הדמוקרטור הגדול
אחד הסרטים המפולפלים של סשה ברון כהן נקרא "הדיקטטור". גיבורו הוא אלאדין, נשיא של מדינה מוסלמית פיקטיבית, סטייל קדאפי. באחת הסצנות בסרט מסביר אלאדין לאמריקאים את מעלותיה של הדיקטטורה. הם חושבים שהוא לועג ללוב, ולא מבינים שהוא לועג להם.
"דמיינו לעצמכם את אמריקה כדיקטטורה", הוא אומר. "הייתם יכולים לתת לאחוז אחד מהאזרחים ליהנות מעושרה של המדינה כולה; הייתם עוזרים לחברים העשירים שלכם להתעשר עוד יותר, והייתם יכולים להזרים להם כספים כדי לכסות את ההפסדים שלהם; הייתם יכולים להתעלם מהצרכים של העניים בביטוח בריאות ובחינוך; התקשורת שלכם הייתה נראית חופשית, אבל בפועל היא הייתה תחת שלטון של אדם אחד ומשפחתו.
"הייתם יכולים לצותת לטלפונים, לענות זרים, להטות תוצאות בחירות; הייתם יכולים לשקר לגבי הסיבות ליציאה למלחמה; הייתם יכולים להסית נגד מיעוטים; הייתם יכולים להשתמש בתקשורת כדי להפחיד את העם ולגרום לו לתמוך במדיניות שמנוגדת לאינטרסים שלו.
"אני יודע שאתם, האמריקאים, מתקשים להעלות על דעתכם דברים כאלה, אבל בבקשה, נסו".
מחקתי את המילה "אמריקאים" ועיינתי בטקסט מחדש. לא, עדיין לא הגענו לשם, אבל אנחנו בדרך. כל יום מקרב אותנו אל היעד הנכסף. לא גרייסלנד, לא נוורלנד, בטח לא אלטנוילנד. ביבילנד.
יחיד בדורו
המשטרים הדמוקרטיים בעולם החופשי מצויים כרגע בשפל שלא היה כמוהו מאז מלחמת העולם השנייה. הסיבות ברורות: עידן יציב ונוח הסתיים ופינה מקום לאי־ודאות כלכלית, חברתית ופוליטית; ממשלות לא מצליחות להתמודד עם האתגרים שמציב הזמן החדש ועם ציפיות קהל הבוחרים; הטרור האיסלאמי; ההגירה מהעולם השלישי לראשון; השינויים הדמוגרפיים; השחיתות; קריסת המפלגות הוותיקות. רבים מייחלים לאיש חזק, סמכותי, שישחרר את המדינה מהכבלים שמשתקים אותה, ממגבלות החוק, המשפט, הרגולציה, התקינות הפוליטית, מהביקורת החטטנית של התקשורת – מישהו שיעמוד מעל לפוליטיקה, יחיד בדורו.
ארצות־הברית, אפילו היא, לא מחוסנת מפני הציפיות האלה. הפופולריות של דונלד טראמפ היא ההוכחה. המדינות החברות באיחוד האירופי, חלקן דמוקרטיות חדשות, בוודאי אינן חסינות. הנגיף האנטי־דמוקרטי מחזיר אל מרכז חייהן את הגזענות הישנה, זאת שאירופה הייתה רוצה לשכוח.
נתניהו נכנס לעידן הזה במצב נוח. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שהוא יכול לפרש את הדברים כך: הטרור האיסלאמי מוריד את הסוגיה הפלסטינית מסדר היום, וזה טוב. המדינות הערביות עסוקות במאבק על הישרדותן, וגם זה טוב. ממשלות אירופה מבוהלות גם מהמוסלמים וגם מעליית הימין האנטי־מוסלמי. לבד משרת החוץ השוודית, אין להן כרגע עניין גדול בסכסוך. זה מצוין.
אמריקה עסוקה בבחירות, וזה טוב. המועמדים משתי המפלגות מחבקים את ישראל ואת ראש ממשלתה, וזה מצוין. בתוך חודשיים־שלושה אובמה יהפוך לברווז צולע, הוא ומזכיר המדינה שלו קרי. זה טוב.
