שלישי 17 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מחסום צבאי של כוחות ההתנגדות מצפון לסינג'אר. בשטח ההפקר הזה, לטוב ולרע יש שם ופנים. משמאל: צור שיזף מראיין לוחם דאעש שבוי. "נתנו לנו כדורים נגד פחד"
    7 ימים • 13.01.2016
    מסע לדאעשלנד
    "אתה יהודי?!" פער עיניים לוחם דאעש השבוי שמולי, וסינן: "הפקודה הייתה חד־משמעית. אמרו לנו: אם תתפוס יהודי, תקרא 'אללה אכבר' ותערוף מיד את ראשו בחרב". אתה רוצה לשחוט אותי? שאלתי. "לפי ההוראות של המדינה האיסלאמית, מי שלא מתאסלם — עורפים לו את הראש". הסופר והעיתונאי צור שיזף מוציא ספר חדש המסכם את מסעותיו המטלטלים בין עיראק לסוריה, בארץ שארגון דאעש מבקש להחריב מן היסוד — ולכונן בה את הח'ליפות האיסלאמית. יומן מלחמה
    כתב וצילם: צור שיזף

    1. בין הטוב לרע

     

    צילום: צור שיזף

    צילום: צור שיזף

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    בליל חג המולד הקודם נסעתי במרחבים בין מה שהיה עיראק לבין מה שהיה סוריה. נסיעה לילית בשטח שעובר מיד ליד. מכונית בודדת בחשיכה. איפה עובר הגבול? מי אורב בחושך? האם הרכב שמגיח ממול הוא של הכורדים או של דאעש? באור הפנסים הצהוב חצו את הכביש ונעלמו בחשיכה הכלבים הבודדים, שרק הם נותרו בכפרים הנטושים.

     

    בשנה ההיא נולד משהו חדש. נהוג לחשוב שחדש הוא דבר שמעורר תקווה. החדש הזה היה מעורר אימה. "הדבר הזה" נולד יותר מעשר שנים לפני שהתגלה, אבל מעטים שמו לב לכך.

     

    המרחב הזה של מסופוטמיה, שבו נולדה לפתע הח'ליפות האיסלאמית החדשה, הוא אחד המרחבים העתיקים והעשירים בעולם, בתרבות, בחקלאות, בנפט, בהיסטוריה, בכובשים, בנכבשים, בעמים ובאימפריות שנולדו ונעלמו ושנבלעו בתוכו. מפה הגיחו יותר עמים שפשטו מערבה ומזרחה מאשר מכל חלק אחר בעולם. זה היה חדר הלידה של העולם.

     

    צילום: צור שיזף
    צילום: צור שיזף

     

    מתוך החשיכה צץ מחסום. לך תדע של מי. רווח לי כשראיתי שאלו לוחמים כורדים. הם ניצבו על עמדותיהם המעוטרות בסיסמאות שחורות של דאעש שנמחקו רק אתמול. המשכנו לנסוע לכיוון מה שהיה הגבול בין עיראק לסוריה ועכשיו הוא תעלת נ"ט נטושה וגדר תיל סלילנית. בשטח ההפקר הזה מתנהל הקרב בין הטוב לרע. גם לטוב וגם לרע יש שֵׁם ופנים. הטובים הם הכורדים. הרעים הם דאעש. כל מי שתומך בכורדים הוא בצד של הטובים, כל מי שתומך בדאעש — תומך בשטן. אבל גם הטובים וגם השטן מנוהלים ומתומרנים על ידי כוחות גדולים מהם. מעגלים־מעגלים יוצרים סופה ומערבולת של זוועות, חלומות, תקוות ואסונות.

     

    הלילה החשוך דרכו נסענו היה סופו של יום ארוך של כפרים הרוסים, מכוניות מנופצות וקרבות. נכנסנו ויצאנו משלוליות בדרכים הקרועות. חצינו את האין־גבול בחושך. סוריה ועיראק הותכו לחתיכה אחת.

     

    מאחורי הרוע והאלימות של המדינה האיסלאמית, מאחורי האידיאולוגיה הדתית, היכולת הצבאית, תאוות הבצע הכלכלית והתעמולה המחוכמת, יש מנגנון מלוטש ומקצועי שחושל ונבנה בשנים של הכנה, מאבק ומחשבה. כל מי שנלחם בדאעש — שיעים, כורדים, יזידים, אתיאיסטים, נוצרים ומוסלמים — מאמינים כי דאעש הם השטן. ויש להם הוכחות.

