כמו בטקס הידוע, המתלווה ליום הולדת 40, שכולל חוסר רצון לצאת מהמיטה, גם מיה דגן שקעה בהרהורים קיומיים על חייה. "חבל לך על הזמן איזו חרדת החלפת קידומת הייתה לי. חצי יום שאלתי את עצמי את כל השאלות הקלישאתיות שאתה יכול להעלות על דעתך: 'איפה אני? מה אני? לאן הגעתי בחיים? מה לא הספקתי? למה עשיתי את זה? איפה אני יכולה לשפר? מה אני לא אשפר בחיים? לאן אני עוד רוצה להגיע? מה קורה איתי, למה אני ככה, למה אני מדברת לעצמי, די מיה! שקט, שקט, שקט!' וזהו, זה עבר לי".
ככה, פשוט עבר?
"כן. ניסיתי לענות לעצמי. זה הלך בערך ככה: למה? ככה. כי זה בסדר. יהיה טוב, הספקת המון, ואת עוד תספיקי מלא. חכי, זו רק ההתחלה".
מה לגבי חרדת הגיל והקמטים שהוא מביא למסיבה?
"בשבוע שעבר הגשמתי חלום. באתי להצטלם לכתבה והסטייליסטית אמרה לי, 'את יודעת, מי שמצטלמת אצלי, בסוף עושה תמונת עירום'. היא עוד לא הספיקה לסיים את המשפט, וכבר הייתי בלי בגדים. שנים הייתי מתעוררת בבוקר, נוגעת בבטן שלי וישר מרגישה איזה חוסר סיפוק. שנים זו הייתה התעסקות בלתי פוסקת, מהרגע שפתחתי את העיניים ועד שהלכתי לישון. אז מעבר לעובדה שהצטלמתי באופן חשוף מאוד, הגשמת החלום היא זה שאני מרגישה מאוד טוב עם עצמי. אני יודעת שלא הייתי יכולה לעשות צילום כזה לפני כמה שנים.
"היום זה כבר לא ככה. אני אוהבת את איך שאני נראית, ואפרופו הגיל, מה שיטריף אותי – ברור לי שאני אטפל בזה. זה כל כך אייטיז להתבייש בזה ולהגיד ששש... לי אין בעיה לספר. אני נדרשתי לעשות ועשיתי. הרמתי את הוודג'. יש דברים שלא מפריעים לי, כמו קמטים במצח. אני אוהבת את הקמטים שלי. אני אוהבת את אלה שמסביב לעיניים. בגלל שרזיתי הפנים קצת נפלו, והחלטתי להרים לעצמי. זה דורש תחזוק, והבעיה שיש לי סף כאב מאוד נמוך. בתוך שנייה כואב לי, ואני בצרחות".
איך דואגים לא להגזים? לא להתמכר לשיפוצים?
"זה ממכר, אל תטעה, ומי שמספר לך אחרת סתם עובד עליך. יש לי את הגבולות ויש גם את ערן. בפעם שהרמתי את הפנים, הוא לא היה בארץ. אמרתי, אני אפתיע אותו. היו לי כל כך הרבה כחולים בפנים שהוא היה בהלם כשהוא חזר. הוא קצת התבאס שלא התייעצתי איתו. אז כן, עכשיו אני לוקחת אותו בחשבון. אבל זה בעיקר בשביל עצמי. אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי".
הרבה שחקנים מתלוננים שככל שהגיל שלהם עולה, כך היצע התפקידים יורד.
"הוא לא יורד, הוא פשוט נהיה יותר ספציפי. אני, בעיניים שלי, עומדת מול המראה, עושה קוקיות ובטוחה שאני יכולה לשחק חיילת. אין שום בעיה עם זה".
ומתי את מקבלת עדכון מהמציאות?
"כשמתקשרים מהסוכנות שלי ואומרים, 'שומעת, יש תפקיד של אמא באיזה סרט'. אני אומרת, רגע, אבל יש שם תפקיד גם של בת 20. אולי אני יכולה לעשות אותו? פתטית. נו, גם זה יעבור".