השבוע היה כאן סגן שר ההגנה האמריקאי, רוברט וורק. הוא נפגש עם שר הביטחון ואנשיו ועם צמרת צה"ל. הדיונים התמקדו בשמירת היתרון האיכותי של ישראל מול איראן והעולם הערבי. הם היו טכניים. דובר מעט מאוד על MOU, הסכם ההבנות שאמור לקבוע את מסגרת הסיוע לישראל לעשר השנים הבאות. תוקף ההסכם הנוכחי פג בחודש הבא, לכן דובר בו כל כך הרבה לפני ואחרי ביקורו של נתניהו בוושינגטון. נתניהו רצה לצרף לסיוע הקבוע, בסך 3.1 מיליארד דולר, את מאות מיליוני הדולרים שישראל מקבלת עבור פרויקטים מיוחדים כמו כיפת ברזל והחץ. אובמה הסכים.
ועכשיו נתניהו לא ממהר. ייתכן שהוא רוצה שההסכם ייחתם בביקור נוסף שלו בוושינגטון, בוועידה השנתית של איפא"ק, ב־20 במארס; ייתכן שהוא מאמין שאפשר להגדיל את החבילה. בקדנציה הרביעית שלו נתניהו לא רואה צורך להסביר את מהלכיו לציבור. כמו פוטין, הוא פתוח לפרשנות.
אפרופו חבילת הסיוע, יש עוד סיפור, שייך ולא שייך. "פוליטיקו" הוא עיתון־אינטרנט אמריקאי מוערך. באחרונה התפרסמה בו כתבת דיוקן מרתקת על דניס מקדונה, ראש הסגל בבית הלבן. בין השאר מדוּוח שם שב־2013, מיד לאחר שהקונגרס אישר סיוע מיוחד לישראל, לפיתוח כיפת ברזל, קיבל הארי ריד, מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, שיחת טלפון משלדון אדלסון, איל ההימורים ופטרונו של נתניהו. אדלסון אמר שהוא מוכן לתרום מיליארד דולר לכיפת ברזל, בתנאי שהתרומה תועבר דרך הממשל האמריקאי. ריד הנלהב טילפן לאובמה. "אובמה איבד את עשתונותיו לרגע. 'מה?!' הטיח בריד. כשנרגע, הציע לסנאטור לטלפן לאדלסון, להודות לו ולהסביר שמימון פרטי של אמצעי חימוש ייצור תקדים לא בריא. הרעיון מת". העיתון לא בירר אם אדלסון פנה עם ההצעה הנדיבה שלו גם לממשלת ישראל.
מגינוי לחיבוק
לנתניהו יש עוד הרבה סיבות טובות לחוש בנוח. אירועי הטרור היומיים בישראל ובגדה נתפסים כבעיה של הממשלה. המחנה הציוני ניסה אפילו לפתוח בקמפיין שמאשים את הממשלה בהזנחת הבעיות. אפשר לפרש אותם גם אחרת. נוצר כאן משחק מעניין בין אבו־מאזן לנתניהו. טרור היחידים מאפשר לאבו־מאזן לטעון שדברים קורים, שהסכסוך על סדר היום. הוא לא חייב לפרק את הרשות או ללכת לארגונים בינלאומיים. מצד שני, הוא מסכל את ניסיונות חמאס לעבור לפיגועים המוניים. כל נאום של נתניהו שמאשים אותו באחריות לאירועים, עוזר לו בבית.
גם נתניהו יכול להסתכל על חצי הכוס המלאה. הציבור הישראלי הולך ימינה: עד גבול מסוים זה טוב; המתח הביטחוני מוריד מסדר היום נושאים אחרים; האירועים מחזקים את הנאמנות של חברי הקואליציה ומשקיטים מרירות; הם לא משביתים את החיים בערים, והפגיעה שלהם בכלכלה שולית. אפשר לחיות איתם.
המצב עוד יותר נוח בפוליטיקה הפנימית. אין לו יריב באופק, אין לו מתחרה. הציבור יכול להיות בעד או נגד נתניהו; אין לו אופציה להיות בעד מישהו אחר.