     

     

     

    עם יוהן, מפקד הכוחות הסיריאקיים, שהגיע משווייץ כדי להילחם בדאעש
    עם יוהן, מפקד הכוחות הסיריאקיים, שהגיע משווייץ כדי להילחם בדאעש

     

    2. תמונה של מלחמה והרס

     

    נסענו דרך כפרים נטושים. חצינו את מה שהיה מעבר גבול יבשתי בין עיראק לסוריה ועכשיו לא נותר לו סימן. עברנו על פני מחסומי דרכים ויחידות של היפ"ג, פלוגות ההגנה הכורדיות־סוריות, שישבו בכפרים שוממים, והגענו לדהולה. ג'בל סינג'אר התנשא כמה קילומטרים דרומה מאיתנו, גבוה וצחיח.

     

    דהולה היזידית הייתה נטושה וכשפנינו מזרחה, התגלה ההרס בכל עוצמתו. משני צידי הרחוב לא היה אף לא בית שלם אחד. גברים וילדים נברו בהריסות, מנסים למצוא דבר מה שיוכלו להשתמש בו במחנות הפליטים. היום היה כחול וצלול וג'בל סינג'אר התנשא, מכוסה באד ששמש החורף אִבכה. כשעצרנו וירדתי מהמיניבוס הקטן, חלפה בי צמרמורת. ירדתי לתוך תמונה של מלחמה והרס. של מקום שהוחרב בכוונה מלאה.

     

    גבר יזידי מקריח, דק והמום, יצא מתוך החורבות ועמד במה שהיה פעם רחוב. הלכתי אחריו. הוא התחיל לדבר מיד ולא ניתן היה לעצור אותו. "הבני זונות האלו הרסו לנו את הבתים עם בולדוזרים", הוא הטיח בזעם.

     

     

    לוחמות כורדיות. אנשי דאעש מאמינים כי אם ייהרגו בידי אישה, לא יגיעו  לגן עדן
    לוחמות כורדיות. אנשי דאעש מאמינים כי אם ייהרגו בידי אישה, לא יגיעו לגן עדן

     

    דאעש?

     

    "כן".

     

    למה?

     

    "מפני שאין להם דת, אין להם כבוד והם בני זונות. אני לא עצוב על זה שהם הרסו לנו את הבתים, אבל מה עשו הבנות והנשים שלנו שמגיע להן גורל כזה? ובשביל מה הם הרסו את הבתים?"

     

    הם הרגו הרבה מהכפר?

     

    "כן, הרבה".

     

    צעיר לבוש בחולצת פסים הגיח מההריסות. "כל מי שיכול לעזור לעם היזידי נודה לו ונזכור אותו לעולם. אין לנו כלום. ואם לא יעזרו לנו, נביא לפה אוהלים ונגור על החורבות. אנחנו אנשים אומללים עם דת אומללה. האיסלאם תמיד תוקף אותנו. אנחנו צריכים את ההגנה של ארצות־הברית. לא אכפת לנו מהבתים והרכוש. הבעיה שלנו זה הנשים והבנות. הלוואי שהיו הורסים פה את הכפר עד היסוד ולא משאירים זכר. לא נורא שהרגו לנו את הגברים והילדים, הלוואי שהיו הורגים מאות גברים אבל לא את הנשים. הלוואי שהן היו חוזרות אלינו. אם מישהו יכול היה לעזור. מדינות אירופה, האו"ם, הממשל הכורדי, הממשל המרכזי של עיראק, מדינות ערב — כל מי שיכול לעזור. תחזירו לנו אותן".

     

    כמה ימים לאחר מכן פגשתי את ליית אחמד מוחמד, לוחם דאעש בן 23, שנשבה על ידי הכורדים. הוא היה צעיר מתולתל, שחור שיער ועיניו חומות, מהשבטים הסוניים של עיראק. "נלחמת בסינג'אר?" שאלתי.

     

    "נלחמתי".

     

    ולקחת משם בנות?

     

    "לקחתי".

     

    כמה נשים לקחתם?

     

    "הרבה, קשה לספור".