פעם הייתי
אם החיים אכן מתחילים בגיל 40, אז מיה דגן עשתה חתיכת חזרה גנרלית. לא במקרה היא מדלגת אל העשור החמישי בחייה בקלילות לא צפויה, משילה מעליה את כל המהמורות והדעות הקדומות בדרכה לבסס את מעמדה כאחת משחקניות התיאטרון הבולטות בישראל. יותר מכל שחקנית בת גילה, דגן גילמה בשנים האחרונות לא מעט תפקידים בקלאסיקה התיאטרונית: מגי ב"חתולה על גג פח לוהט", סוניה ב"הדוד וניה", והחל מהחודש, בבית ליסין, היא מככבת, לצד יובל סגל, גם כקתרינה ב"אילוף הסוררת" – עיבוד מחודש למחזהו הנודע של שייקספיר, בבימויו של אודי בן משה, שמנסה לחתור תחת הטקסט המקורי בלי לאבד את האפקט הבידורי שלו — ובעיקר מבצעת תפקיד שהוא חלומה של כל שחקנית עם דופק.
כל זה לא מובן מאליו. המהפך התדמיתי שעברה דגן הוא מהסוג שצריך להילמד בבתי ספר לתקשורת. אם זה הפה הגדול שלה, שהקפיד להיכנס לכל חדר לפניה; חוסר העידון שאפיין את שנותיה הראשונות כקומיקאית (בעיקר ב"מועדון לילה"); או הסירוב העיקש להיות הסוויטהארט התורנית – דגן תמיד משכה אש. מבקרי תרבות, מבקרי אופנה, אפילו פובליציסטים, כולם עמדו בתור כדי למסור את דעתם המלומדת בנושא דגן.
כשישראל (פולי) פוליאקוב נפטר לפני שמונה שנים, כתב עליו גדעון לוי הספד מתפייט ששורת המחץ שלו הייתה: "פולי מת, הגשש מת, נשארנו עם מיה דגן". "נורא נעלבתי. אפילו כתבתי לו מכתב, שבו הזמנתי אותו לראות אותי בתיאטרון", אומרת דגן. "שיחקתי אז צ'כוב בתיאטרון ועשיתי תפקיד של ניצולת שואה רומנייה בסרט 'פעם הייתי', אבל הופעתי גם ב'מועדון לילה' וצעקתי שם והייתי וולגרית, ובעיקר אישה אחת בין הרבה גברים. מעולם לא שלחתי לו את המכתב הזה, אבל פעם סיפרתי בראיון שזו אחת הביקורות הכי נוראיות שכתבו עליי, והוא סימס לי שהוא מתנצל ואפילו לא זכר שכתב את זה עליי".
דגן מודה שהביקורת הזו נשארה איתה שנים אחרי. "זה נורא טילטל אותי, אולי כי עוד חיפשתי את עצמי באותן שנים. לא יודעת אם היום זה היה משפיע עליי ככה".
עכשיו היא מתבוננת אחורה בלי טיפת זעם, אבל יודעת להצביע על השינוי שעברה. זו לא האמהות שריככה אותה, אלא טיפול ממושך שעזר לה להתמודד עם חוסר הביטחון ועם דפוסי מחשבה שהפכו את חייה לאזור קרבות. "שנים הלכתי עם הראש בקיר, לפעמים אפילו למרות שידעתי שאני עלולה לפתוח אותו. פעם קרה לי שמרוב עצבים, תוך כדי מריבה, דפקתי את הרגל בקיר ושברתי אותה. זה היה חודש לפני שהייתי צריכה לשחק ב'ברנשים וחתיכות' ופשוט שברתי את הרגל. לא ראיתי ממטר. לא הבנתי מה רוצים ממני. מה זאת אומרת? שאני אגיד שאני לא צודקת? שאני אתן למישהו לתת לי הרגשה שאני פראיירית? בחיים לא. אלך עם הראש בקיר. אני מודה שהיום כמעט אין לי את זה".
מה השתנה?
"אתה מתבגר ומבין טוב יותר את הקונספט שאומר: תבחר את הקרבות שלך. הבנתי שהאנרגיה שאני משקיעה במריבות היא אנרגיה שאובדת לשווא ולא חוזרת אליי. אני מרגישה עייפות פיזית כשאני נגררת למריבות. חוץ מזה, יש משהו בגיל צעיר יותר, בלוחמנות הזאת, שאתה מרגיש שאתה צריך להיאחז במשהו כדי לבסס את המקום שלך, לסמן טריטוריה.