ישאל הקורא: אם המצב כל כך נוח, מדוע נתניהו לא נרגע, מדוע הוא מתרוצץ מאירוע לאירוע, מצילום לצילום, מגינוי לחיבוק, מדוע הוא מטפח את פולחן אישיותו ומעודד מהלכים אנטי־דמוקרטיים. התשובה היא שהאופוריה לא מוחקת את הפרנויה, לא אצלו ולא אצל פוליטיקאים אחרים.
הוא הכיר את כולם ורב עם כולם והתחבר אל כולם וייבש את כולם. בדרך נעשה ציניקן. לפי כל הסימנים, הוא התעקש על בחירות פיקטיביות בליכוד לא משום שנבהל מיריביו אלא משום שרצה לגייס מיליונים מתורמים בחו"ל. הוא לא היחיד: נפתלי בנט עשה תרגיל דומה במפלגתו ויצא ממנו בקנס. הכל מחושב. הכל ציני. הכל מבוסס על ההנחה שמה שלא עבר היום, יעבור מחר. אלוהים לשלטון בחרתנו.
ההרוג האחד–עשר
אמין שעבאן, נהג המונית שנרצח בפיגוע בתל־אביב, התגורר ברחוב עשרת הרוגי מלכות בלוד. כמעט מתבקש לומר, ההרוג האחד־עשר. השם החגיגי קיים רק ב־WAZE: הוא נקבע בשנות ה־50 של המאה שעברה, כאשר השכונה הצפונית של לוד הייתה מאוכלסת ביהודים, עולים חדשים. היהודים התפנו בהדרגה, ואת השכונה מילאו ערבים, בעיקר בדואים מהנגב. משפחת שעבאן מסתעפת ממשפחת קארנווי, אחת המשפחות הבולטות ברהט, בולטת גם בקשר שלה למדינה. בסוף שנות ה־50 עלו צפונה, השתכנו במחנה ישראל, היום חלק מהתעשייה האווירית, ומשם עברו לשכונה הצפונית של לוד.
רחוב עשרת הרוגי מלכות משתרך במקביל לפסי הרכבת. לפעמים הוא מתרחב, לפעמים מתכווץ לסמטה צרה, הכל תלוי בפלישה של חצרות הבתים אל מה שהיה פעם רחוב. לפעמים הוא כביש, לפעמים דרך עפר. ריח עז של ביוב מקדם את המבקר; וערימות אשפה; ופסולת בניין; ושערי ברזל כבדים וחומות גבוהות ומצלמות, שהופכים כל בית למתחם מבוצר. "מחנה פליטים", קורא יאיר רביבו, ראש העיר החדש והנמרץ של לוד, לשכונה הצפונית. יש לו שכונה קשה ממנה, שכונת הרכבת, גם היא מאוכלסת כולה בערבים.
ביקרתי בשכונה בתקופה הרעה, כשלוד הייתה בירת הסמים של ישראל. בחומות הבתים היו חורים – כינו אותם "כספומטים" – שהצרכנים היו משלשלים לתוכם כסף ומקבלים בתמורה את המנה שלהם; ביקרתי בה בבחירות, כשהמתח הבין־עדתי גלש לאלימות. למדתי שמעבר לחומות, מעבר לכותרות המאיימות, מפכים כאן חיים. אנשים טובים, משפחות טובות, עובדות למחייתן, בית ספר תיכון מעולה, שערבים ויהודים משקיעים בו טונות של רצון טוב. "לוד היא מופת לדו־קיום", אמר ראש העירייה לשעבר בני רגב, יליד העיר, שבא לנחם. הוא נסחף קצת, אבל מקום לתקווה יש.