     

    מה עשיתם לנשים היזידיות?

     

    "העלו ולקחו אותן בכלי הרכב".

     

    אתה לא לקחת?

     

    "השייח'ים והאמירים שמעלינו לקחו אותן. זה לא היה התפקיד שלנו. אנחנו החיילים לא מתערבים בזה".

     

    הוא שיקר. בימים אחרי שהתנפלו לוחמי המדינה האיסלאמית על המרחב היזידי, הופיעו ברשת סרטונים שבהם הם חוגגים את ניצחונם ואת חלוקת השלל.

     

    היזידיות הפכו לתגמול, לשלל מלחמה שדמו וגופו הפקר.

     

    3. יוהן והכורדיות

     

    גדר תיל, תעלה בוצית מלאה במים ודרך עפר רצופה במחסומים שהיו מאוישים בלוחמות ולוחמי יפ"ג. הכורדים היו בעיצומה של התקפה על סינג'אר, שנמצאת מצידו הדרומי של ההר. סביבנו היו הכפרים היזידיים הנטושים.

     

    עצרנו באחד הכפרים ונכנסנו לתוך חצר מוקפת חומת חומר. מדורה בערה בקצה החצר ועליה קומקום גדול של תה. כמה לוחמות קידמו את פנינו וְבחור מזוקן, עם זיק קונדסי בעיניים. הוא דיבר אנגלית איטית ומהוססת במבטא צרפתי.

     

    אתה כורדי?

     

    "סִירְיָאקִי. המשפחה שלי במקור ממידייט שבטורקיה. אני נולדתי בשווייץ והגעתי לפני שנתיים וחצי למזרח התיכון".

     

    בעברית קוראים לסיריאקים נוצרים־אשורים. זו אחת מהקבוצות הנוצריות העתיקות של המרחב. רוב הנוצרים בסוריה, כשלושה מיליון, הם נוצרים סיריאקים.

     

    אז אתה שווייצרי?

     

    "כן, אני שווייצרי מהכוחות הסיריאקיים החופשיים שנלחמים עם היפ"ג הכורדי נגד המדינה האיסלאמית".

     

    ומה עשית לפני שבאת לכאן?

     

    "הייתי חמש שנים וחצי סמל בצבא השווייצרי".

     

    וכאן?

     

    "אני מפקד הכוחות הסיריאקיים".

     

    כך פגשתי את יוהן, או קפטן מהמט, מפקד הכוחות הסיריאקיים, שמפקד על אלפיים לוחמים מהנוצרים הקדומים של סוריה ומנהל את המלחמה נגד המדינה האיסלאמית והמשטר הסורי בתיאום עם הכורדים.

     

    "ב־2012", סיפר, "אחרי שנסעתי בכל סוריה, הגעתי לכאן והבנתי שהמלחמה תגיע גם לפה עוד מעט. ראיתי שלהרבה אנשים יש נשק, אבל הם לא מאורגנים. הצטרפתי אליהם והתחלתי לתת להם עצות ולארגן אותם, ואז עברתי מעֵצות ואימונים מקריים לאימונים ולבנייה של הארגון.

     

    "אנחנו נלחמים לא רק בגלל הצורך הצבאי להגן על עצמנו. אנחנו נלחמים על זהותנו ועל זכותנו כמיעוט דתי. אחרי שהסתובבתי פה, הבנתי שיש לנו, כמו לכורדים, סיכוי להחזיר לעצמנו את הזהות ההיסטורית שלנו, שאיבדנו לפני אלפיים שנה. הסיריאקים לא מאמינים יותר למשטר, שדואג רק לעלאווים. הארץ הזו היא הארץ שלנו — מסופוטמיה, שהיא כורדיסטן בשביל הכורדים. לכן יצאנו למלחמה".

     

    דאעש לוחמים טובים?

     

    "כן. הם מאומנים טוב, אבל אתה צריך לזכור שהם לא נולדו אתמול ולא לפני שנה או שנתיים, הם נלחמים כבר מאז 2003. הם נלחמו עשר שנים נגד ארצות־הברית בעיראק".

     

    הרגת לוחמים של המדינה האיסלאמית?

