ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סופיה הלין. "סאגה מרגישה זרות גדולה שאני יכולה להזדהות איתה. הרגשה של להיות כלואה בתוך עצמי. אבל עכשיו, בתור סופיה, אני כבר לא כזו"
    7 ימים • 13.01.2016
    תיאטרון גשר
    התסריטאי שחר מגן ("בתולות", "ילדי ראש הממשלה") נסע לקופנהאגן לפגוש את חוקרת המשטרה האהובה עליו, סאגה נורן, כלומר את סופיה הלין, המשחקת אותה בסדרה הסקנדינבית המוערכת "הגשר". חוץ מהסלפי ההכרחי, כיאה למעריץ שרוף, הוא חזר משם עם סיפורים על הילדות המורכבת, על האמונה ששומרת עליה מלהשתגע ועל הביקור ההוא בישראל, זה שנגמר בעקבות פיגוע
    שחר מגן , קופנהאגן

    מעולם לא ביקשתי לעשות סלפי עם מישהו עד לרגע שבו פגשתי את סאגה. לא כי אני חושב שזו חוצפה או חדירה לפרטיות של מישהו אחר לבקש ממנו שיצטלם איתך, מה פתאום — פשוט כי אני מתבייש לבקש. אבל סאגה זו סאגה ואם כבר הגעתי עד דנמרק הקפואה, איך אפשר לוותר? אחרי הכל, ? אף צילום אחר בעמוד הפייסבוק הצולע שלי לא זכה לכל־כך הרבה תגובות נסערות ("לא להתקלח עד שאתה חוזר" ו"היא מחייכת?" לצד לא מעט "אוווו" והרבה "אהההההה"), כמו זה שבו אני מופיע לצדה של סאגה נורן, כלומר של סופיה הלין, השחקנית שמגלמת אותה בסדרה "הגשר". כן, סאגה מוציאה את זה גם מהצוננים ביותר. אמנם היא מגלמת חוקרת משטרה שלא מתעניינת בזולת, אבל הזולת מתעניין בה. כולם רוצים להיות חברים שלה, לפחות בישראל. בשוודיה, מולדתה של סופיה הלין, לא מתנהגים ככה. מתברר ששוודיה יכולה להיות גן עדן למפורסמים (או גיהינום, תלוי את מי שואלים): אף אחד לא מבקש סלפי, בקושי ניגשים אליך, שומרים על נימוס. אז עשית תפקיד מדהים ב"הגשר", נימוס צריך שיהיה.

     

    "שוודיה היא מקום טוב לחיות בו כשאתה אישיות ציבורית", מבהירה הלין. "לא נהוג אצלנו לדבר עם אנשים מפורסמים, אז לא הרבה אנשים מדברים איתי על סאגה, וכשהם עושים את זה הם מאוד מנומסים. אבל אני זוכרת שאישה פנתה אליי בנמל התעופה בכעס גדול, לגבי סצנה מהעונה הראשונה, כשפניתי למישהו בבר ורציתי לעשות איתו סקס. פשוט ניגשתי אליו ואמרתי לו שזה מה שאני רוצה. אז האישה הזו, אישה מבוגרת וכועסת, ניגשה אליי ואמרה לי שככה לא מתנהגים. אף אחד לא מתנהג ככה, לא יכול להיות".

     

    בישראל יותר קשה לזוז כשאתה טיפה מוכר. זה לא תמיד נעים, אבל זה יכול למכר.