"כל החיים הרגשתי שאני צריכה להילחם על המקום שלי. תמיד נלחמתי על הכל. עבודה, חברויות, בני זוג, כבוד. נלחמתי שישמעו את הקול שלי. אולי לא סתם הביקורת שחזרה בהקשר שלי שוב ושוב היא שאני נורא צועקת וצורחת. הדבר שנורא עיצבן אותי אז, היום פחות, היה כשעושים את התנועה הזאת עם היד, כלפי מטה, 'ששש... את צועקת'. אז כן, יש לי קול חזק, אבל אולי זה לא במקרה. אולי נורא רציתי שישמעו אותי".
והיום?
"אני ממש מרגישה שאני לא צועקת את עצמי. ואם אני רוצה שישמעו מה שיש לי להגיד, אני פשוט מבקשת. אני באמת אוהבת את האדם שאני היום. אני שומרת על אנרגיה נורא חיובית גם כשזה לא פשוט, בתקופת חזרות. היום אני רואה את האנשים סביבי, מה שפעם לא ראיתי. שנים הייתי בתוך עצמי. לא ראיתי אנשים אחרים. הייתי אגואיסטית. התעסקתי נורא בעצמי ובקושי שלי, לא בשמחה של חדוות העבודה. היום כשאני עולה על הבמה אני נורא משתדלת להגיד לעצמי, אני עושה את ההצגה לא בגלל מה שיחשבו עליי בקהל ואם יגידו שאני טובה או לא, אלא כי כיף לי. כי אני נמצאת במקצוע שאושר לי בו. אני נהנית. אני פורחת ועובדת מתוך הכיף הזה. קתרינה ב'אילוף הסוררת' אומרת: 'כוחנו הוא בחולשתנו'. אני חושבת שהבנתי שההליכה הזאת עם הראש בקיר בסופו של דבר פוצעת רק אותי. הסוכן שלי, בועז בן־ציון, תמיד היה אומר, 'מה את רוצה? לריב עם השומר או לאכול את הענבים?' אני רוצה לאכול את הענבים".
למרות ששנים נגררת לריב עם השומר.
"רבתי איתו כאילו אין מחר. חשבתי שאם לא תהיה לי דרמה בחיים, זה לא שווה את זה. היום, אם לא משלמים לי על זה, אני לא עושה דרמות מיוזמתי".
ריבאונד מנצח
וכנראה משלמים מספיק. מאז הפריצה ההיא ב"דומינו" (לצד עדי אשכנזי ואילן פלד, חבריה הטובים) ומאוחר יותר כמיק־מיק, שותפתה של נינט טייב ב"השיר שלנו", דגן לא הורידה את הרגל מהגז. לצד עבודתה בתיאטרון היא שיחקה בטלוויזיה ("אמא'לה", "אמא ואבא'ז"), בקולנוע ("פעם הייתי", "אבידות ומציאות") ועשתה מחזות זמר ("שיקגו", "אחים בדם"). לאחרונה כיכבה בסיטקום הילדים המצליח "מריו" ב־yes לצד רועי בר־נתן ודב נבון, ובימים אלה אפשר לשמוע אותה בתוכנית הבוקר של 102FM עם אסי עזר ודפנה לוסטיג.
לצד היציבות המקצועית חייה הרומנטיים סבלו מטלטלות. לפני תשע שנים התגרשה מהשחקן יוסי מרשק אחרי שש שנות נישואים. מערכת היחסים שניהלה מאוחר יותר עם מפיק הטלוויזיה גיא המאירי הסתיימה אחרי שלוש שנים. הרומן של דגן עם בן זוגה בשש השנים האחרונות, ערן פפר (איש היי־טק ואחיו של השחקן אורי פפר), התחיל כמו ריבאונד. פפר היה אז פרוד טרי, ודגן לא טיפחה אשליות לגבי מערכת יחסים ממושכת. אבל אז קרה הדבר הזה שקורה בקומדיות רומנטיות, ודגן התאהבה עד מעל לראש. היא התעקשה קצת, ואחרי כמה שבועות פפר הבין את מה שדגן שיננה לעצמה לאורך כל הדרך: "לפעמים ריבאונד מנצח במשחק".
