השבוע נשאתי שני הספדים. אחד בהלווייתו של דודי, מיכה בן־ברק, שמת בן 92 ונקבר בנהלל, ואחד ביום השלושים למותו של יוסי שריד, שנערך בתל־אביב. כשדיברתי על דודי מיכה לא חסרו לי סיפורים. הוא היה דוד חכם, יפה תואר, כריזמטי, ובנעוריו אף פרא אדם. בני 16 התגנבו הוא וחברו זוריק דיין, שלימים נהרג במלחמת השחרור בקרב על רמת יוחנן, לרכבת שירדה מצריימה, שם נעצרו והואשמו בריגול. הוא היה מפקד מחלקה בפלמ"ח, נפצע פציעה קשה ואיבד עין, ומהצד הקל יותר של הדברים — אחד הצ'יזבטים הכי עסיסיים ב"ילקוט הכזבים" מספר עליו. אפילו במשפחה ברוכת דודים כמו המשפחה שלי, הדוד מיכה תמיד התבלט באור מיוחד.

כתיבת ההספד על יוסי שריד הייתה קשה יותר. להבדיל מהדוברים האחרים באירוע לא היה לי סיפור אישי לספר עליו. לא צברנו חוויות משותפות במערכות הפוליטיות, לא שתינו משהו יחד, לא אכלנו משהו יחד ואפילו שש־בש לא זכיתי לשחק איתו (לאור יכולתו המוכחת בגלגול קוביות, אולי מוטב שכך).

מצד שני, יוסי שריד לא היה רק פוליטיקאי, אלא גם סופר ומשורר, על כן חיפשתי משהו להיתלות בו בין השורות והבתים שכתב. מצאתי שחוץ מהיכולת הלשונית והסגנונית היוצאת מהכלל שלו, הוא בקי בתנ"ך, שואב ממנו ביטויים, דימויים ודמויות. ועכשיו ההפתעה: גיליתי שהדמות המקראית הכי נזכרת בשיריו היא שמשון הגיבור דווקא.

כך קרה שההספד שלי נעשה סיפור יחסיהם של השניים. ניסיתי לשער: מה לאיש השלום יוסי שריד ולאיש המלחמה שמשון הגיבור? מה לגברתן האלים שהרג אלף איש בלחי חמור ונשא את שערי העיר עזה על כתפיו, ולפוליטיקאי הממושקף, שהיה ידוע בהיפוכונדריות המסוגננת שלו? מה לאיש המשפחה המקריח ולבריון שהתרועע עם נשים מפוקפקות ואשר מחלפות שערו היו סמלו ומקור כוחו? מה מצא יוסי שריד במי שאפשר לראות בו את המחבל המתאבד הראשון, ואשר תפילתו: "זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה, אלוהים, ואנקמה נקם אחת משתי עיני בפלשתים" — נעשתה אחד מהשירים האהובים ביותר על המתנחלים ואף עלתה לכותרות בנסיבות דוחות.

עיון בטקסט

באחד משיריו על שמשון כתב יוסי שריד שהוא יכול להבין את הנקמה הזאת, אבל תפיסתו המיוחדת מתבטאת כבר בשם השיר, "הפסיון של שמשון", שיוצר זיקה בין סבלו לפני התאבדותו ובין סבלו של ישו לפני צליבתו. גילוח שערו של שמשון, אובדן כוחו וניקור עיניו מופיעים גם בשיר קצר שלו ששמו "עיניים", שאני מביאו במלואו:

לא היו לי מחלפות להיגזז

ולא היה לי כוח שיוסר,

אבל עיניים יש לי שלא נוקרו

לראות את הקווצות המכווצות,

מתפלשות על הרצפה סביבי

כמו חיות קטנות שהורעלו.

השיער, המאפיין הפיזי המשמעותי ביותר של שמשון, מופיע בעוד שיר של יוסי שריד, "השיבה אל היער":

בשלב מסוים התחיל שערי צומח פרא

עוטף אותי כאדרת מכף רגל עד ראש

ואני, מחריש, כבר יודע את חידתי בלי לחרוש.