     

    הוא חייך: "אני לא אומר 'הרגתי', אני אומר שהגנו על עצמנו, אבל ברור שאתה צריך לירות בו לפני שהוא יורה בך. זו מלחמת אזרחים ואנחנו צריכים להגן על השטח, על הכפרים שלנו, על ההיסטוריה ועל הזהות שלנו".

     

    פניתי לדבר עם הלוחמות. בעולם שפוי היו הנערות הלבושות מדים לומדות באוניברסיטה או חושבות על סיפור אהבה וחיזור. במציאות שיצרה רצחנותה של המדינה האיסלאמית, לכל אחת מהן יש סיבה וסיפור מדוע הפכה ללוחמת נגד כוחות השחור.

     

    בריתה הייתה לוחמת ערבייה צעירה בת 20 מקמישלי. לוחמי המדינה האיסלאמית רצחו את אביה שלא היה מספיק דתי לטעמם. היא החליטה לעזוב את הבית ולהתנדב ליפ"ג. לידה עמדה רוז' דאר הכורדית, לוחמת נאה בת 20 שצמתה הכבדה ירדה על כתפה. היא לבשה מדי קרב וחבשה כובע רחב שוליים. על דש חולצתה הייתה סיכה עם צילום של גבר צעיר. שאלתי אותה מי זה והיא ענתה שזה חבר שנהרג בקרבות.

     

    הרגת לוחמים של דאעש?

     

    "כן", היא ענתה.

     

    שאלתי אותה אם נהרגו לה עוד חברים. "כמה מחבריי נפלו בשבי המדינה האיסלאמית וכמה נהרגו. אחת מהבנות נלחמה ונותקה מהכוח. כשהקיפו אותה לוחמי המדינה האיסלאמית, היא הוציאה רימון ופוצצה את עצמה איתם".

     

    את פוחדת מהם?

     

    "לא".

     

    והם פוחדים ממך?

     

    היא הירהרה רגע וחייכה. "כן. אנחנו מפילות עליהם פחד".

     

    לוחמי המדינה האיסלאמית מנסים להימנע מקרב עם הלוחמות הכורדיות מכיוון שהם מאמינים כי אם ייהרגו בידי אישה, לא יגיעו לגן העדן.

     

    בנות היפ"ג, פלוגות הנשים שלוחמות כתף אל כתף עם הלוחמים הגברים, מורכבות מצעירות, לעיתים בנות 16 או 17 בזמן גיוסן. חלק גדול מהן מגיע מבתים עניים. זו המהפכה שבתוך המהפכה הכורדית. בחברה הכורדית השמרנית מקומן של הנשים בבית. במשפחות העניות משיאים אותן בגיל צעיר כדי שלא ייפלו למעמסה על ההורים. ההתגייסות לפלוגות ההגנה הכורדיות מעניקה להן משמעות, חופש, עוצמה והעצמה נשית שייקחו איתן אל העתיד. תחת אש, הגברים הכורדים עוברים חינוך מחדש.

     

    4. השבויים

     

    אחר צהריים אחד נסעתי אל בית הכלא בו מחזיקים הכורדים את השבויים שנפלו בידיהם. בחצר, מתחת לתקרת הבטון הגבוהה, חנתה מכונית ממנה הוציא חייל כורדי רעול פנים שני שבויים שעיניהם כוסו.

     

    הראשון היה צאלח עבדאללה פתאח, בחור צנום עם עיניים גדולות ושיער חלק, בן 21. השומר הכורדי הוריד את כיסוי העיניים. הוא היה עיראקי ממוסול.

     

    "כמה זמן אתה בדאעש?" שאלתי.

     

    "מאז הכניסה למוסול".

     

    למה הצטרפת?

     

    "כי המדינה האיסלאמית נכנסה למוסול וכולם התחילו להצטרף אליה כדי לתמוך באיסלאם וכי הם עושים דברים נכונים".

     

    כמה שכירי חרב יש במוסול?

     

    "כל יום מגיעים אלפים", הוא אמר. "מחלקים אותם לחטיבות. הם אומרים: 'אללה הוא אכבר' ויוצאים להילחם. הלוחמים שהצטרפנו אליהם בזמן שהייתי שם היו נגד המערב המדכא ונגד מדינות אירופה. אנחנו שואפים להשמיד אותם, לא להשאיר אף אחד. רק האיסלאם ישלוט בכל כדור הארץ. אנחנו נגד הנוצרים ונגד היהודים ונגד כל מי שהוא נגד האיסלאם".

