"מספיק להתבייש, יש לי מה לחגוג"

סופו של דבר, לא יעזור כלום. כל אחד משבעת המופלאים של כוורת יישאר "ההוא מכוורת". כולם בנו קריירות מפוארות, כולם הפכו לזמרים גדולים וחשובים, חלקם גם הטביעו חותם בקריירת הסולו יותר מאשר בהרכב המוזיקלי. ובכל זאת, תמיד במפגש עם אנשים תוגנב שאלת מיליון הדולר — מה עם עוד איחוד? ולא משנה כלום, תמיד נרצה עוד מהקולקטיב הזה, שהצלילים שלו עיצוב לכולנו את הישראליות.

"זה כמו היד השלישית שלי, חלק בלתי נפרד מהחיים שלי", אומר אלון אולארצ'יק. "בהופעות אני תמיד עושה את 'יו יה' ואת 'ילד מזדקן', לא כי אנשים מחכים לזה, אלא כי אני באמת אוהב את השירים האלה ומחובר אליהם. בכל זאת, אני אחד מאלה שכתבו אותם. אחרי הרבה זמן הבנתי שצריך לקבל את העבר שלי ולאהוב אותו, בעיקר כשבמקרה הזה מדובר בעבר חיובי ביותר. להיות חבר בכוורת זו ברכה, לא קללה".

נו, ומה השאלה שאתה נשאל הכי הרבה ברחוב?

"זה נכון שלא עשו לך ברית מילה?".

טוב, הפתעת אותי. ומה השאלה השנייה הכי פופולרית?

"מתי תתאחדו שוב. אבל גם מי ששואל את זה לא תמיד שואל כדי לקבל תשובה, אלא פשוט כי זה הרפלקס. לא מזמן נסעתי עם נהג מונית שממש כעס עליי ושאל למה אמרנו בסיבוב האיחוד האחרון שזו הפעם האחרונה. הוא שאל למה שלא נעשה את זה שוב ונרוויח מלא כסף מהופעת ענק בפארק. שאלתי אותו אם הוא היה בפארק, והוא אמר שלא, שהוא לא אוהב ללכת להופעות ענקיות עם הרבה אנשים. שאלתי אם יבוא אם נתאחד שוב, והוא אמר שכנראה לא. ובכל זאת, היה לו חשוב שנתאחד. כשניסיתי לשאול למה, הוא כבר עבר נושא, אז לעולם לא נדע".

עם הפנים תמיד קדימה

אין אחד שלא התחתן, רקד סלואו או לפחות זימזם לעצמו באוטו בהנאה את אחד משיריו של אולארצ'יק בן ה־65. יצירות אהובות ומלאות רומנטיקה כמו "בואי נגיד שאני שלך", "נערה במשקפיים", "בואי נתחבק", "כל הלילה אני בגנך" ו"כל דבר קט". והיו גם "היא הולכת בדרכים", "בא לשכונה בחור חדש" ו"בן בסט" המקפיצים, "בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי" האוטוביוגרפי ועוד ועוד.

מעולם הוא לא היה כוכב ענק, אבל תמיד שמר את עצמו על אש קטנה בתעשיית המוזיקה הקשה. לא תמיד מככב במצעדים ובהשמעות, אבל תמיד מופיע ומשקיע ומנסה ויוצר. לפעמים נתפס, לפעמים פחות.

עכשיו הוא מסכם את כל הטוב הזה באלבום אוסף, "המיטב", ולכבודו עורך סיבוב הופעות חגיגי עם אורחים מכובדים. מחר הוא יארח בזאפה הרצליה את דני סנדרסון ומזי כהן, ובשבוע הבא יגיעו לאותו מקום יוני רכטר ואסתר רדא. בהמשך השנה יעלו לחגוג איתו גם ברי סחרוף, אמיר דדון, ארקדי דוכין, דודו טסה ואחרים.

"חברים הציעו לי לחגוג, והזכירו לי שבדיוק לפני 30 שנה התחלתי את קריירת הסולו שלי עם אלבום הבכורה", הוא מספר. "אמרו לי שכדאי לעצור לרגע את היצירה ולעשות משהו חגיגי. אז הסתכלתי אחורה, עשיתי דיסק כפול של מיטב השירים וגם סדרת הופעות שתחגוג את זה".

מיד הסכמת?

"ממש לא. ביומיים הראשונים אמרתי שאני לא רוצה. אבל אז הבנתי שזה דווקא רעיון יוצא מהכלל. בסך הכל מפרגנים לי פה, אז אני מאוד נהנה מזה. אמרתי לא כי קשה לי עם הרעיון שאני צריך לפרגן כאן קצת גם לעצמי, וקשה לי גם בכלל להסתכל אחורה. יש לי יומן שאני כותב בו בעיפרון, וברגע שנגמר יום או עוברת משימה שאני צריך לעשות, אני מוחק את מה שכתוב שם. הפנים שלי תמיד קדימה".

בלי עבר לא יהיה עתיד.

"נכון, ולכן השתכנעתי שאולי זה לא הרעיון הכי רע לעשות ספירת מלאי אחרי הרבה שנים. מה גם שיש כאן אורחים נפלאים. חלק מהם חברים שלי וחלק עדיין לא, אבל כולם אמנים ממש טובים. כל הופעה תהיה שונה מהאחרת. עם דני סנדרסון יהיה מאוד רוקנרולי ועם יוני רכטר יותר ג'אזי".

