ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יונה לקס (מימין) ואווה מוזס־קור בפגישתן השבוע באוניברסיטת בר־אילן. יונה: "היא קול בודד בינינו". אווה: "אני דוגמה הרבה יותר חיובית"
    המוסף לשבת • 14.01.2016
    אווה:" הסליחה שיחררה אותי. בזכותה אני אישה מאושרת. את מאושרת?", יונה: "איך אני יכולה להיות מאושרת? על זוועות כאלה אי–אפשר לסלוח"
    ענת מידן

    אם מישהו היה אומר לי בצעירותי, שכמה עשרות שנים אחרי השואה אסלח לד"ר יוזף מנגלה, הייתי אומרת לו שימצא פסיכיאטר טוב כי הוא מטורף לגמרי. הרי הייתי כל כך פגועה ממה שעברתי. אבל עם השנים החלטתי לסלוח. הסליחה הבריאה אותי והתחלתי לחיות. סליחה מבחינתי היא הנקמה הטובה ביותר".

     

    את הנאום יוצא הדופן הזה נשאה השבוע אווה מוזס־קור באוזני באי הכנס הבינלאומי "קרימינולוגיה חיובית וקורבנות חיובית", שנערך באוניברסיטת בר־אילן. המשתתפים לא פצו פה וקפאו במקומותיהם. רק יונה לקס, ניצולת שואה שישבה בשורה הראשונה, נעה בחוסר שקט בכיסאה, התקשתה לשמוע את הדוברת על הבמה. "לא קיבלתי מהקורבנות זכות לסלוח ואינני סולחת", אמרה לנוכחים כשהגיע תורה לדבר. "היהדות מצווה עלינו לזכור את אשר עשה לך עמלק. אני זוכרת ומסרבת לסלוח".

     

    בסופו של הדיון הטעון הפגשנו את שתי הנשים. שתיהן איבדו את משפחותיהן בשואה ועברו באושוויץ יחד עם אחיותיהן התאומות ייסורים בלתי נתפשים אצל ד"ר יוזף מנגלה, הרופא הנאצי שביצע ניסויים רפואיים סדיסטיים ופסק בהינף אצבע מי יישלח למוות מיידי ומי לחיים שכוללים סבל ועינויים. לראשונה דיברו בארבע עיניים ואמרו את אשר על ליבן.

     

    לקס בת ה־86 מתגוררת בישראל, קור בת ה־82 הגיעה במיוחד מארצות־הברית, שם היא מתגוררת. היא מתהלכת בעזרת הליכון, אך לא נותנת למגבלה הפיזית לעצור אותה ואת רצונה להעביר את תפישת עולמה הסלחנית. לקס מצטמררת כמעט מכל משפט היוצא מפיה. הן מתחילות את השיחה ביניהן בהתעניינות מנומסת זו בבריאותה של זו, אבל מהר מאוד מתחילה ההתחשבנות.

     

    יונה (משמאל) ואחותה מרים. "חווינו על בשרנו את הזוועות"
    יונה (משמאל) ואחותה מרים. "חווינו על בשרנו את הזוועות"

     

     

    "תביני אווה", אומרת לקס,"אני עברתי בדיוק מה שאת עברת, אבל את חיה בעולם אחר. אני חיה בישראל. יש בה הרבה ניצולי שואה והם לא סולחים לנאצים". "השאלה היא 'למה?'" מתפרצת מוזס־קור לדבריה. "אני מבינה שאתם לא מסוגלים. יש לכולם הרבה כאבי לב. הרבה מאוד שנים גם אני בכיתי, הרבה מאוד דמעות ירדו לי מהעיניים, אבל אני עייפה מלבכות. להיות קורבן מסכן לא עוזר לאף אחד. אני לא מבינה מה המטרה שלך כשאת אומרת שאי־אפשר לסלוח. האם אי פעם ניסית לסלוח? לא. לי יש ניסיון ארוך בלהיות קורבן ואני יודעת מה את מרגישה, אבל אני לא התלהבתי מהחיים שלי כקורבן".