בחזית השכונה, לצד המתחם של משפחת שעבאן, יש מגרש ספורט ישן. רביבו מתכוון להשקיע בו שני מיליון שקלים. העבודות התחילו לפני שבועיים, ביום שבו נרצח נהג המונית. ספסלי המתכת שהובאו למקום עדיין מכוסים בניילונים, כמו מכונית באולם תצוגה. "אנחנו נקרא לגינה שתהיה פה על שמו, בוסתן אמין", מכריז רביבו. הוא בן 40, יליד לוד, חובש כיפה, ליכודניק. להיות ראש עיריית לוד היה חלום חייו. עם הילדים שמתקבצים סביבו הוא מדבר בערבית שוטפת, שלוטשה בשירות הסדיר שלו, ביחידה 8200.
"נביא מתקני כושר, נתקין גדר חדשה, שערים חדשים, אספלט וגינון מסביב", הוא מבטיח לילדים. "מה אתם רוצים עוד?"
הילדים שותקים. "עמודי כדורסל?" שואל רביבו. כדורסל לא מדבר אליהם.
לאביו של אמין שעבאן נולדו 17 בנים ובנות משתי נשים. האחים יושבים במעגל, בלב המתחם המשפחתי. רק אחד מהם, האח הבכור רזי, לובש בגדים מסורתיים. שניים מילדיו של הנרצח מצטרפים למעגל. היו לו 11 ילדים משלוש נשים. כל אחת מהנשים גרה בבית נפרד, היא וילדיה.
בדיוק בשעה היעודה מגיע נשיא המדינה. מכונית השרד שלו, נושאת סמל המדינה, מקרטעת על דרך העפר. האחים מלווים אותו אל תוך הבית. הנשיא עובר על פניהם כמו במסדר צבאי, לוחץ את ידי המבוגרים, מלטף את ראשי הילדים. "אמין נרצח כאזרח ישראלי ומשום שהיה אזרח ישראלי", אמר ריבלין. "אין מלחמה בין יהודים למוסלמים. לכולנו יש מלחמה בטרור. טרור הוא רשע. הוא לא יוכל לנו.
"כפי שהייתי אצל כל המשפחות של נפגעי הטרור, באתי אליכם. הלוואי שאוכל לבוא לכאן לשמחות".
האח רזי הודה על הביקור בשם המשפחה. הוא ביקש להוסיף הערה. "אם בן אדם משתף פעולה עם המדינה ומקבל נשק, כל הכבוד, אבל אם יש לו בן שעושה בעיות, שהוא עבריין, לא צריך לאפשר לו להגיע לנשק".
נכנסו הנשים: אמו של הנרצח ושתיים מנשותיו. אשתו השלישית נשאה בזרועותיה תינוקת בת שבעה חודשים, וברחמה עוד ילד, הילד השניים־עשר. היא וילדיה יזכו להטבות מהביטוח הלאומי, כנפגעי טרור. הנשים האחרות יצטרכו להישען על תמיכת המשפחה.
"משפחה חמה", אמרה לנשיא שירין נאטור חאפי, מנהלת התיכון. היא סיפרה על ההישגים הלימודיים של בני המשפחה המורחבת, על הרופאה הראשונה במשפחה ועל שניים נוספים שלומדים רפואה. "אני רוצה להכיר לך את אמא של אמין, שגידלה אותו לתפארת", אמרה.
ריבלין לחץ את ידי הנשים. "מאמיל'ה", אמר לתינוקת, ולא עזב אותה עד שצחקה.
מתחת לאפם
שורה של פקידי מדינה התייצבו השבוע בוועדת השקיפות של הכנסת. סתיו שפיר, יו"ר הוועדה, הציגה להם שאלת קיטבג: איך אישרתם, איך אתם מאשרים, הטבות כספיות לגופים של מתנחלים שפועלים נגד המדינה.
הפקידים נבוכו. לילי פיינטוך ייצגה את משרד הפנים. המשרד מעביר מענקים למועצות אזוריות שמועברים לעמותות שפועלות נגד צה"ל. "משרד הפנים", אמרה, "לא בודק את ייעודו של המענק. אנחנו לא מגיעים לבדיקה לאן בדיוק הולך התקציב. אם נתבקש לעשות בדיקה, נעשה".
