פּירות הבוסתן

בינתיים באולם לא נותר מקום אחד פנוי. העבודה של ארמוני היא החגיגה של הקהל. תלמידות אולפנה מתערבבות עם ישישות לבושות בקפידה וקהל קנאי של גרופיז. האורות כבים. המסך עולה. כהן מדלג לבמה ופותח עוד הצגה של 'בוסתן ספרדי'. חלק מהקהל מדקלם את המונולוגים. מכיר את השירים בעל פה. הקבועים, אומרים השחקנים, צפו בהצגה יותר מ־20 פעם.

חדרי ההלבשה המתקלפים של הבימה ראו הכל, אבל הצוות של 'בוסתן ספרדי' נותן להם פייט נאה. החודש לפני 18 שנה הם עלו לראשונה ביחד על הבמה, ומאז לא נפרדו. 15 אנשים שמקיימים את מערכת היחסים התיאטרונית הארוכה ביותר בישראל. בשנתיים הראשונות, כשהיו 30 הצגות בחודש, הם היו צמודים זה לזה. כיום הם נפגשים כמה פעמים בחודש מול אולם מלא. חלקם עדיין משחקים ילדים למרות שהם מזמן מבוגרים אחראים. "מה שעבר עלינו בתוך הדבר הזה הוא מטורף", אומרת שחף סגל, שמשחקת את מרקאדה. "אנשים רבו, התאהבו, התחתנו, ילדו ילדים, התגרשו, חלו, הזדקנו. ההישג הגדול הוא שכל הקאסט המקורי עדיין משחק. כנראה שאנחנו באמת אוהבים את מה שאנחנו עושים".

וגם הצופים אוהבים. הם לא מפסיקים להגיע. "אני מסתכל על זה ואני לא מבין", מודה יעקב כהן. "זה לא הצגה אחת או שתיים. ואני אומר לעצמי: מה הם רואים שם בקהל? מה הם רואים?! באמת? עד כדי כך?"

מה הם רואים?

"יש כאן איזה געגוע גדול יותר מההצגה עצמה ומהשחקנים. קטונתי מלהסביר. שיחקתי כבר בהמון הצגות ובהרבה שלאגרים, כולן התאדו בשלב זה או אחר. יש כאן איזה קסם. ותהרגי אותי איך זה קרה, אבל אחרי 2,200 הצגות, הקסם הזה עדיין קיים. ואני בהלם כל פעם מחדש".