     

    לקס מקשיבה לה, מנסה לעצור את שטף המילים ללא הצלחה, וכשמוזס־קור מגיעה לסיום המשפט, היא משיבה, "אף אחד לא מתלהב להיות קורבן, אבל אי־אפשר לסלוח למקרבן". מוזס־קור נאנחת, "תראי יונה, הרי אף אחד לא ניסה לדבר עם ניצולי השואה ולהציג להם את השאלה 'האם אתם רוצים להיות חופשיים ממה שקרה לכם?'" כשלקס משיבה לה שזה מוקדם מדי, מוזס־קור מזדעקת,"70 שנה,זה לא מספיק?" לקס מנסה להסביר לה בקול שקט: "הניצולים שחיים בישראל לא יכולים להעלות על הדעת את האפשרות שניתן לסלוח לרוצחים האלו שגרמו לכל כך הרבה סבל וצער". מוזס־קור מתקשה לשמור על איפוק ומטיחה בה: "יונה, את תקועה".

     

    לחיות עוד יום אחד

     

    הן היו בצריפים שונים בבירקנאו־אושוויץ, לשם הגיעו בערך באותו זמן, אך מן הסתם נתקלו זו את זו בביתן 10, שבו ערך מנגלה ניסויים מיוחדים, או כשנשלחו בעקבותיהם לבית החולים במחנה.

     

    אווה (משמאל) ואחותה מרים ז"ל. "תרמתי לה כליה"
    אווה (משמאל) ואחותה מרים ז"ל. "תרמתי לה כליה"

     

     

    אווה מוזס נולדה וגדלה בטרנסילבניה, רומניה. כשהייתה בת עשר נשלחה יחד עם משפחתה לאושוויץ. "הנאצים ראו שמרים ואני נראות ולבושות אותו דבר ושאלו אם אנחנו תאומות", היא מספרת. "אמא אמרה שכן ומיד לקחו אותנו הצידה, ואת אמא, אבא ושתי האחיות הגדולות שלי שלחו לצד השני. ומאז לא ראיתי אותם יותר. אני זוכרת עד היום שהעבירו אותנו לבלוק שבו ישבנו עירומות, השיער שלנו גולח ועל הזרוע השמאלית חרטו לנו מספרים. שלי 7063 A ושל מרים 7064 A. היינו שם 30 תאומים בגילאי 16־3. אני זוכרת היטב שהייתי רעבה כל הזמן. לא היו לנו שום זכויות, אבל לי ולאחותי הייתה החלטה משותפת, לחיות עוד יום אחד, וככה עברנו מיום ליום.

     

    "במשך שמונה שעות, כל יום, עמדנו עירומות בחדר הניסויים כשמדדו כל חלק בגופי והישוו לזה של אחותי. במשך שעות קשרו לי את הידיים כדי לבדוק את זרימת הדם, הזריקו לי כל מיני חומרים והוציאו דם. אני זוכרת שאחרי אחת ההזרקות של מנגלה חליתי והיה לי חום מאוד גבוה. לקחו אותי לבית חולים והיו בטוחים שאני לא אשרוד, אבל אני לא ויתרתי על החיים. כעבור שלושה שבועות חזרתי לבלוק שלנו בבירקנאו ושם פגשתי שוב את מרים, שנראתה מאוד חולה. שאלתי, 'מה הם עשו לך?' והיא השיבה שעל זה לא מדברים. רק כעבור שנים היא סיפרה לי על הזוועות של אותם ימים.

     

    "ואז הגיע יום השחרור,27 בינואר 45'. ארבעה ימים לפני יום ההולדת ה־11 שלי, הצבא הסובייטי שיחרר את אושוויץ. ביום אחד כל הניסויים שעשו בנו נפסקו ואנשים חיבקו אותנו וחילקו שוקולדים. זו הייתה תחושת החופש הראשונה שלי. אני ומרים נשארנו בחיים. לקחו אותנו לבית יתומים בקטוביץ'. אני זוכרת שהשכיבו אותנו לישון במיטות עם סדינים לבנים. לא יכולתי לישון על סדינים, הרי באושוויץ לא היו לנו כאלה, ופשוט הורדתי את הסדין, נשכבתי על המזרן ורק אז נרדמתי".