"ערן הוא בן אדם שיודע מי הוא. יש לו ביטחון עצמי. הוא חזק, אסרטיבי ומסוגל להכיל אותי. אנחנו אוהבים את אותם דברים. החשקים שלנו דומים. אני אשכרה יכולה להגיד לך בבטחה – שום דבר לא בטוח, כן? אבל בהרגשה שלי – שאנחנו נתנדנד בזקנתנו על כיסא הנדנדה ביחד. זה ברור לי".
לא הרגשת את זה עם בני זוג קודמים?
"לא. רציתי נורא להאמין שכן. אבל אם אתה שואל אותי על האמת שאף אחד לא מדבר עליה — אז לא, לא הרגשתי. ופה אני מרגישה בלב שלם שהוא החבר שלי. אדם שעומד מולי ולא מיטלטל מצד לצד כל פעם שאני עושה 'פו'. לא מתרגש מזה ומלמד אותי דברים".
אגב, הניסיון לחזור עם דגן לימי הרווקות שלה מתקבל בתמרור אין כניסה. סטוצים? פלרטוטים? לב שבור? "אנחנו לא מדברים על זה. אתה רוצה שאני אתגרש?"
ערן קנאי?
"ערב־הסעודית, חוץ מגלבייה".
אסור גם לפלרטט לפעמים?
"לא. את כל החוויות המרגשות אני עוברת איתו. אין לי צורך לחפש שום דבר בחוץ. הכל כלול. הוא עתיק. מירושלים. זה הגבר שאני חיה איתו ואני נותנת לו את כל הכבוד".
נשמע שאת קצת אוהבת את זה גם.
"כן. אני אוהבת את זה שהגבר שלי רוצה שאני אהיה שלו. זה כיף מאוד".
ועם זאת, אתם לא ממהרים להתחתן.
"לא, אין צורך להתחתן. למרות שאני עומדת ערב־ערב מול אלף איש, אני לא יכולה לעשות את זה, המעמד גדול עליי. חוץ מזה, אני באמת לא מבינה את הצורך של אנשים להתחתן. לא שופטת את הצורך הזה, אבל לא מבינה אותו. אין לי בגוף את הצורך הזה של להיות כלה".
אולי כי מימשת אותו בסיבוב הקודם.
"לא, יוסי ואני התחתנו בקפריסין. עשינו מסיבת חתונה שלא נהניתי בה. זה היה סתם בשביל ההורים והמשפחה. יוסי הציע לי להתחתן בקטע של 'רוצה להתחתן?' אמרתי לו, 'סבבה'. אבל גם אם הוא לא היה מציע, זה היה בסדר גמור.
"ערן ואני שש שנים יחד, ואני מאוהבת בו כאילו פגשתי אותו אתמול. יש אנשים שזה נורא חשוב להם, חתונה. אני לא שופטת אף אחד. איש באמונתו יחיה. אז התחתנת. אז מה? זה עירבון לחיים מאושרים? זה עירבון שהוא יישאר או שאת תישארי? זו פשוט פרוצדורה שהופכת את הכל למסובך יותר. פשוט תבחרו אחד בשני. אמרתי לערן, 'אין בעיה, תביא לי טבעת יהלום במקום'. תרשום טיפ לנשים: לא לחכות שהגבר שלך יביא לך. פשוט תבקשי את מה שאת צריכה. אני ביקשתי טבעת יהלום".
והוא קנה לך?
"כן. זאת אומרת, אחרי חמש שנים, כשהתעקשתי מאוד. תרשום עוד טיפ לנשים: לא לוותר! גם אם הוא שוכח או שאת חושבת שלא אכפת לו, להתעקש, להתעקש, להתעקש. בסוף תשיגי את מה שאת רוצה".
