סיפור שנגמר ישר
חן בריד סבלה מעקמת מגיל צעיר • ניתוח שעברה פתר את הבעיה לזמן מוגבל, והעקמת חזרה • הרופאים סירבו לנתח אותה שוב • ואז היא פגשה את ד"ר נסים אוחנה מהמרכז הרפואי בילינסון, שנענה לאתגר הרפואי המסובך שלה ושינה את חייה
"הסיפור הבריאותי שלי בהחלט יוצא דופן ומעורר התפעלות, ולא כי הוא קשור חלילה בהצלת חיים הרואית. הוא מיוחד בגלל רופא שחשב מחוץ לקופסה, הגדיל ראש, ותפר לי ניתוח שאינו המענה המיידי לעקמת הגב הקשה שממנה סבלתי. מאז, איכות החיים שלי השתפרה כל כך, שאני כבר לא זוכרת את הנזק הרפואי ובעיקר הנפשי שממנו סבלתי לאורך שנים ארוכות וקשות", כך מתארת חן בריד את השינוי שעברה עקב מהלך ניתוחי אמיץ ומאתגר שלקח על עצמו ד"ר נסים אוחנה, מנהל היחידה לעמוד שדרה בבילינסון.
חן, 38, נשואה ואם לשלושה, מדריכה חברתית, הבחינה כבר בגיל 9 בבלט שנוצר באמצע גבה, ובנטיית המותן בצד ימין. "מרגע שאני והוריי שמנו לב לתופעה היא רק הלכה והחמירה, עד שהגעתי למצב שבו המותן הימני ממש צנח לצד", היא מתארת. הוריה המודאגים הגיעו איתה לאורתופד שפסק שעד גיל 17, שבו הגוף מסיים את התפתחותו הטבעית, לא נוהגים לתקן עקמת באמצעות ניתוח ולכן המליץ לה על שימוש במחוך קשיח, שלא נועד לרפא אלא לשמר את המצב הקיים ולמנוע את המשך ההידרדרות.
"יש מי שישמע ויאמר 'כולה עקמת', אבל בואו תשמעו כמה קשה לילדה ובהמשך לנערה לחיות עם הבעיה הזו. קודם כל, לא כיף לחגור על עצמך יומיום מחוך. זה מסורבל ומעיק ומעצבן", היא מתארת. "בנוסף, ואולי חמור מכך, הייתה ההתמודדות עם מבטי החמלה והלעג שספגתי, ומדי פעם היו גם כאלה שלא התביישו לשאול אותי 'מה יש לך?'".
סביב גיל ההתבגרות הקשיים רק הלכו והתעצמו. "כשכל החברות שלי בשכבה לבשו חולצות צמודות, גופיות וסטרפלס, מה שנשאר לי זה רק לקנא בהן, כי אני לבשתי חולצות רפויות, גדולות במידה או שתיים כדי שיסתירו את העיוות. אכלתי סרטים", היא משתפת בהלך הרוח הקשה של אותם ימים. "הביטחון שלי ירד לאדמה. מי ירצה אותי ככה? מי יתחתן איתי? ומה יהיה על חלום האמהות שלי? הייתי במצב נפשי מאוד בעייתי". ואז, כשהגיעה לגיל 17, לא המתינה יום אחד נוסף, ובתקווה שכל זה כבר יהיה מאחוריה מיהרה להגיע לניתוח שאמור היה לשנות את המראה ואיתו את רגשותיה הקשים.
"הניתוח עצמו היה קשה וארך שעות ארוכות, אבל ההתאוששות ממנו הייתה הרבה יותר קשה", היא מתארת. "במשך עשרה ימים יכולתי לעמוד ולשכב, לא לשבת, ואני זוכרת שזה היה מאוד בעייתי". אחרי אשפוז לא קצר, נשלחה להמשך ההחלמה של חודשיים בבית. "לבית הספר חזרתי רק אחרי כשלושה חודשים. לאט־לאט התאוששתי, וכבר הייתי ישרה וחשבתי שנגמר. סוף לעקמת ומעכשיו אני יכולה ליישר קו עם חברותיי".
אבל כחצי שנה מהניתוח, כשמיששה באקראי את אזור הניתוח, חשה חן בבליטה. "הרגשתי שמשהו לא טוב קורה לי בגב, כי בנגיעה יכולתי להרגיש את ברזלי הקיבוע שהוכנסו בניתוח". מודאגת, חזרה חן למנתח שהסביר לה שבגלל זיהום שפשה באזור הניתוח ובקיבועי הגב יש למהר ולהוציא את הברזלים, מחשש שהזיהום יתפשט לאיברים נוספים.