     

    בתחילת שנות ה־80 החלה מוזס־קור בחיפושיה אחר תאומי מנגלה שנותרו בחיים והשתחררו יחד איתה מאושוויץ. אז גם העזה לדבר עם אחותה על הקורות אותן בימים האפלים ההם ולשמוע מפיה בפירוט על הניסויים שערכו בה ד"ר מנגלה וחבר רופאיו. ב־1984 הקימה את ארגון "נצח תאומי אושוויץ", שמטרתו לתמוך בניצולי הניסויים הרפואיים, ובמהלך השנים הצליחה לאתר 122 תאומי מנגלה נוספים.

     

    ד"ר יוזף מנגלה. "מלאך המוות של אושוויץ"
    ד"ר יוזף מנגלה. "מלאך המוות של אושוויץ"

     

     

    "עברנו דברים איומים. החדירו לגופנו וירוסים וחיידקים למיניהם, הזריקו לנו צבעים לעיניים. היינו שפני ניסיון של מנגלה. אחותי סבלה מבעיות בכליות בגלל הניסויים וב־1987 תרמתי לה כליה. היא הצליחה לחיות עד יוני 1993 ומתה מסרטן".

     

    מוזס־קור עלתה לארץ לאחר המלחמה, שירתה בחיל ההנדסה במשך כשמונה שנים ובעקבות בעלה, מייקל קור, ניצול בוכנוואלד שאותו הכירה בארץ, עברה להתגורר בעיירה טר־האוט באינדיאנה. אחותה מרים מוזס־זייגר נשארה בארץ.

     

    יונה לקס הגיעה לאושוויץ עם אחותה התאומה מרים ואחותן הבכורה חנה ב־1944, לאחר חיסולו של גטו לודז', שבו נרצחו הוריהן. בסלקציה הראשונית שערכו הנאצים עם הגעתן למחנה נשלחה לכיוון תאי הגזים ואילו אחיותיה נשלחו לכיוון המחנה. "אחותי הבכורה לא יכלה להשלים עם ההפרדה והתחננה בפני הנאצי שעמד מולה - אחר כך התברר שזה היה ד"ר מנגלה - שלא יפריד ביני ובין אחותי התאומה", מספרת לקס. "כשמנגלה שמע שמדובר בתאומה שנשלחה לקרמטוריום, הוא שלח חייל גרמני להוציא אותי מהשורה והובאתי לבירקנאו, לשתי אחיותיי. הרופא שכונה 'מלאך המוות של אושוויץ' עשה בנו ניסויים לא אנושיים עד השחרור ב־1945".

     

    סיוטי הלילה נעלמו

     

    פרופ' נתי רונאל, מארגן הכנס בבר-אילן
    פרופ' נתי רונאל, מארגן הכנס בבר-אילן

     

     

    לאחר המלחמה הגיעה לקס יחד עם אחותה התאומה לישראל. הן נישאו והקימו משפחות. לקס עומדת כיום בראש עמותת תאומי מנגלה בארץ. לדבריה מספרם קטן ביותר, מרביתם ערירים וחיים בדיור מוגן.

     

    "ד"ר מנגלה מבחינתי הוא אושוויץ. אושויץ תוחזק על ידי חיות אדם ואין בכוחי לייצר דיבור חדש על המקום האיום ההוא", אומרת וקס למוזס־קור וזו עונה לה בשצף קצף: "גם אני הייתי שם. לא ידעתי איך שורדים את אושוויץ. סבלתי במשך שנים, אבל היום, 71 שנים אחרי השחרור, אני מאושרת לחיות. אם הייתי מנהלת שיחה דמיונית עם אלוהים, הייתי שואלת אותו האם אני מוכרחה לחיות בכאב בשארית חיי. הייתי מסבירה לו שבזכות הסליחה יש לי אפשרות לחיות ללא הכאב ולזכור את משפחתי יום־יום.