     

    "כן, אני מכירה היטב את ישראל ואת האינטנסיביות שלה. כשהייתי בת 17 הייתי בקיבוץ ליד ירושלים, רמת־רחל. זה היה בזמן מלחמת המפרץ הראשונה וזה היה מאוד מפחיד וסוחט. אני זוכרת שהיה פיגוע טרור בתל־אביב, מאה מטר מאיפה שהייתי. הלכתי משם ישר להחליף את כרטיס הטיסה שלי בסוכנות הנסיעות. רציתי לחזור הביתה. הייתי נורא מותשת וצמאה, אז הלכתי לשתות משהו וביקשתי ממישהו שישמור לי על התיק. ולא ידעתי שזה משהו שלא עושים בישראל. כשחזרתי היו המון חיילים ומשטרה. ניסיתי לעבור רק כדי לקחת את התיק שלי, ואז הבנתי שזה בגללי. כולם אמרו לי, 'זה התיק שלך? את משוגעת?'"

     

    על הסט של "הגשר" בתפקיד סאגה נורן. "בהתחלה היה לי קשה לחבב אותה"| צילום: Carolina Romare
    על הסט של "הגשר" בתפקיד סאגה נורן. "בהתחלה היה לי קשה לחבב אותה"| צילום: Carolina Romare

     

     

    הוראות: דמייני עז

     

    בשנים שחלפו מאז קיץ 1990 הספיקה הלין, 43, להפוך לאחת השחקניות המוכרות והמוערכות בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה השוודית. אבל התפקיד שהפך אותה לשם מוכר בישראל ובעולם הוא זה של סאגה, החוקרת עם האספרגר הכי פוטוגני בעיר. "הגשר", שחוזרת עכשיו לעונה שלישית בהוט וזמינה במלואה לצפייה בחינם ב־Xtra VOD, היא סדרת מתח סקנדינבית עשויה היטב שמצליחה, מדי עונה, גם לגולל סיפור מתח מצוין וגם להגיד משהו על הבדלים תרבותיים וחברתיים. בימים שאחרי "פארגו" קצת קשה לראות בה את הדבר הכי מסעיר שיש, אבל היא עדיין הסדרה היחידה שיש לה את סאגה. דמות כזו יכולה ללכת לאיבוד אלף פעמים אצל שחקניות אחרות (כך למשל בגרסה האמריקאית של הסדרה), אך בטיפולה העדין והחכם של הלין היא נחצבת לאט ובמתינות, עד שהיא נוצצת מעל כולם.

     

    כששחקנית מגלמת דמות באופן כל כך אמין ומעורר השתאות, נראה לעיתים שיש שם חיבור שהוא מעבר לתסריט. שחקנים לא תמיד אוהבים את ההשוואה הביוגרפית הזו בינם ובין הדמויות האיומות או הנפלאות שהם מגלמים, השוואה שמתנהלת בשני הכיוונים — לא רק מה השחקן מביא מהחיים שלו, אלא איך הדמות משפיעה עליו והופכת לחלק מהביוגרפיה שלו. במפגש העיתונאים עם הלין, שנערך בקופנהאגן, נדמה היה שהיא מעדיפה להתעלם מהשאלה בחן. אבל יותר מאוחר, בשיחה פנים אל פנים, שהמשכנו גם בטלפון, היא דווקא מגלה קווים משותפים כאלה ואחרים. אז מה הלין הביאה מהבית? את שיער הבלונד הארוך, כמובן, כמו גם את הצלקת העדינה שמעטרת את פניה. לעומת סאגה היא מחייכת הרבה, והחיוך שלה נעים ומסביר פנים. בעונה הראשונה, היא מספרת, אמרה לה הבמאית לדמיין עז כשהיא חושבת על הדמות — חיה קשוחה, הררית — אבל הלין עצמה מזכירה ציפור שמסתכלת על העולם מהצד ומנסה להבין מתי ולאן כדאי לה לעוף.