מרים גראזי־רוזנבאום ממשרד החינוך נשאלה מדוע המשרד מממן ישיבות שנפתחו במאחזים בלתי חוקיים. שפיר קראה באוזניה רשימה של מוסדות כאלה. "אנחנו בוחנים קיומה של פעילות תורנית", השיבה הפקידה. "אין לנו כלים לבדוק מעבר לזה".
אמרה מיכל אברהם ממשרד המשפטים: "העמדה שלנו היא שפעילות בלתי חוקית לא יכולה להיות ממומנת על ידי רשויות המדינה. יש הנחיה מפורשת של היועץ המשפטי לממשלה מ־2004 והנחיה נוספת של היועץ מני מזוז. אני מתקשה להתייחס לכל המקרים. אני חושבת שהדבר מצריך בדיקה".
מנכ"ל רשות המיסים משה אשר נשאל על עמותת חוננו, שמגנה משפטית על עברייני טרור יהודים ולטענתה של שפיר גם מעבירה כספים למשפחות של יהודים שהורשעו. העמותה זוכה להטבות מס. "כשהובא לידיעתנו שעמותת חוננו מסייעת כלכלית למשפחות המורשעים", אמר אשר, "התננו את המשך מתן הטבות המס בהפסקת העברת הכספים. הם הבטיחו שיפסיקו".
שפיר שאלה אותו מדוע לא קנסו את העמותה על כך ששיקרה לרשויות במשך שנים. "זה לא הוגן כלפי התורמים", השיב אשר.
הפקידים דיברו כאילו לא היו כאן ב־49 השנים האחרונות. הם הופתעו לשמוע שגופי מתנחלים מפירים חוק או נאבקים במדינה באמצעות כספים שהם מקבלים מהמדינה. שפיר חשבה שהם מיתממים.
"המדינה מעבירה מסר כפול", אומרת שפיר. "הפקידים לא עושים את עבודתם. הם סותמים את העיניים ואת האוזניים".
מעכשיו היא מתכוונת להתלונן על הפקידים בנציבות שירות המדינה. אולי משם תבוא לה הישועה.
גם הוא בקורבנות
כאשר יצחק רבין ביקש להצדיק את הסכם אוסלו, הוא אמר שערפאת יוכל להילחם בלי מגבלות, "בלי בג"ץ ובלי בצלם". רבין לא היה מעולם צ'מפיון של זכויות אדם. הוא האמין שבדרך של הסכם יבטיח את ביטחונם של הישראלים, על פי הבנתו, על פי אילוציו. הימין עשה לו דמוניזציה מופרכת לפני הרצח; השמאל ייחס לו קדושה מופרכת אחריו.
הקרן החדשה לישראל, מקור המימון של חלק גדול מעמותות השמאל, בחרה את רבין כפרזנטור לקמפיין של שלטי חוצות. הקמפיין בא כתגובה לקמפיין השתולים של עמותות ימין, שהעמיד בספק את נאמנות השמאל למולדת. "בשתול הזה הם כבר טיפלו", אומרת המודעה. ילדיו של רבין לא הביעו התנגדות. השאלה איך רבין היה נוהג במקומם, היפותטית: אין לי עליה תשובה.
למי מכוון הקמפיין, שאלתי את טליה ששון, יו"ר הקרן.
"בעיקר למחנה שלנו", אמרה. "אנשים מפחדים לומר מה הם. כששואלים אותם, הם משיבים, אני מרכז. אנחנו רוצים לחזק את הציבור שלנו".
אבל מה לרבין ולבצלם, שאלתי.
"הימין עושה לשמאל דה־לגיטימציה", אמרה. "השמאל נגד המדינה, השמאל לא בר־שיח, השמאל פסול. יש כאן הסתה, ציד מכשפות. אנשים מאוימים. לכן בחרנו את הדמות של רבין. רצינו מסר כואב, שאנשים ידברו על זה. אני מסכימה שזה בוטה".
ההתקרבנות לא יושבת טוב על רבין, אמרתי. הוא סירב לראות את עצמו כקורבן.
"לא אנחנו עשינו מרבין קורבן", אמרה ששון. "הוא היה קורבן".
לפנייה לכתב/ת 