     

    מאיזה מדינות הם הגיעו?

     

    "מצרים, סעודיה, כוויית ויש גם מאירופה. יש דוקטורים ויש רופאים מומחים. יש תוקפים ויש צלפים".

     

    איפה נלחמת?

     

    "במוסול, בתל־עפר ובסינג'אר".

     

    הרגת אנשים?

     

    "כן. זה מה שלימדו אותנו. שכל מי שנלחם בך ומנסה להסיט אותך מדרך הדת הוא 'מורתד' וחורג מהאיסלאם".

     

    ונוצרי ויהודי תהרוג?

     

    "בטח, צריכים לטבוח כל נוצרי. או שהוא מתאסלם או שהוא נטבח".

     

    וגם את היהודי?

     

    "גם את היהודי".

     

    ואם אגיד לך שאני יהודי?

     

    "אתה יהודי?"

     

    כן. אני יהודי.

     

    "אם אתה נמנה עם הח'וארג' (לא מוסלמים) ולא תתאסלם — אטבח אותך".

     

    נלחמת בסינג'אר?

     

    "כן".

     

    לקחת בנות משם?

     

    "כן, לקחנו".

     

    למה?

     

    "נשים. שבויות מלחמה".

     

    למה? בגלל שהן מהיזידים?

     

    "כן, מהיזידים".

     

    האוויר בחדר היה אפל ודחוס. מעיק. השיחה הייתה עם סוג של אנשים שלא פגשתי עדיין.

     

    השבוי השני ישב על כיסא בצד והקשיב לשיחה בעיניים מכוסות. עיניו עיפעפו באור כשהשומר הכורדי הוריד ממנו את כיסוי העיניים. קראו לו ליית אחמד מוחמד. שאלתי אותו איפה נלחם. "במוסול, בג'זער ובמשירפה".

     

    הרגת?

     

    "כן, הרגתי 17 בני אדם".

     

    במה השתמשת?

     

    "רק בחרב. עשרה בעיראק ושבעה בג'לא. כורדים, נוצרים. כולם כופרים. אומרים 'אללה אכבר' ויאללה, עורפים. השייח'ים (אנשי הדת) באו איתנו, הם אמרו לנו: האזור הזה של הכורדים וכולו שטח של כופרים, ושם, האזור ההוא של המדינה האיסלאמית, הוא ארד מוקדסה, אדמה קדושה".

     

    הוא תיאר את המדינה האיסלאמית שאדמתה מקודשת. כל מה שבפנים טהור ומקודש — כל מה שבחוץ — כופר.

     

    הרגת את הכופרים?

     

    "כן. טבחתי אותם, ערפתי את ראשיהם. מי שמתאסלם לא עושים לו כלום".

     

    למה?

     

    "כולם כופרים".

     

    והיהודים?

     

    "כופרים. השייח'ים אמרו שכל המדינות במערב שייכות ליהודים. אמרו, נגמור עם סוריה ונצא למדינות הזרות ונחסל אותם. לא נשאיר נוצרים ולא יהודים".

     

    כמה אנשים הייתם?

     

    "אינספור. אלפים. כל יום היו באים כאלף בני אדם ממדינות המערב ומכל מדינות העולם. כל אחד היה ביחידה מהארץ שלו, מתחילים לקרוא כופרים! כופרים! ויוצאים לקרב".

     

    מאיפה מגיע הכסף למדינה האיסלאמית?

     

    "מסעודיה, טורקיה".

     

    וגם נשק?

     

    "הכל מגיע מחוץ לארץ — תמיכה, ציוד, כסף ונשק, הכל. היינו לוקחים כדורים ונכנסים לקרב".

     

    כדורים?

     

    "כן. השייח'ים אמרו לנו שאלה כדורים נגד פחד, ואמרו: 'תדעו שזה חוסם את המוח. אבל אחרי שלוקחים את הכדור, נכנסים לקרב ולא מרגישים. נתנו לנו גם כסף, נשק, מכוניות, כל מה שביקשנו. אבל היפ"ג, למרות שלקחנו כדורים, ניצחו אותנו. היפ"ג נלחמים בטירוף. היו לנו כמה קרבות נגדם..."