     

    "לסאגה ולי יש הרבה במשותף וזה קודם כל התשוקה שלי לעבודה", היא אומרת. "בהתחלה היה קשה יותר למצוא חוויות משותפות והיה לי קשה לחבב אותה. זה ממש עשה לי בלגן במוח. עכשיו אני רואה איך היא חושבת, כבר מצאתי אותה. כמו שאתה רואה תמונה ואתה לא מבין מה אתה רואה ואז הכל מתבהר. עכשיו אני שומעת את הטון שלה. וכן, ברור שהיא משפיעה עליי במובן מסוים — במהלך הצילומים, וגם קצת אחרי, אני מאוד פרגמטית, כמוה. אני מנתחת כל הזמן. יש בזה משהו שגם מקל, לא להיות רגשית לגבי דברים, אבל צריך לדעת מתי להפסיק עם זה. עכשיו למשל אני הולכת למטפל שעוזר לי להיות יותר גופנית ופחות לחשוב. זה קשור לסאגה, כי להיות סאגה זה כל הזמן לחשוב ולנתח, ואני מוצאת את עצמי פועלת כמוה. זה מעייף, אי־אפשר לנתח כל דבר".

     

    Fotograf Carolina Romare
    Fotograf Carolina Romare

     

     

    את מעורבת בכל החלטה שקשורה לדמות? למשל, מכנסי העור, הרכב שהיא נוסעת בו, השיער הארוך?

     

    "לא בהכל אני מעורבת, אבל את הכל אני מנסה להבין. אני מסבירה את זה לעצמי בכל מיני אופנים. על השיער, למשל, לא אני החלטתי. הבמאית בעונה הראשונה רצתה להשאיר את השיער הזה, אבל זה הרי לא מתאים לסאגה, כי זה לא פרקטי וסאגה מאוד פרקטית. אז אני מניחה שסאגה בטח קראה ששיער בלונדיני ארוך נחשב מושך בעיני גברים, הם הרי מעדיפים בלונדיניות, ומאחר שהיא רוצה לשכב עם גברים — היא משאירה אותו ככה".

     

    סאגה מדברת המון, יש לה הרבה טקסט. איך מתכוננים לכזה דבר?

     

    "כמו לפני מרתון. אני מתחילה הרבה זמן לפני, חודשים לפני, וזה דורש הרבה משמעת. אני לא שותה, לא נשארת ערה עד מאוחר, לא נפגשת הרבה עם חברים, לא רואה את הילדים שלי כמו שהייתי רוצה. אתה לא יכול לעשות דברים נוספים באותו הזמן. כשהם מתחילים לכתוב הם נפגשים איתי, אני אומרת להם את הרעיונות שלי, ואחרי זה אני מקבלת את הדראפט ומעבירה הערות, אם יש לי. זה כל כך כיף לא לקבל ישר טקסט סופי. הבעיה העיקרית בתסריטים בדרך כלל היא שהם על גברים, ורק 20 אחוז על נשים, ואני קצת מתעייפת מתסריטים כאלה. זה לא שהאישה צריכה להיות הגיבורה הראשית, אבל אני מחפשת תפקידים מורכבים, ולא פשוט למצוא. זה משתפר, כמו שאנחנו רואים בטלוויזיה. למשל ב'בית הקלפים' שסיימתי עכשיו, זה אמנם על הנשיא, אבל יש הרבה נשים מסביב. אמרתי לעצמי שאני אפסיק עם 'הגשר' כשהם לא ימצאו סיבות להמשיך לספר על סאגה. אם אני אחשוב שזה לא מעניין, אני לא אעשה את זה".

     

    הלין. "אני לא בטוחה שיש לסאגה ולי באמת על מה לדבר"| צילום: גטי אימג'ס
    הלין. "אני לא בטוחה שיש לסאגה ולי באמת על מה לדבר"| צילום: גטי אימג'ס

     

     

    סאגה מרגישה זרות גדולה. היא יודעת שהיא שונה ושהיא לא יכולה לשנות את זה. את יכולה להזדהות עם זה?

     

    "לגמרי. זו ההרגשה הזו של להיות כלואה בתוך עצמי. אבל עכשיו, בתור סופיה, אני כבר לא כזו. עברתי כמה מטפלים וטיפולים, אז אני לא מרגישה לכודה בתוך עצמי יותר".