"חידתי" ו"לחרוש" מרמזים לחידה המפורסמת שחד שמשון לפלשתים: "מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק". הפלשתים כפו אז על אשתו לגלות להם את הפתרון, ועל כך אמר להם: "לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי". חוץ מהאבחנה הזאת, אין ספק שהניסוחים המלוטשים שלו פעלו גם הם את פעולתם על שריד, שידע להעריך סגנון משובח ושימוש טוב בלשון.

חידתו של שמשון מופיעה גם בשיר "דבש", שבו כתב שהאסוציאציות שעולות בו למשמע המילה "דבש" אינן אלה הבנאליות, אלא הלא צפויות, ואם תרצו - השמשוניות:

אני לא רואה פרחים ותפוחים

לא חרובים ולא תמרים

גם פרפרים לא צדים את דמיוני.

אני רואה דברים לגמרי אחרים:

גוייה מרקיבה של אריה, למשל.

האריה הוא האריה ששמשון שיסע בכרמי צרעה, זה שבחידתו היה "האוכל", והדבש של הדבורים שהתיישבו בגווייתו היה ה"מאכל".

אני תוהה: מה פשר הקסם שהילך הגברתן הזה על המשורר? אולי נטייתם המשותפת למשחקים ולתחרויות, שאלוף שש־בש כיוסי שריד יכול להעריך? ואולי היכולת להתל באויביו ולהלעיג עליהם בכישרון ניסוח שהיה משותף לשניהם? ואולי האינדיבידואליזם שאפיין אותם, איש בזמנו ובמקומו? שמשון, להזכירכם, היה השופט היחיד שלא גייס צבא ולא יצא לקרב מסיבות לאומיות, בוודאי לא דתיות. הוא נלחם בפלשתים לבדו ותמיד מסיבות אישיות. וכשנזקק לעזרת אלוהיו, הוא לא נזקק לשירותי התיווך של הממסד הדתי. הוא התפלל לאלוהיו תפילה אישית, וקיבל ממנו עזרה אפילו בהתאבדות.

כך או כך, יוסי שריד חש קרבה דווקא אל האיש הזה, שמכל בחינה הנראית לעין היה כה שונה ממנו, ומסיבות שאינן נראות לעין, היה דומה לו מאוד. מעניין, אגב, שגם ז'בוטינסקי אהב את שמשון, וכתב עליו רומן נפלא שנושא את שמו, ואשר תוכנו מהווה עילה מספקת לפירוק הקואליציה של הליכוד עם המפלגות החרדיות.

אומץ לב

את כל זאת אמרתי בשלושים למותו של שריד, אבל הרשיתי לעצמי להוסיף שם עוד דבר תורה קטן, שלא נזכר בשירתו: כשגילה שמשון את הדבורים בגוויית האריה שהרג, הוא תחב לתוכה את ידיו ורדה את הדבש בכפיו. התיאור הזה חשוב, כי רדיית דבש בידיים לא דורשת כוח רב, אלא אומץ שאין לו שיעור. לשם ההשוואה: כמה שנים אחר כך, כשגילה יונתן בן שאול כוורת של דבורי בר ביער, הוא רדה ממנה דבש בקצה מקלו. הוא לא העז להכניס לשם את ידיו כי פחד מנחת עוקצן.

מרוב התפעלות מכוחו העצום, אנחנו נוטים לשכוח את אומץ ליבו הנדיר של שמשון. חבל. דווקא היום, כשיש לנו כל כך הרבה מנהיגים גברתנים, בריונים, לוחמים, מאיימים, אלימים, ואין לנו מנהיגים אמיצי לב - חשוב לזכור אותו. ואולי זה מה ששבה את ליבו של שריד - מנהיג שלא היה איש מלחמה, אבל היה לו בקצה אצבעו הקטנה יותר אומץ ממה שיש לכל חברי הממשלה החסונים, בעלי האגרוף, זקופי הקומה ורבי האון.