     

    "זה שמדבר איתך הוא יהודי", אמר ראסאן, העיתונאי הכורדי שנסע איתי.

     

    "יהודי?" נפקחו עיניו של ליית מוחמד.

     

    "יהודי", אמר ראסאן.

     

    "הפקודה לגביו הייתה חד־משמעית. אמרו לנו: אם תתפוס יהודי תערוף מיד את ראשו בחרב. תקרא 'אללה אכבר' ותערוף".

     

    אתה רוצה לשחוט אותי, שאלתי.

     

    אבל ליית מוחמד לא היה מוכן להפוך את זה לאישי. "לפי ההוראות של המדינה האיסלאמית, מי שלא מתאסלם עורפים לו את הראש בחרב ומי שמתאסלם לא עושים לו כלום".

     

    "יהרגו אותם, הם לא יחיו עוד הרבה", אמר ראסאן, כשהשבויים נלקחו בחזרה אל תאיהם.

     

    חזרנו בחושך, נוסעים לקמישלי על הכבישים הצרים והמבוקעים. הפגישה עם השבויים הצעירים דיכאה אותי. העולם ממנו באו, המתקיים בתוך גבולות המדינה האיסלאמית הקדושה שלוחמים זורמים אליה מכל העולם. בחושך חשבתי לעצמי שאולי אין להם תקנה ושצריך להרוג אותם.

     

    5. למען כורדיסטן חופשית

     

    גופות הנופלים הונחו בארונות במסגד. מאחוריהן עמד משמר כבוד, הגברים בצעיפים שחורים־אדומים והבנות גלויות ראש. עיני הלוחמים היו קרועות, אדומות מעייפות ומעצב. על דשי החולצות ענדו צילומים של הנופלים.

     

    ליד אחד הארונות כרעה על האדמה אישה מבוגרת. היא לא בכתה; רק ישבה עם שני צילומים של בנה השאהיד ודיברה לעצמה ולארון. "תגיד לכל העולם שבני נתן את חייו לדגל כורדיסטן", אמרה ואז הרימה את ראשה והביטה בעיניים שלא ראו אף אחד. "תן לאויביי לראות שאני גאה בך, שמתת מות קדושים למען כורדיסטן".

     

    היא הקיפה במבטה את שורת האנשים הצפופה ואמרה: "אתם כולכם בניי. אני לא מצטערת שבני מת מות קדושים", היא חבטה בחזה ואמרה: "אלחמדיללה! אני גאה בך, אתה מלא גבורה!"

     

    ואז קרא הרמקול של המסגד: "שאף אחד לא יירה כדורים באוויר, שמרו את הכדורים לירות באויבכם".

     

    "תהרגו את הכלבים עם הכדורים האלו!" אמרה האם. "באלוהים", היא פנתה אל הקהל בלי לראות איש, "אם לא הייתי זקנה, הייתי לוקחת רובה ויוצאת להילחם בכלבים. הם אומרים שאנחנו נלחמים בשביל האדמה, אבל אנחנו נלחמים על חופש!"

     

    הלוחמים הרימו את הארונות על כתפיהם, נדחקים החוצה דרך שער הברזל הצר, בחוץ הצטופפו אלפים.

     

    כשפנה מסע ההלוויה מהסמטה לרחוב היותר רחב, עמד מישהו על הגג וירה מטח הצדעה. לאורך הדרך עמדו אנשים ושאגו: "שאהיד! שאהיד!" מסע ההלוויה הפך למפגן כוח של המדינה הכורדית העצמאית שבדרך.

     

    דאעש, המדינה האיסלאמית שמנסה להקים ח'ליפות איסלאמית חובקת עולם, הצליחה לנפץ את הגבולות המדיניים של סייקס ופיקו.

     

    האין־גבול הזה הוא גם הולדתה המחודשת של האומה הכורדית והכורדים בונים את המדינה שמושתתת על חופש, חילוניות, חירות ושוויון. הפוך מהמדינה האיסלאמית. המדינה האיסלאמית הופכת להיות משחררת הכורדים. היא לא התכוונה לכך, אבל כמו שנהוג להגיד ביידיש — האדם מתכנן ואלוהים צוחק. •

     

     

     


    פרסום ראשון: 13.01.16 , 12:18