     

    הרגשתי כמו דינוזאור

     

    התחושה שהיא לכודה, אומרת הלין, ליוותה אותה תקופה ארוכה. היא נולדה בעיירונת ליד סטוקהולם, לאם שעבדה כאחות ולאיש מכירות. "הם היו גרושים, אבל חייתי חיים מאוד רגילים בעיירה קטנה", היא אומרת. "אני חושבת שהרגשתי לכודה בתוך עצמי עד שמצאתי את התיאטרון. אבל גם לזה הגעתי מאוחר, בסביבות גיל 25. בהתחלה למדתי באוניברסיטה היסטוריה של הרעיונות, אחר כך הייתי בגרמניה, למדתי גרמנית — לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות. זה היה העשור הגרוע בחיי, 20 עד 30. אתה לא יודע מה לעשות, אתה לא יודע אם תתאים. לא היו לי אומץ וביטחון ללכת לבית ספר למשחק. רק אחרי כמה שנים באוניברסיטה הבנתי שהאקדמיה לא בשבילי".

     

    למה?

     

    "זה היה אינטלקטואלי מדי, השתעממתי מזה. ואז התקבלתי לבית ספר למשחק ועברתי לסטוקהולם. אף פעם לא הייתי הטיפוס הביישן, אבל ניסיתי להסתיר כל הזמן את הפגיעוּת שלי ואת הפצעים שלי ואת החסרונות שלי. בתרבות הישראלית זה בטח יותר קשה, כי זו תרבות מאוד מאצ'ואיסטית שבה הכל בחוץ".

     

    אז לא גדלת בתחושה שעוד רגע את פורצת החוצה, שהעולם מחכה לך.

     

    "בחיים לא החשבתי את עצמי מישהי שמסוגלת להיות משהו, שיכולה לצאת מהמקום הקטן שגדלתי בו. המקום היה קטן, אבל אני הייתי גדולה — בגובה, אני מתכוונת, לא בתחושה. הייתי ילדה מאוד גבוהה והרגשתי ענקית ומגושמת, ומובן שהייתי מאוהבת בילד נמוך. הרגשתי לידו כמו דינוזאור. גם אחותי החורגת אהבה אותו. הוא אהב אותה ולא אותי, כי היא הייתה נמוכה וחמודה. מאז אני נוטה לחבב בנים נמוכים".

     

    אני חושב שכמעט לכל יוצר יש את התחושה הזו של החריגות, ומצד שני את המאבק הזה בנורמליות.

     

    "בדיוק. עד היום נורמליות זה משהו שאני שונאת, בכל תחום, והיא נמצאת בכל מקום סביבנו. נגיד, הלכתי לסופר לקנות תחבושות היגייניות, ועל אחת החבילות כתוב — אולטרה־נורמלי. אבל למי יש מחזור נורמלי? מה זה בכלל מחזור נורמלי? אני שונאת את המילה הזאת, נורמלי".

     

    אבל נראה שהיום את כבר יותר בטוחה במקום שלך.

     

    "אני חושבת שכשאתה עובד באמנות, ביצירה, אתה תמיד נמצא על הגבול. כלומר, יש לך גם ביטחון גבוה וגם ביטחון נמוך. אני מנסה לאזן בין שניהם. כדי להעז לעשות תפקיד כזה גדול כמו ב'הגשר', את צריכה להגיד לעצמך כל הזמן: כן, אני יכולה. אבל זה קורה לפני המצלמה. במציאות אני כזאת קטנה ומרגישה לפעמים שאני לא יכולה לעשות כלום. זה תמיד שילוב".

     

    את נשואה לכומר פרוטסטנטי. את עצמך מאמינה באלוהים?

     

    "כן. לא באלוהים מסוים, אבל אני מאמינה. אני אדם דתי, למרות שאני לא הולכת לכנסייה, אלא אם כן אני הולכת עם בעלי. אבל זה לא בא אצלי אוטומטית".