     

    "ב־95', שנתיים אחרי שאחותי התאומה נפטרה, הקמתי לזיכרה בעיר שבה אני מתגוררת מוזיאון שואה שמשמש גם כמרכז חינוכי. אני לוקחת קבוצות לאושוויץ, מרצה על השואה ולא שוכחת את העבר. מאז שהקמתי את המוזיאון סיוטי הלילה שלי נעלמו. אף אחד בעיר שלי לא ביקר אותי על שסלחתי לנאצים, אבל כאן יש עליי ביקורת גדולה".

     

    לקס מהנהנת בראשה, פונה אליה בתואר "גברת קור" ולא בשמה הפרטי, ומנסה להסביר: "היהודים חזרו מהגולה לארץ ישראל רק בגלל שזכרנו את שעבר עלינו שם. חיפשנו את המקום הכי בטוח עבורנו, שבו נוכל לזכור ולתעד את הזוועות למען הדורות הבאים. את סולחת ושוכחת שהנאצים רצו למחוק את היהודים".

     

    קור מאבדת את סבלנותה ועונה בכעס: "את לא צריכה לתת לי שיעור בהיסטוריה יהודית. ישראל חשובה לי, שירתתי שנים בצבא. מה זה שייך? לסליחה שלי אין שום קשר למדינת ישראל".

     

    לקס מופתעת מטון הדיבור ומתנסחת מחדש. "אגיד זאת כך: הסליחה נועדה להנעים את הרגשתו של הניצול, ולדעתי יש דרכים אחרות לשיפור תחושות, לאו דווקא סליחה. יש כדורים ויש פסיכולוגים כדי להקל על החיים". מוזס־קור מנסה גם היא כיוון חדש ושואלת: "תגידי לי יונה, את חיה חיים כל כך טובים עם הפילוסופיה שלך? האם את אישה מאושרת? אני יכולה לספר לך שאני אישה מאושרת". לקס משיבה לה בתמיהה: "איך אני יכולה להיות מאושרת כשעברתי את מה שעברתי? העברתי את התחושות שלי והסבל שעברתי לילדים שלי, שמעולם לא היו להם סבא וסבתא בגלל הנאצים. איך אני יכולה לסלוח כשעל בשרי חוויתי את הזוועות? איך הילדים שלי יכולים לסלוח?"

     

    אבל מוזס־קור ממשיכה בטקטיקת השאלות, "אילו בזכות איזו טכנולוגיה מתוחכמת יכולת לשאול את אבא ואמא שלך, שכבר מתים עשרות שנים, אם את צריכה להיות אומללה ולסבול נורא בגלל מה שעברת, או שעלייך ללמד את עצמך, את ילדייך, נכדייך ונינייך איך להיות מאושרים ולחיות חיים מלאי תקווה במקום להתמקד רק ברע ובנורא שעשו לנו - מה את חושבת שהיו עונים לך?"

     

    לקס מופתעת מהשאלה ולוקחת זמן למחשבה. "קשה לענות על השאלה כפי שאת מציגה אותה", היא עונה לבסוף. "הוריי נרצחו מוקדם מדי ואינני חושבת שזה נכון ומתקבל על הדעת להציב שאלה היפוטתית כזאת. אני רק יודעת שאני עדיין סובלת בגלל מה שעבר עליי בילדותי עקב מעשי הנאצים. אני עדיין זועקת מדוע המשטר הנאצי מנע ממני לקבל השכלה, שזה הדבר הבסיסי שהורה עושה למען ילדיו וממני זה נלקח. כשבניתי לי משפחה לא יכולתי גם ללמוד. הייתי זקוקה לאמא ואבא ואחות שייסייעו לי והם לא היו איתי. אני חיה חיים קשים עד עצם היום הזה. אי־אפשר לסלוח לנאצים על זה. גם אחרי 70 שנים אני מזדעזעת מרעיון הסליחה שלך".