דגן קיבלה הרבה יותר מטבעת יהלום. לפני קצת יותר משנתיים היא הביאה לעולם את בתם המשותפת אמליה. לא משהו שצריך להקל בו בראש, לאור העובדה שדגן הקפידה להצהיר לא פעם שילדים זה אולי שמחה, אבל לא שמחה שהיא מתחייבת לייצר בעצמה. "נכון, זה לא היה מובן מאליו בכלל. זה לא בער בי אף פעם. זאת אומרת, לא הרגשתי שנולדתי להיות אמא. מערכת היחסים עם ערן זאת באמת מערכת היחסים הכי טובה שהייתה לי אי פעם. נורא נהניתי מהלבד שלנו. אני נורא מבינה אנשים שמחליטים באופן מודע לא להביא ילדים לעולם, כי הזוגיות והחופש שלהם חשובים להם. מה גם שלערן כבר יש שני ילדים.
"ועם זאת, בתוך תוכי כן ידעתי שתהיה לי בסוף ילדה. התחבטתי בזה ושאלתי את עצמי שאלות, וגם עכשיו אני אומרת לך שאני לא רוצה עוד ילדים".
למה?
"הטראומה של הלידה הייתה מאוד קשה. בגלל האפידורל, הרגל שלי הייתה משותקת חצי שנה. פיזיותרפיסט בא ואמר לי, תקשיבי, אני לא יודע אם תוכלי ללכת שוב. לקח לי חצי שנה לחזור לעצמי".
נשמע כמו חוויית אמהות לא פשוטה.
"דווקא האמהות באה לי מאוד בקלות. עם המון אהבה. לא חוויתי דיכאון ולא הסתכלתי על אמליה ואמרתי לה, 'בגללך אני ככה'. זאת אומרת, אני בטוחה שבאיזו שיחה בינינו, עוד כמה שנים, כשהיא תעצבן אותי, אני אשתמש בזה ואגיד לה, 'את לא מתביישת? הייתי משותקת בגללך'".
את לא חוששת להצטער על ההחלטה ללדת רק ילדה אחת?
"אולי אם לערן לא היו שני ילדים שהם האחים שלה ואני מרגישה שהם חלק מחיי ומהמשפחה שלי, הייתי מדברת אחרת. אבל בגלל שזה ככה, אני באמת לא מרגישה את הצורך להיכנס שוב להיריון. זה גם לא נראה לי הגיוני. איך אני אמורה לאהוב עוד מישהו כשאני אוהבת את אמליה כל כך? היום ביקרתי את עדי, ואני מסתכלת עליה ויש לה שלושה ילדים, ואני שואלת, איך את מחלקת את האהבה שלך? והיא עונה לי: אני מתפוצצת מהאהבה הזאת. אני מרגישה שאני כל כך אוהבת את אמליה ואני כל כך מחוברת אליה, שלא בא לי עוד".
את כמעט ערב־ערב בתיאטרון. לא קשה להיות רחוקה ממנה?
"פחות קשה ממה שחשבתי. מאוד קשה לא להיות איתה, אבל זאת המציאות מאז שחזרתי לעבוד. יש מסביבי אנשים שנורא תומכים, וערן הוא אבא שאין דברים כאלה. לעיתים יש לי ממש ייסורי מצפון קשים ואני רואה שקשה לה, שהיא מתגעגעת אליי ואני אליה. אני מפחדת שהיא תנטור לי, אבל גם מקווה שהיא תבין שאני מגשימה את עצמי ושזה הופך אותי לאמא טובה יותר.
"תראה, ההורים שלי לא היו הרבה בבית. אבא שלי היה בצבא המון שנים, ואמא שלי הייתה אישה מאוד קרייריסטית (עובדת ב־IBM – א"ס). מי שבעצם גידלו אותנו היו סבא וסבתא מצד אמא שלי. אני נורא מקווה שאמליה תסתכל עליי כאמא קרייריסטית שלא נמצאת הרבה בבית ותקבל את זה יותר טוב מאיך שאני קיבלתי את זה. רק עכשיו אני מסתכלת על אמא שלי, שבנתה את הקריירה שלה והגיעה לתפקיד בכיר מאוד, על אף שזה גבה ממנה מחיר של לעבוד שעות פסיכיות ולא להיות בבית, ומבינה אותה. מוזר שאז לא הסתכלתי עליה ואמרתי, וויי, איזה יופי שאמא שלי מגשימה את עצמה. נורא מפחיד אותי שאמליה גם תסתכל עליי ככה ותגיד, 'בוא הנה, אמא שלי הזבל הזאת לא הייתה איתי. איפה היא הייתה כשהייתי צריכה אותה? נסעה להצגה בתיאטרון הצפון'".