     

    בטח יותר מעניין לחיות ככה, עם אמונה שיש משהו נוסף אי שם.

     

    "עברתי חוויה דתית בעברי ואני מנסה להיאחז בזה. יש לי צלקת גדולה על הפנים, בעקבות תאונת אופנוע בגיל 24. התעוררתי באמבולנס והייתה לי חוויה דתית. קשה להסביר מה בדיוק, אבל הייתה לי, ואני מנסה לזכור אותה, להיאחז בה, כי אחרת אני אשתגע".

     

    מה עוד מאזן אותך?

     

    "המשפחה, הילדים שלי — אוסיה בת הארבע וניקה, שהוא בן 11. אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיהם. סיימתי מאוחר בית ספר למשחק, אבל ידעתי שאני רוצה גם ילדים, אז מיד עשיתי. ילדים גורמים לך להישאר בהווה. אתמול למשל עשיתי להם אמבטיה, גזרתי להם ציפורניים, חפפתי להם את השיער והשכבתי אותם לישון, והרגשתי לכמה שעות כל כך שלמה עם עצמי ועם החיים שלי. אבל אתה צריך לדעת שהם לא אתה, אתה צריך לשחרר. לפעמים גם אתה רוצה לשחרר, לחזור לעצמך, לברוח לרגע".

     

    איך את בורחת, לאן?

     

    "קריאה זו הבריחה שלי. כבר בתור ילדה קראתי הרבה. הרגשתי מאוד רע בתקופה ההיא, אבל היו לי את הספרים. אני זוכרת שכשהתחלתי לקרוא זה היה כמו להיכנס לעולם חדש. רק עוד עמוד אחד — התחושה הזאת, שאתה חייב עוד עמוד, היא נפלאה. ומאוד אהבתי את הסיפור על סינדרלה".

     

    קריאה בתור ילד משנה אותך. היא לא רק מפעילה את הדמיון, אלא גם מלמדת אותך להיות לבד.

     

    "אני באמת אוהבת להיות לבד. זה מה שאני מנסה להיות בלילה כשאני לא עובדת. לבד. בבית זה קשה, אני לא יכולה להיות לבד. אבל כן, אני אוהבת את ההרגשה הזו".

     

    את מרגישה בודדה?

     

    "כן, הרבה פעמים, כל יום, האמת. כשאני מסתכלת על העולם אני מרגישה לבד ומוזרה, ואני לא מבינה מה אני עושה פה ומה האנשים האחרים עושים פה ומה כולנו עושים פה. לפעמים אני מסתכלת על המציאות ואני לא מבינה אותה. מחשבות כאלה גורמות לי להרגיש לבד. ואז אני צריכה להיזכר באלוהים".

     

    השפה הסודית

     

    "הגשר" נשענת על ההבדל בין שוודיה לדנמרק. בעונה הראשונה הייתה זו גופה שנחצתה לשניים על הגשר בין שתי המדינות, ודווקא היא חיברה בין העולמות. סאגה מייצגת את הצד השוודי — הקר, המרוחק. בעונות הקודמות היה זה מרטין, שגילם השחקן קים בודניה, שייצג את החום והנונשלנט הדניים. בעונה הנוכחית בודניה לא נמצא, מה שהעלה את החשש שאולי האיזון יופר. "מרטין לא בעונה הזו כי השחקן שמגלם אותו לא רצה להיות חלק מהסדרה יותר", מבהיר היוצר הנס רוזנפלד. "הפעם יש מישהו חדש וסאגה עדיין חלק מצוות, אבל אנחנו מתמקדים יותר בה, במשפחה שלה".