     

    מוזס־קור מספרת ללקס שהיא לא ויתרה על השכלה. היא עבדה קשה, גידלה את ילדיה, ובגיל מאוחר עבדה ביום ובערב הלכה יחד עם בתה ללמוד שרטוט בניין באוניברסיטת אינדיאנה. לקח לה עשר שנים לקבל את התואר האקדמי. כשילדיה שאלו למה אין להם סבים וסבתות, הסבירה להם שהנאצים, שהיו אנשים נוראים, הרגו אותם, וזוג אמריקאים מבוגרים התנדבו להיות הסבא והסבתא שלהם.

     

    "אנחנו גרים בעיירה קטנה עם מעט יהודים והקפדתי על שיעורי יהדות לבני ובתי. לקחתי אותם לבית כנסת בשבת. לי היה יותר קשה מאשר לך, בישראל, לגדלם כיהודים ומתברר שעשיתי עבודה טובה, כי הבן שלי יצא שנים עם בחורה ממשפחה קתולית שהייתה מוכנה להתגייר, אבל כשביקש את ידה, משפחתה הערימה קשיים. היום הוא רופא בן 54 ועדיין מחפש כלה. הלוואי שלא הייתי עושה עבודה חינוכית כל כך טובה.

     

    "אני רוצה להגיד לך, יונה, שאני מרחמת על ילדייך ונכדייך. בכך שאת עדיין סובלת, את לא נותנת להם תקווה לחיים טובים יותר. החיים מספיק קשים גם בלי העומס והכאב שהיו בחיים שלי ושל בעלי. אני באמת לא מסוגלת להבין למה מישהו שיכול לחיות בלי כאב בוחר בכאב מתוך בחירה חופשית. לי אין ספק שסליחה היא נוסחה לאושר. היא נותנת לי כוח להתגבר על העבר ומאפשרת לי להתמודד איתו. אני זקוקה לסליחה כדי לחיות את חיי. לא סלחתי לנאצים בגלל שהם זקוקים לסליחה, אלא מתוך מניע מאוד אגואיסטי: סלחתי להם למעני".

     

    לקס לא מתחברת בשום צורה לדברים: "לי ברור שהילדים שלי לא יסלחו לי אם אסלח לנאצים. אני, כמו הרבה מניצולי השואה שבאו לישראל, בחרתי בחיים, אבל אסור לנו לשכוח את העבר. סליחה גורמת לשכחה".

     

    "מי מדבר על שכחה?" זועמת מוזס־קור, "תפסיקי להגיד שסליחה היא מחיקה. העברתי יותר מ־7,000 הרצאות על השואה. איך אני יכולה לשכוח? האם אנחנו מרחיבים עכשיו את המוזיאון באינידאנה כדי לשכוח?"

     

    שומעים את הקולות

     

    בכנס ניסו פרופ' נתי רונאל, ראש המחלקה לקרימינולוגיה בבר־אילן, ועמיתיו להסביר שקורבנות יכולים להחלים בזכות הסליחה. זו הסיבה שמוזס־קור הוזמנה לנאום. לקס שמעה על כך במקרה וביקשה גם היא את זכות הדיבור. "בהתחלה היססנו, כי לא רצינו שהשואה תעמוד במרכז הכנס", אומר פרופ' רונאל, העומד מאחורי פיתוח הרעיון החדשני של קרימינולוגיה וקורבנות חיובית, "אבל בסוף החלטנו שנכון לתת מקום לעוד דעה". הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ, נשיא האוניברסיטה, תמך בהחלטה: "אצל הוריי, ניצולי שואה, סליחה לגרמנים לא הייתה אופציה. אבל טוב עשו המארגנים שהסכימו לתת במה לשתי הגישות".

