ושרולינג הכריזה שתהיה לפחות טרילוגיה. רדמיין לוהק לתפקיד הראשי - הוא מגלם קוסם אקסצנטרי בשם ניוט סלמנדרה, מחבר הספר 'חיות הפלא והיכן למצוא אותן', שמופיע כספר לימוד בהוגוורטס. "נפגשתי עם הבמאי של הסרט (ושל ארבעה מסרטי 'הארי פוטר' א.ק), דייוויד ייטס, והוא סיפר לי על הדבר החדש שרולינג יוצרת, ועל העולם שהיא רוקחת. והתסריט העיף לי את המוח. קראתי את ספרי הארי פוטר כשהייתי צעיר יותר, ואהבתי את הסרטים שנוצרו על פיהם, והמחשבה לעבוד עם רולינג ולהיכנס לעולמות שלה הסעירה אותי. גם הקאסט מעולה. זה חתיכת חלום שהתגשם. אני לא יכול להרחיב על הסרט, אבל אומר רק שאני מאוד נהנה".