אולי זה ישתלם כשתהפכי להיות, בעוד 03 שנה, הגברת הראשונה של התיאטרון.
"וויי. אני כבר לעולם לא אהיה גברת. אני מבינה, למשל, שאיתי טיראן אני כבר לא אהיה. לפעמים בא לי שיתייחסו אליי באיזה מין יראת כבוד כזאת. יש בזה משהו קוסם, שלוקחים אותך ברצינות. אני מצטערת שאני לא עשויה מהחומרים האלה".
מה זה "החומרים האלה"?
"אני אוהבת לצחוק על עצמי. תיאטרון זה מקום נורא־נורא־נורא מכובד. אני רוצה שייקחו אותי ברצינות, ואז, כשלוקחים אותי ברצינות, אני קצת מתבאסת מזה".
מי מפחד מבר רפאלי
עד שדגן תמונה רשמית לגברת הראשונה של התיאטרון, היא מסמנת גבולות ברורים. יודעת על מה היא מוכנה לדבר – כמעט הכל – ועל מה היא מעדיפה לפסוח. חוסר הביישנות שלה נגמר כשאני מנסה להוביל לשיחה פוליטית על "המצב". דגן נדרכת. "לא כי אני מפחדת שמה שאני אגיד יסבך אותי", היא מבהירה. "זה פשוט לא מעניין אותי. מה יש לי להגיד לך? מה אני כבר יכולה להגיד לך? מה זה יעזור? מה אני יכולה להגיד לך שפתאום אנשים יתעוררו וייצאו לרחובות ויגידו, וויי, בוא הנה, הבנו משהו בראיון, היא כל כך צודקת. מיה לראשות הממשלה".
לא לראשות הממשלה, אבל כן אולי לעורר מחשבה לשינוי.
"אני מוכרחה להגיד שאת הכוחות שלי איבדתי. אני אומרת את זה בכאב ובצער, אבל אני מתעסקת בשלי. עושה לביתי".
כי את מרגישה שמה שקורה מסביבך גדול עלייך ולא ניתן לתיקון?
"קצת, כן. אני אפילו לא מרגישה שהפסדתי בשום מלחמה. אבל בשביל השפיות הנפשית שלי ובשביל הילדה שלי, אני עושה לביתי. אני לא מסוגלת להכיל את זה. המצב שלנו לא מזהיר. אנחנו לא מדינה שנורא טוב בה וכיף, וכל הזמן יש לנו עניינים, וזה גדול עליי. לא מצליחה להכיל את זה".
ובכל זאת, במעמדה המבוסס כיום בתיאטרון, היא מרשה לעצמה לחזור לימיה הראשונים על הבמה, לרגע ההוא, שנצרב בה לעד. "זה היה לפני 17 שנה עם שחקן מוכר. אני עד היום זוכרת את זה ורואה את התמונות. היו נגיעות ומילים בוטות מאוד. עד היום אני מרגישה את העלבון הגדול, את הדמעות שחונקות, את התחושה שאת לא מסוגלת לדבר. במקום להעיף לו סטירה ולהזהיר, שאם עוד פעם אחת הוא ייגע בי ככה זה יהיה הסוף שלו, פשוט התכנסתי לתוך עצמי".
למה לא התלוננת אז על הטרדה מינית?
"הייתי כל כך צעירה וכל כך פחדתי. אמרתי, אני אבלע את הצפרדע הזאת".
ראית את השחקן הזה מאז?
"ראיתי אותו מלא פעמים, אבל לא אמרתי כלום".
על סערת בר רפאלי ומדיניות הנחות הסלבס דווקא יש לה הרבה מה לומר. "לא פחדתי מזה אז ואני לא מפחדת גם היום. תמיד מיננתי את זה מאוד. אני לא במעמד של בר, ובכל זאת הכל אצלי נורא מסודר. במס הכנסה הלכו על הטופ של הטופ למען יראו וייראו, ובר היא הטופ של הטופ, ולהיות בטופ זה לא דבר קל. אתה חשוף בטירוף. זה קשור להמון דברים: למי שהיא, למעמד שלה ולאי־היכולת לפרגן פה בארץ".