     

    "התהליך של אווה לא בהכרח מתאים גם לאישיותה של יונה", מסביר פרופ' רונאל, "אדם שעבר פגיעה כלשהי, מינית או אחרת, יכול לעלות על דרך ההחלמה אם יחליט שהפגיעה לא תשתלט על חייו, אלא יעדיף לצמוח מתוכה. הוא יספר את סיפורו ולא יתרחק מהחברה, הוא יעבור תהליך ששיאו יכול להיות סליחה ולא יתבוסס בתוך קורבנותו. זוהי הקורבנות החיובית שאווה עברה מבלי לקרוא לדבר בשמו".

     

    למרות שהכעיסה לא מעט ניצולים, מוזס־קור דבקה בנתיב הסליחה. זה התחיל ב־1993, אז התקשר אליה פרופסור מאוניברסיטת בוסטון שנכח בהרצאה שלה, הזמין אותה להרצות על ניסויים רפואיים בתקופת השואה וביקש שתנסה למצוא רופא נאצי שיספר את הצד שלו.

     

    "צחקתי ואמרתי לו שהאנשים האלו לא מופיעים בספר טלפונים, אבל נזכרתי בכתבת טלוויזיה שראיתי שנה קודם על הנס מונטש, רופא גרמני בשואה, והתחלתי לחפשו עד שמצאתי אותו. הוא סירב לבוא לבוסטון, אבל הזמין אותי לביתו בגרמניה. שלושה לילות לא ישנתי עד שהחלטתי לנסוע אליו ולדבר איתו על הניסויים הרפואיים של מנגלה. לרוע המזל הוא לא ידע דבר על הניסויים. שאלתי אותו מה הוא יודע על תאי הגז באושוויץ ותשובתו הייתה, 'זה הסיוט שאני חי איתו כל יום'. הייתי בהלם. לא ידעתי שלנאצים יש סיוטים. הוא הסביר שהוא עמד מחוץ לתאי הגזים, סיפר לי על הפעלתם ועל תפקידו כמי שחתם על תעודות הפטירה אחרי שכולם מתו.

     

    "כשחזרתי לביתי חשבתי איך להודות לו על המידע שמסר לי ועל האומץ שלו להיפגש איתי וכך עלה במוחי לראשונה רעיון מכתב הסליחה. הזמנתי אותו לבוא לאושוויץ בינואר 95', במלאת 50 שנים לשחרור, ולפגוש אותי. ידעתי שזה ירגיז אנשים ולא סיפרתי לאף אחד, גם לא למשפחתי, כדי שלא ישכנעו אותי לא להיפגש איתו. את המכתב כתבתי במשך ארבעה חודשים. זה היה מכתב משנה חיים מבחינתי. כשנפגשנו מסרתי לו את מכתב הסליחה שלי והרגשתי תחושה נפלאה של חופש.

     

    "אחרי זמן מה חשבתי איך ארגיש כשאסלח לד"ר מנגלה. סגרתי את דלת חדרי וכתבתי גם לו מכתב סליחה. 'למרות שאתה רוצח המונים והבאת אותי לתחתית הקיום האנושי, אני סולחת לך', כתבתי והבנתי שלא רק שאני לא פוגעת באף אחד, אלא שזה גורם לי להרגיש טוב ולהבריא".

     

    המפגש הבא היה עם ריינר הס, נכדו של רודולף הס, מי שהיה מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ. "הוא התקשר למוזיאון שלי וביקש להיפגש איתי, סיפר לי על עצמו ועל כוונותיו לבקר באושוויץ. מצא חן בעיניי שהנכד מתנכר למשפחתו. קבעתי לפגוש אותו בקיץ, במסגרת נסיעה שאני עושה מדי שנה עם קבוצת תלמידים ואנשי אקדמיה לאושוויץ. תשובתו הייתה 'נתראה באושוויץ' והוסיף שהוא רוצה לתת לי חיבוק. עניתי שלא ידעתי שהנאצים טובים בחיבוקים.

