חבריי מהשמאל, זו קריאת השכמה. הסיפור של עזרא נאווי היה אמור להדליק נורה אדומה. זה לא קרה. אם תמשיכו בפזמון הקבוע בנוסח "זו התקפה על ארגוני השמאל", זה יהיה השירות הטוב ביותר דווקא לימין הקיצוני. מתי מישהו השמיע נגדכם ביקורת עניינית? אם כבר שנים רבות התגובה האוטומטית שלכם היא "פשיזם", "סכנה לדמוקרטיה", ואף פעם לא תשובה עניינית, אז משהו השתבש אצלכם. משום שזו הדרך להיאטם. זו לא הדרך להתמודד. הרי חלק גדול מהתגובות האוטומטיות בעקבות התחקיר של "עובדה" עסקו בתוכנית ולא במה שהיא חשפה. שנים דיברתם בזכות החשיפה, ופתאום אתם נגד? מה קרה?
זהבה גלאון, המנהיגה הפוליטית של השמאל, שילמה מס שפתיים לגינוי נאווי, אבל טענה ש"עובדה הצטרפה ביום חמישי לקמפיין המתוזמר והממוסד נגד השמאל ונגד ארגוני השמאל". נאווי, נניח, לא מייצג אתכם. גלאון מייצגת. מכאן ואילך, כל חשיפה של מעללי תג מחיר תהפוך, בהתאם להיגיון של גלאון, ל"קמפיין נגד הימין וארגוני הימין". חבל. היגיון כזה לא מנתק בין נאווי לשמאל. הוא מחבר ביניהם.
הטענה המרכזית שהושמעה הייתה שגם אם נאווי טעה, הרי שבסך הכל גם הוא וגם ארגוני השמאל עושים עבודת קודש נגד עוולות הכיבוש. הלוואי. המציאות היא שבשנים האחרונות צועדים חלק מפעילי השמאל במסלול מסוכן. הם לא נגד הכיבוש. הם נגד ישראל. הם לא עוסקים בביקורת אלא בדמוניזציה. הם לא נגד ההתנחלויות. הם נגד מדינה יהודית ודמוקרטית.
לא מדובר באדם אחד. מדובר בהלך רוח שהשתלט על חלק מארגוני השמאל. לפני חמש שנים דלף מידע שלפיו חדוה רדנוביץ, סמנכ"ל הקרן החדשה, אמרה לשגרירות האמריקאית שהיא "לא מודאגת מכך שלא תהיה מדינה יהודית, כי היא תהיה יותר דמוקרטית". זה היה אמור להדליק נורית אדומה. זה לא קרה. רדנוביץ מצאה מקום בעמותה אחרת, "במקום".
ליזי שגיא, לשעבר בכירה ב"בצלם", כתבה ש"ישראל גורמת לזוועות הגדולות של האנושות... ישראל מוכיחה דבקות בערכי הנאציזם". היא נאלצה לעזוב את "בצלם". גם היא מצאה לעצמה משכן חדש, במסגרת "הקרן למגיני זכויות אדם", עמותת בת של ארגון "יש דין". מנכ"לית הקרן היא אלמה ביבלש, שמכנה את ישראל "גזענית ורצחנית" ו"מדינת אפרטהייד יהודית וזמנית". היא גם תומכת בזכות לחיסול ישראל, שמתחזה ל"זכות השיבה". ביבלש הולכת צעד קדימה וקוראת "למאבק של ישראלים/ות, פלסטינים/ות והקהילה הבינלאומית במשטר הישראלי". וכאן מגיע הפאנץ' ליין: לשם מה המאבק? לצורך "סיום הכיבוש מהירדן לים". כן, גם תל־אביב היא שטח כבוש. ויהיה לנו כאן נפלא תחת שלטון פלסטיני. כמו שבסוריה יש הרמוניה נפלאה ואחוות עמים.
ב"בצלם" התגלה לפני שנה תחקירן בכיר, עאטף אב־רוב, שהוא בעצם מכחיש שואה. מותר לחשוד במוטיביציה שלו כשסיפק חומרים ל"בצלם". אחדים מראשי הארגון בעשור האחרון, הפרופסורים ענת בילצקי ואורן יפתחאל, הם תומכים מובהקים ב"זכות השיבה". עו"ד חוסיין אבו חוסיין, חבר המועצה הציבורית של "בצלם", טען ש"ישראל גרועה מהמשטר הנאצי" וש"זה לא מספיק לדבר על המפלצת. צריך לעשות מעשה". אין לו שום קשר לנשאת מלחם, שיצא לעשות מעשה, אבל אם זה לא עידוד לאלימות, אז לא ברור מהו עידוד.