תסבירי.
"אוהבים פה אנדרדוגים. מאוד. כשבחו"ל עולה על הבמה מתמודד ב'X פקטור' עם ביטחון עצמי ואומר, 'אני מדהים, אני מוכשר', מתים על זה. פה כשמישהו בא ואומר, 'וואלה, אני מעולה, אני מצוין', אומרים לו, 'תרגיע, תהיה צנוע'. לא אוהבים פה ווינרים. לא אכנס בכלל למה שהיא עשתה או לא עשתה, אבל הבחורה הזאת ווינרית. היא מצליחנית בטירוף, וזה מצליח לעצבן כל כך הרבה אנשים. כי היא לא בן אדם צנוע. היא לא תגיד, 'אה, אני לא כל כך יפה'. לא, היא מוכשרת במה שהיא עושה. היא יפהפייה בטירוף. היא מצליחה בעולם, ורק פה מדכאים לה את הצורה".
גל גדות ואני
רפאלי היא לא חברה קרובה, אבל בשנים האחרונות דגן הקיפה את עצמה בחבורת בנות לא פחות זוהרת הכוללת את יעל גולדמן (שנשואה לאורי, אחיו של בעלה), רותם סלע וגל גדות.
נשמעת לי כמו חבורה שיכולה לאתגר את רגשי הנחיתות של כל בחורה.
"על פניו. אם לפני כמה שנים היית אומר לי שאהיה חלק מהחבורה הזאת, הייתי אומרת לך, אין מצב. לא בגללן. בגללי. חשבתי שאני לא שווה אותן בכלל. הן כל כך יפות ומוצלחות ונהדרות, ואני כל כך לא. זה היה מכניס אותי למוד של מלחמה. מגננה. קנאה. הייתי רוצה להיות כמוהן. למה להן יש ולי אין. הייתי מקנאה, מקנאה, מקנאה. אבל היום, נשבעת לך, אני יושבת איתן ולא עוברת לי מחשבה אחת בראש של 'אני לא שווה אותן' או 'מה הן בכלל רואות בי?' אני מרגישה כמותן. שווה בין שוות. אני מסתכלת על גל גדות ואני מלאת שמחה בשבילה, ואין לי נים אחד בגוף שמקנא. זה לא מכבה אותי. זה לא מדכא אותי. זה מדרבן אותי. אני רואה אותה ואומרת, וואו, מדהים, יש לי לאן לשאוף. בכלל, זו פריצת דרך, מבחינתי, היכולת הזאת לשבת עם חבורת בנות ולדבר לא רק על ענייני היומיום, אלא על דברים עמוקים יותר. גם עם עדי יש לי את זה.
"שואלים אותי: למה את מדברת בראיונות על זה שאת חסרת ביטחון? למה את אומרת על עצמך את הדברים האלה? אבל זה חלק ממי שאני. אני לא מתביישת בזה. כשיצאתי מבית החולים אחרי הלידה נראיתי באמת אלוהים ישמור. על כיסא גלגלים. כולי נפוחה, שרק, עלובה, עם פנים נפוחות וזה, ורציתי להתקשר לצלמי פפראצי שיבואו לצלם אותי. לא התביישתי, כי לרוב ככה יוצאים אחרי לידה. יש את בנות המזל המדהימות שהן חברות שלי, שבורכו, אבל כל אחת עוברת תהליך משלה. אני הרגשתי שהתהליך שעברתי היה יותר דומה לאיך שרוב הנשים עוברות אותו. אני לא מתביישת בזה ולא התביישתי בזה אף פעם. ואני לא מתביישת להגיד שאני מרגישה לפעמים חסרת ביטחון".
והיה צילום?
"לא. לא התקשרתי לצלמי פפראצי. עוד לא הגעתי לשם".
בעבודה העצמית שדגן עשתה, לא רק האישיות שינתה צורה, גם הגזרה התכווצה פלאים. אין לה עניין להיות מיסיונרית של חיים בריאים או לחלק מתכונים לפשטידת נבטוטים, אבל היא כבר הבינה של"דיאטה" שגזרה על עצמה לפני שנים אין תאריך תפוגה. "אני תמיד אצטרך לעבוד בזה", היא נאנחת.
