yed300250
הכי מטוקבקות
    מתוך העבודה 'את הגזם יש להוציא ערב לפני האיסוף' של טל גרנות, 2014
    7 לילות • 12.01.2016
    בלדה לאקרשטיין
    תמר ברגר, מהכותבות המקוריות ביותר שפועלות כאן, מיטיבה לבחון את הפרוור הישראלי בספרה המבריק 'אוטוטופיה'
    עפרי אילני

    אוטוטופיה: על מרחב הביניים הפרוורי בישראל // תמר ברגר - הקיבוץ המאוחד - 344 עמודים

     

    מה יש להגיד על שוהם? גן יבנה? צור יצחק? נוה רבין? לכאורה לא הרבה. סופרים ומבקרי תרבות אוהבים לדבר על ערים גדולות. אורבניות היא מילת הקסם של זמננו. שם, לכאורה, מצוי מה שראוי לעסוק בו. לעיתים יימצא גם סופר או מבקר שיעדיף לכתוב על נהלל או על קיבוץ יחיעם - מחוזות חפץ כפריים המסמנים את ישראל הישנה, שהייתה ואיננה. אבל מי יקדיש ספר להרחבה של קיבוץ, או לשכונת צמודי קרקע שאוכלסה ב־2007? ליישובים חסרי עבר, שזהים כמעט אחד לשני?

     

    זה בדיוק מה שעשתה חוקרת התרבות תמר ברגר, מהכותבות המקוריות ביותר בזירה האינטלקטואלית הישראלית. במשך שנים היא סרקה את מאות השכונות והיישובים חסרי ההילה במרכז הארץ - הפרוורים. מרחב ביניים, אמצע הדרך, מחוז חפצו של מעמד הביניים, של מצביעי יאיר לפיד. ברגר שמה את האצבע על מה שמחוץ לרדאר וחשפה שכבה קרובה אך נעלמת במציאות הישראלית; זו של היומיום הבורגני, המסתתר בין התהפוכות הפוליטיות והאיומים הביטחוניים.

     

    את מסעה ללב המאפליה הפרוורית היא עשתה באוטו שלה - כי הפרוור, להגדרתה, הוא אוטוטופיה: צורת חיים התלויה לגמרי באוטו, ברכב פרטי. "הכביש והמכונית יוצרים את אורח החיים הפרוורי, מאפשרים אותו ומתחזקים אותו". בשונה מרוב ספרי העיון, הספר אינו מחולק לנושאים, אלא מאורגן בצורת "נסיעות" על צירים שונים. בזה אחר זה מתארת ברגר את היישובים הקהילתיים, השכונות וההרחבות. ביניהם מקופלים פרקים הדנים בתופעה מסוימת - המכונית, הקרקע, הגינה. אפשר היה לצפות, למשל, שהפרק 'עתיד הפרוורים' יסגור את הספר, אבל הוא תקוע איפשהו באמצע, או ליתר דיוק: בפרק על ראשל"צ.

     

    כמו ארץ הפרוורים עצמה, גם הספר מעניק קדימות לגיאוגרפי. הטקסט מתפשט לכל הכיוונים כאילו ללא תכנון. רובו בנוי מרצפים של תיאורים כמו "ציפויים וחיפויים וכרכובים וגגונים וחלונות מחומשים ופרגולות אבן ואבנים מסותתות ואבן ירושלמית ותאורת רחוב אירופית או סתם מסוגננת ואקרשטיין ודקלים וחלוקי נחל וטוף וגדרות מתכת אפורות מעוטרות ועמודים קלאסיים ושערים גדולים ומשרביות והרבה לבן וגם בז' וצהבהב וחום פה ושם ורחובות הולנדיים ואישה אחת עם עגלת תינוק וזקן אחד שיושב על ספסל בצל פרגולת עץ". כאן מדובר על שכונת 'אמירי גדרה', אבל לאורך הספר יש עוד עשרות קטעים דומים, אם לא יותר. כמו הפרוורים עצמם, גם הספר דומה בכל מקום שניגשים אליו.