מה הקשר שלך לברי סחרוף?

"האמת היא שאני לא יודע, נגלה ביחד על הבמה. אבל אני חושב שזה רעיון יפה, כי שנינו מבת־ים ושנינו הלכנו לאותו הסלע כשהיינו צעירים ושתינו בירה במורנו. לא יכול להיות רע להיפגש איתו".

ומה עם דודו טסה?

"אנחנו שכנים, גרים באותו רחוב. אני פוגש אותו בקפה כמעט כל יום. במפגשים האקראיים האלה יש בינינו הרבה סימפתיה. אנחנו אומרים שלום אחד לשני בחמימות, ועכשיו זה הגיע לשלב המעשים".

מחר אתה מארח את דני סנדרסון. כששני חברי כוורת נמצאים באותה במה, אתה יודע למה כולם מצפים.

"בטוח שנעשה שירים של כוורת, אפשר להיות רגועים. זה כמו שאם הייתה הופעה של פול מקרטני מארח את ג'ון לנון והם לא היו עושים שום שיר של הביטלס, הייתה מחאה וגם אני הייתי מצטרף אליה. אז תהיה רגוע — נשיר את הלהיטים".

"השיא עוד לפניי"

נדמה שהשנים האחרונות עושות לאולארצ'יק רק טוב. אחרי שנים שבהן נמנע מהוצאת אלבומים חדשים, ונשען בעיקר על הרפרטואר הישן והטוב, פתאום הוא מעז להוציא חומרים טריים, שנה אחרי שנה, ולא מהסס גם להצליח פחות. "מה שהשתנה הוא שצברתי ביטחון", הוא מודה. "אני פונה יותר מיוזמתי לאנשים שאני מעוניין לעבוד איתם, ומשום מה מקבל מהם תשובות חיוביות. לא יודע למה. אומרים שהשיא היצירתי הוא בסביבות גיל 35, ואני כבר ממש מעבר לגיל הזה. אבל אני מרגיש שהשיא עוד לפניי, שאני רוצה ואוהב לכתוב ולנגן עם אנשים ולהמציא דברים. יש לי מזל בחיים בסך הכל שזה התאפשר לי, ושאני לא צריך לפתוח פיצוצייה להשלמת הכנסה".

ויש גם צד נסתר בקריירה של אולארצ'יק — הפקת אלבומים. הוא אחראי לשני האלבומים הראשונים של טיפקס, לשניים מאלבומיו של גידי גוב, אלבום הבכורה של אתי אנקרי ועוד. "אתי אנקרי היה הניסיון הראשון שלי. היא הייתה חדשה כזמרת, אני הייתי חדש כמפיק, ויצא מזה משהו באמת מיוחד ושווה. היום אני שומע את זה, ומדהים מה עשינו שם. גם עם החברים של נטאשה עשיתי את 'אני לא רוקד כשעצוב'".

למה הפסקת להפיק?

"משתי סיבות. האחת היא שהתפקיד של מפיק בתקליט הוא לא כל כך ידוע ובולט. זמר או להקה עושים דיסק, ואז מדברים עליהם ולא על המפיק. הסיבה השנייה היא שמישהו משקיע בך את האמונה ואת הכסף שלו, ואתה צריך להיות זה שירים אותו. אם זה לא קורה, נשאר ביניכם טעם מר. הסיבה החשובה ביותר היא שאני פשוט לא אוהב כל כך להפיק".

מה הגאווה הכי גדולה שלך?

"אני חושב ששיר כמו 'בא לשכונה בחור חדש', שהיה שיר הפריצה שלי, הוא שיר מגניב לגמרי. אני שומע אותו מדי פעם ברדיו ויש בו משהו נצחי מבחינתי. אני חושב שהוא פסגה עבורי. וכמובן שגם כוורת היא חתיכת פסגה. עכשיו יש לי נכדה. זה משהו כמובן שאני לא אחראי לו, אבל להיות סבא בפעם הראשונה זו אולי הפסגה הגדולה ביותר".

ומה הפספוס הכי גדול?

"אני חושב שאם היינו מדברים פה אנגלית, או אם היינו נולדים בארצות־הברית או באנגליה, אולי עם היכולת שלי לכתוב שירים שמצליחים, יכולתי לעשות הרבה יותר כסף כי הקהל הפוטנציאלי היה הרבה יותר רחב. יש דבר אחד שאני לא מצטער עליו, והוא שההורים שלי עברו מפולין לישראל כשהייתי בן שבע. היום יכולתי להיות אלכס בוורשה וזה פחות מגניב מלהיות אלון מתל־אביב, כי אני אוהב להיות ישראלי".

כבר יש לך תוכניות לטווח הרחוק?

"בינתיים עוד לא קניתי כרטיס למאדים, אז אני ממשיך לכתוב דברים חדשים כמעט בכל יום. לפעמים פונים אליי לבוא ולעשות יום צילום בסרט, ואני אוהב את זה מאוד. אני פונה מכאן לכל הבמאים: אם אתם מחפשים מישהו לתפקיד שבו כשמצלמים אותך בקלוז־אפ אתה נראה כאילו אתה חושב על משהו, אני האיש בשבילכם". •

dani—s@yedioth.co.il

אלון אולארצ'יק מארח את דני סנדרסון ומזי כהן מחר ב־15:00 במועדון הזאפה בהרצליה, מחיר: 125 שקלים