     

    "באוגוסט 2014 נסעתי לפולין, אלא שאנשים בקבוצה התנגדו שהנכד של הס יעמוד איתם באושוויץ. ניסיתי להסביר שהנכד לא עשה דבר רע ליהודים, ושאנחנו כמוזיאון מנסים ללמד את העולם לחיות ללא דעות קדומות, אבל לא הצלחתי לשכנע. אמרתי להם שהוא הנכד המאומץ שלי, אז מישהי אמרה לי שהסבא שלו רצח את סבא שלה. כמה שניסיתי להסביר שלנכד אין יד בזה והוא התנתק ממשפחתו בגלל המעשים הנפשעים של הסבא, הם לא הסכימו שיעמוד איתם והוא עמד בצד".

     

    לקס מתקשה לשמוע את הדברים. פניה מתעוותים. "לא הכרתי את הסיפור הזה ואני ממש מצטמררת. אני מרגישה חוסר נוחות גדולה", היא מודה.

     

    לפני כ־20 שנה את עצמך נפגשת עם רולף ינקר, בנו של ד"ר מנגלה, בבית כנסת בגרמניה.

     

    "נכון. היה לי מאוד קשה לפני הפגישה ובמהלכה, כי רולף מאוד דומה לאביו. נפגשתי איתו לא כדי לסלוח לו חלילה, אלא כדי לקבל ממנו מסמכים של אביו על הניסויים הרפואיים. חשבתי שהם שמורים אצלו ושמגיע לאנושות לדעת מה עשו הרופאים האלו בבירקנאו. הוא אמר שאביו שרף את כולם עוד באושוויץ. במשך תקופה הייתה בינינו חליפת מכתבים, עד שהפגישה הודלפה לעיתונות והוא כעס וניתק את הקשר".

     

    יכול להיות שאם הקשר היה נמשך, היית מגיעה למקום שבו נמצאת אווה?

     

    "בטוח שלא. נפגשתי איתו בשמי ובשם ניצולי מנגלה רק כדי לקבל ממנו מידע. הם ואני לעולם לא נסלח".

     

    מוזס־קור מספרת שתאומי מנגלה אינם בקשר איתה ומסרבים לפגוש אותה. "אני חושבת שהם מקנאים בי על האופן שבו אני מנהלת את חיי. ניצולי שואה שמתנגדים לדרכי רוצים שאסבול כל הזמן כמו יונה וכמו יתר תאומי מנגלה ואני מסרבת. הם יכולים לסבול. הסבל שלהם לא עוזר לאף אחד. אני סבלתי מספיק ואני לא רוצה יותר. התעייפתי מהבכי ומהסבל".

     

    לקס מנסה להסביר לה שלא מדובר בטינה אישית נגדה, ומוזס־קור מבקשת לבדוק אותה במכונת אמת. לקס מתעלמת וממשיכה, "יש לנו ויכוח איתך על נקודת הראות. בארצות־הברית את יכולה להגיד את הדברים הללו ויש לך שם קהל, בעיקר לא יהודי, שחושב שזה פיקנטי, אבל כאן, בארץ, בקרב יהודים, זה בלתי נתפש. זכותך להביע את דעתך וזכותי להתנגד לה. בסופו של דבר עברנו אותו דבר ואנחנו אחיות לצרה. אלא שאווה חיה באטמוספירה אחרת. אני מוקפת ניצולי שואה שעדיין חיים את שעברו ועדיין שומעים את הקולות משם ואני מסכימה איתם שזו לא העת לסלוח. אווה היא קול בודד בינינו".

     

    מוזס־קור לא נשארת חייבת ומסכמת, "אני לא יכולה לשנות את יונה, אבל אני חושבת שאני דוגמה הרבה יותר מעניינת וחיובית לחיים שלאחר השואה. יונה נשארת בסבל שלה מאז".

     

    אחרי המילים הללו הן נפרדות בשלום קר ומנומס. אף אחת מהשתיים לא מוסיפה את המילה להתראות. 

     

    anatmeidan@gmail.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 14.01.16 , 16:41