     

    רוב ספרי העיון שמתפרסמים היום בישראל נכתבו כעבודות אקדמיות שנועדו לעיניהן של ועדות אוניברסיטאיות, ועברו עיבוד קל לצורך הגשתם לקהל הרחב. ברגר, לעומת זאת, כותבת ממש. כמו בספריה הקודמים - 'דיוניסוס בסנטר' ו'ברווח בין עולם לצעצוע' - היא דבקה בסגנון עצמאי שהוא בו־זמנית ספרותי ואקדמי, אבל גם אף אחד משניהם. כל זה לא אומר שהספר קל לקריאה. לעיתים נראה שרצפי התיאורים נועדו להיות משעממים: לא רק לדבר על השעמום והבנאליות של חיי הפרוורים, אלא להדגים אותם. שהרי, לדבריה, גם אם דיירי הפרוורים אינם חשים משועממים, השעמום מאפיין את חייהם.

     

    ובכל זאת, יש בתיאורים האלה גם יופי. ברגר יודעת לתת שם לבנאלי, למה שאינו זוכה לרוב לתשומת לב: "אקרשטיין, סלעיות, דקלים, צאלונים בפריחה אדומה, שרידי ברוש לימוני, כיכרות, חלוקי נחל, כדים..." אפשר לשאול כמה אנשים יהיו מסוגלים לקרוא את הרצפים האלה, את הופעתו החוזרת ונשנית של האקרשטיין, אבל בכל עמוד יש גם התבוננויות ותובנות מבריקות. כמו למשל הטענה שמבחינתו של איש הפרוורים, עמידה בפקק אינה רק השחתת זמן: "ייתכן גם שמה שנדמה כזמן מבוזבז למעשה אינו כזה... בכך שהוא מאפשר הפוגה־בתוקף־נסיבות שאינה באחריות המתעכבים". העמידה בפקק כאוטופיה.

     

    רק כמיליון מתושבי ישראל חיים בפרווריים; כ־15 אחוז מהאוכלוסייה. אבל כיוון שהם מתפרסים על שטח גדול, יש לפרוורים נוכחות גדולה במיוחד במרחב, והם מעצבים כיום את נוף הארץ. אם כי ברגר לא שוכחת להזכיר גם את הכפרים הפלסטיניים ההרוסים שמסתתרים מתחת לתאורת הרחוב המסוגננת. "אסונם של האנשים האלה הוא המאפשר, כאן ובמקומות אחרים, את חיי הפרוורים", היא כותבת. ובמקום אחר מסבירה: "כפר עאנה נעשה בחלקיו לנוה רבין, שכונת מגדלים ורבי־קומות שבנייתה החלה בשנות ה־90 ונותרו ממנו רק שרידי המסגד".

     

    כך או כך, כיום הפרוור הוא ארץ ישראל. לא הר טרשים קירח, אלא הר טרשים מכוסה בצמודי קרקע דו־משפחתיים. זה לא הנוף הפסטורלי משירי נעמי שמר, וגם לא זה של ס' יזהר. לא החוחית והעפרוני נשמעים בה, אלא במקרה הטוב המיינות, אותן ציפורים אסייתיות שברחו מהצפארי באמצע שנות ה־90 ונפוצו במרכז הארץ. זהו נוף בנוי חסר אותנטיות: "כמו כפרי, כמו בטבע, כמו עשיר, כמו אירופה, כמו חוץ לארץ, כמו אריסטוקרטי, כמו עתיק, כמו ביתי, כמו מקומי, ולגמרי לא כמו כולם". זו הארץ. דופלקסים, אקרשטיין וכיכרות חלוקי נחל. זה הנוף שאיתו יש לנו עסק, ואותו נוריש למי שיבוא אחרינו (אם יהיה כזה). •

     


    פרסום ראשון: 12.01.16 , 14:20
    yed660100