     

    אין בעיה, יותר סאגה בשבילנו. ונראה שההחלטה להתמקד בה גם השתלמה: העונה השלישית הפכה לעונה הנצפית ביותר ברחבי סקנדינביה. "יש לסופיה הבנה טבעית של הדמות", מסביר רוזנפלד, "היא לעולם לא משחקת דמות מוזרה מדי או מצחיקה, גם אם הסיטואציה מזמינה את זה. מובן שניהלנו איתה הרבה שיחות על הדמות, אבל הבסיס החזק היה אצלה מההתחלה וההבנה היא שלה. היא הייתה מוטרדת בהתחלה שלא יאהבו דמות כזו, ושיהיה קשה לצפות בה לאורך זמן כדמות ראשית, ובהתחלה באמת ספגנו גם ביקורות. מסיבה לא ברורה חלק מהקהל חשב שסופיה עושה עבודה לא טובה כשחקנית, כשלמעשה היא הייתה גאונה ממש, אבל לקח לתפקיד קצת זמן להתחמם ולהיות מובן".

     

    בעונה הנוכחית סאגה פוגשת את אמה המתעללת, מפגשים שהם תצוגות משחק מרהיבות של אימה ופאניקה. "זה סיוט בשבילה לפגוש את אמא שלה", אומרת הלין. "לאמא שלה יש תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח (תסמונת פסיכיאטרית שבה אדם, בדרך כלל הורה, מנסה לגרום בכוונה לפציעה או למחלה אצל מישהו אחר, על פי רוב ילד או אדם חסר ישע, כדי לזכות בתשומת לב — ש"מ), והיא מאוד מפחדת ממנה. זה הבן אדם היחידי שהיא פוחדת ממנו".

     

    מה מפחיד אותך, ממה פחדת כילדה?

     

    "גדלתי עם סוד משפחתי, וזה משהו שאני יכולה להתחבר אליו בהקשר של סאגה. אבא שלי היה אלכוהוליסט וניסינו להסתיר את זה. לא דיברנו על זה, העמדנו פנים שזה לא שם, למרות שזה היה שם כל הזמן. זה גורם לך להרגיש כמו מישהו שהוא לא מספיק טוב, לא שווה מספיק. שהמשפחה שלי ואני זה לא משהו להתגאות בו. נורא פחדתי שיגלו. הלכתי להרבה מטפלים מאז, זה היה מסע מעניין. גם דיברתי עם אבא שלי — אנחנו קרובים היום, הוא עבר גמילה והוא בסדר — אבל כילדה זה היה מאוד כואב וגרם לי להרגיש מאוד לבד, וזה משהו שלי ולסאגה יש במשותף. המצב אצלה הרבה יותר קיצוני כמובן: יש לה משפחה לא מתפקדת, והיא גם שונה מההתחלה. השונות שלה ממשית. אצלי היא יותר מופשטת".

     

    מאיפה הגיעה תחושת השונות שלך?

     

    "הייתי מאוד חולה כילדה. הייתה לי אסתמה והייתי הרבה בבתי חולים. לאמא שלי ולי הייתה שפה סודית, שלא הצריכה דיבור. תיקשרנו בלי מילים כשהיו לי התקפים. היינו שותקות ביחד. כשהייתי חולה הייתי איתה הרבה, היא נתנה לי תרופות עד שכבר לא הייתה ברירה והיינו צריכות ללכת לבית החולים, אם ההתקף לא עבר. כדי להבין אחת את השנייה דיברנו בידיים, בשקט".

     

    זה מאוד שונה מסאגה, שמדברת ללא הפסקה.

     

    "כן, אנחנו לא באמת דומות. אני מנסה להיפטר ממנה אחרי שנגמרים הצילומים. זה קשה, אבל כשחקנית יש לי את הטכניקות שלי להשיל מעליי את הדמות".

     

    מה את חושבת שסאגה הייתה אומרת עלייך, רגע לפני שאת נפטרת ממנה?

     

    "שהעבודה שלי חסרת חשיבות. כאילו, מה הטעם? חוץ מזה אני לא בטוחה שיהיה לנו הרבה על מה לדבר". •

     


    פרסום ראשון: 13.01.16 , 12:18