וזו מחשבה מדכאת?
"לפעמים כן. מדכא שאתה יודע שכל חייך תילחם במשהו, שאתה לא יכול באמת להרפות ולהגיד, יאללה, מה אכפת לי. כשאני מרשה לעצמי לטחון ולאכול, אני באמת לא מרגישה טוב עם עצמי. אפרוריות נופלת עליי, וכל מה שבא לי זה להישאר בבית. כשאני מרגישה טוב עם עצמי ועם הגוף שלי, אני פורחת כאילו אין מחר, מרגישה שאני יכולה לטרוף את העולם. זה גם משהו שהבנתי על עצמי: זה חלק ממני ולא אלחם בזה יותר".
אולי זה מה שמאפשר לך עכשיו לעמוד על הבמה בתחתונים וחזייה ב"חתולה על גג פח לוהט".
"זה לא סוכם בהתחלה, אבל מרגע שזה עלה, הרגשתי מאוד בנוח. לא הייתה לי שנייה שאמרתי: יה, איזה פאדיחות. ממש לא. זה אפילו קצת נעים באיזשהו אופן. אני עומדת שם עם תחתונים וחזייה ועקבים ואני מרגישה סקסית ונעים לי מאוד עם התחושה הזאת. לא חושבת שיכולתי לעשות את זה לפני כמה שנים".
למה?
"משהו השתנה במסגרת הקבלה העצמית שלי, אני אוהבת אותי יותר. אני כבר לא באיזה סוג של מלחמה עם עצמי. רק לאחרונה אני מסתכלת במראה ואומרת, וואלה, איזו יפה. אף פעם לא הרגשתי ככה. אני עדיין חושבת שאין לי יופי קלאסי. בדיוק הייתה לי שיחה עם אגם רודברג, שמשחקת איתי ב'אילוף הסוררת'. היא אמרה שהיא מתבאסת שאומרים לה קודם כל שהיא יפה. אמרתי לה, 'חה־חה, זו בעיה מוכרת. היה לי את זה כל החיים', ואז צחקנו. אבל באמת, לא אכפת לי שהבעיה שלי תהיה שיגידו לי כל הזמן שאני יפה. אין לי יופי קלאסי. אני לא גל גדות או יעל שאי־אפשר להתווכח עם היופי שלהן. יש לי יופי אחר. It grows on you".
את עושה הרבה כושר, לא משהו שהיית עושה פעם.
"עכשיו קצת פחות, בגלל שהייתי נורא עסוקה בחזרות. לא יכולה לסבול את זה, כל לילה לפני אימון אני חושבת איך לבטל אותו, זה משעמם אותי נורא, אבל אני אחזור לזה שוב בקרוב".
או, תודה רבה. חששתי שאשמע ממך את נאומי "התמכרתי לכושר".
"לא. לא. לא. לא תשמע ממני שכיף. אתה יודע למה התמכרתי? לסנדוויצ'ים הטעימים של שרי אנסקי, מול חדר הכושר".
מה יקרה אם תשחררי את הרסן ותאכלי כל מה שאת רוצה?
"מכיר בווסט־וירג'יניה את הקרוואנים האלה, עם הנשים שמגיעות לשלב שכדי להוציא אותן מהבית צריך לנסר את הקרוואן ולהרים אותן במנוף? אז כזה. לשמחתי, אני עובדת בעבודה שדורשת ממני להיראות טוב. בלי זה, אני אדם גמור. אדם שמהבוקר רוצה רק לאכול, ובעיקר אוכל הכי טראשי. אני עסוקה באוכל המון שעות ביום. אני אחת כזו שגם כשאני כבר אוכלת, אני עדיין רעבה".
בקיצור, את עדיין לא מהאנשים האלה ששוכחים לאכול.
"יש לעדי אשכנזי בדיחה: את שוכחת לאכול? אין בעיה, תני לי את הטלפון שלך ואני אתקשר להזכיר לך שתכניסי משהו לפה, אישה איומה שכמוך". •