יפעת ארליך חשפה השבוע, בעיתון זה, את החיבור בין אלון ליאל ל"שוברים שתיקה". ליאל מוביל את הקמפיין העולמי, האנטי־ישראלי, בשירות הדרישה הפלסטינית להכרה כמדינה. הוא יודע, ובוודאי אמור לדעת, שהפלסטינים פונים לעולם משום שהם מסרבים לנוסחה של שתי מדינות לשני עמים. הוא יודע שהם מתעקשים על "זכות שיבה המונית", שמשמעותה חיסול ישראל. הוא לא מקדם את השלום. הוא מחזק את הסרבנות הפלסטינית. הוא רוצה להפוך את ישראל לדרום־אפריקה, למדינת אפרטהייד מוחרמת ומצורעת, "ואז, ברגע שתהיה הכרה שזה בלתי נסבל, דברים יתחילו להתגלגל", הוא מסביר. והוא מנסה להתוות את הדרך ל"שוברים שתיקה".
הוא לא צריך להתאמץ. בניגוד לטענות החוזרות ונשנות של אנשי הארגון, הם זוכים לסיוע כספי ומשתפים פעולה עם גופים שתומכים ב־BDS, למשל, קרן TROCAIRE מאירלנד. אבל הם ממשיכים לדקלם לנו שהם לא חלק מקמפיין החרם. על מי הם עובדים? הייתה להם מורת דרך לפני ליאל, חברת ההנהלה לשעבר פרופסור נורית פלד־אלחנן. יש לה רשימה ארוכה של התבטאויות מעוררות חלחלה. למשל: "כל התכונות המבחילות שמייחס העולם האנטישמי ליהודים מתקיימות במנהיגי מדינת ישראל". זו כבר לא אנטי־ציונות. זו אנטישמיות במלוא חרפתה.
ואם נדמה לנו שכל השיאים נשברו, אז טעינו. ארגון "יש דין" מעסיק בלוגר שכתב רק בחודש שעבר (בבלוג הפרטי שלו), שישראל היא "תיאוקרטיה יהודית רצחנית" ולכן "את המדינה היהודית יהיה צורך להחריב בדם ואש, כדי שאפשר יהיה לבנות אותה מחדש כמדינה דמוקרטית". אפילו פעילי ה־BDS, שמייחלים לחורבן ישראל, עדינים קצת יותר.
יש עוד הרבה התבטאויות, שמקורן בארגונים ובפעילים אנטי־ציוניים מובהקים. הצגתי כאן רק כאלה שמקורן בפעילי ארגונים שממומנים על ידי הקרן החדשה. הם אמורים לפעול בהתאם לכללי הקרן, שעברו לפני שנים אחדות שינוי חיובי וראוי בעקבות הביקורת הציבורית. אבל כללים לחוד ומציאות לחוד. הארגונים הללו מעלים גם טענות נכונות. הם חושפים עוולות. אבל כאשר האג'נדה הפוליטית איננה תיקון ושיפור, אלא הפצת שנאה ושאיפה לחורבן, קשה קצת לקחת את החשיפות שלהם ברצינות.
בצמרת הגופים הללו ובצמרת הקרן יושבים גם אנשים רציניים. בשר מבשרו של המאבק הלאומי והציוני. וזו הבעיה. העובדה שא.ב. יהושע ועמוס עוז וגילה אלמגור וגנרלים במיל' מעניקים את שמם, מטילה עליהם אחריות. הם בסירה אחת. במקום להוקיע את גידולי הפרא הללו, שמייחלים לחורבנה של ישראל ומטיפים למאבק בה, הם הופכים לבנות יענה. לא רואים. לא מריחים. לא שומעים. האם יהודים טובים בעולם, שתורמים לקרן החדשה, יודעים מה קורה בשמם ובכספם?
הדברים הללו הם קריאה לאנשי השמאל הציוני. יש צורך במאבק למען ישראל צודקת ומוסרית יותר. יש צורך במאבק למען שלום, הפרדה או הסדר מדיני. יש צורך במאבק נגד המשך מפעל ההתנחלויות שמוביל את ישראל למדינה אחת גדולה, שלא תהיה יהודית ולא דמוקרטית. אבל החיבור שלכם עם יותר מדי פעילים ובעלי תפקידים בכירים שהופכים את ישראל למפלצת נאצית מעודד את תיעוב השמאל. ובצדק. דמוניזציה איננה ביקורת. קריאה לחורבן המדינה היהודית אינה זקוקה לפרשנות. מדוע אינכם פוצים פה? מדוע שישראלים שפויים, שתומכים בשלום, יצטרפו למחנה שלכם, שנותן הכשר לשנאה המטורפת לעצם קיומה של ישראל?
פרשת נאווי היא עוד הזדמנות לחשבון נפש. לטובתכם, לטובתנו, אל תאבדו גם את ההזדמנות הזו.