אף אחד לא הסכים לנתח שוב
"נכנסתי לניתוח הזה בלי שאף אחד מהצוות הרפואי הסביר לי ולהוריי במה מדובר. לא טרחו ליידע אותנו שמשמעות פירוק ברזלי התמיכה בעמוד השדרה היא חזרה לנקודת ההתחלה. כלומר, שאחרי הניתוח תחזור לי העקמת", היא מתארת. בפועל, הניתוח אף החמיר את מצבה והעקמת בלטה יותר.
"הייתי במצב פיזי ונפשי על הפנים", היא נזכרת. "לא גייסו אותי לצבא וחוסר הביטחון שלי רק הלך והתגבר". בהמשך נישאה והרתה. "ההיריון היה מתנה גדולה, כי הבטן 'משכה' את הגב קדימה ונראיתי פחות עקומה".
אחרי הלידה השנייה, הציע לה אביה לשקול ניתוח נוסף. "האמת היא שנורא רציתי, אבל מצד שני לא הייתי מסוגלת לחשוב על זה, בעיקר כשאני אמא לשני קטנטנים. ומה יקרה אם אשתתק או ארותק לכיסא גלגלים? אבל אחרי לבטים יצאתי לסבב ביקורים במרפאות של לא מעט רופאים, ולאכזבתי אף אחד מהם לא הסכים לבצע ניתוח נוסף ליישור העקמת. 'עזבי', הם אמרו לי, 'מסוכן לפתוח גב בפעם השלישית, מה גם שהאזור כבר הזדהם פעם ולכן הזיהום עלול לחזור'".
מסע ארוך
היא חזרה לביתה מאוכזבת, עד לביקור במרפאה ששינה, לדבריה, את חייה. הייתה זו רופאת המשפחה שהמליצה לה לקבל חוות דעת נוספת מד"ר נסים אוחנה, רופא שלדבריה חשיבתו המקצועית יוצאת דופן. "לא פיתחתי תקוות גדולות, אבל גם לא היה לי מה להפסיד".
כבר במפגש הראשון חשה חן שהגיעה למקום הנכון. "הוא לא הציע לי איזה פלא או את המצאת הגלגל. הוא אמר שהניתוח יכול ליישר אותי בהסתברות גבוהה משמעותית, ומצד שני הוא לא חסך ממני את הסיכונים הנלווים, אבל משפט מנצח אחד שאמר מיד עורר בי אמון עד כדי בכי. הוא הסתכל על הצילומים וההדמיות ואמר לי: 'חן, אנחנו יוצאים יחד למסע ארוך, ואני כל הזמן על הספינה ולא עוזב אותה'".
את מהלך הניתוח מתאר המנתח, ד"ר אוחנה: "הבנתי שחן עברה ניתוח תיקון עקמת שהזדהם, אירוע שעלול לקרות בכ־%2 מכלל המנותחים. בגלל הזיהום הוצאו השתלים והעקמת חזרה נמוך יותר מנקודת ההתחלה, וחן נטתה על הצד כמו מגדל פיזה. הבנתי גם את הרופאים שחששו לפתוח את הגב פעם נוספת, אבל המקרה והמטופלת איתגרו אותי".
ד"ר אוחנה הציע גישה ניתוחית שבמהלכה יבצע שבירה מבוקרת של עמוד השדרה, גישה שאינה רווחת בארץ לתיקון עקמת. לניתוח סיכונים לא מעטים: חשש מדמם, זיהום, פגיעה באיברים קרובים, קשיים בהטלת שתן, פגיעה עצבית, שיתוק ועוד. אחרי ששמעה על הסיכויים ועל הסיכונים, התלבטה חן חודשיים ואז הגיעה לניתוח בבילינסון.
"הניתוח המורכב נמשך למעלה מעשר שעות", מתאר ד"ר אוחנה. "חן הורדמה והושכבה על הבטן. עוד לפני ביצוע הניתוח, זיהיתי וסימנתי את נקודת הציר שממנה ניתן יהיה לתקן את העיוות. זו הייתה החוליה המותנית השנייה, שאותה היינו אמורים להוציא. למה הדבר דומה? לצינור שצריך לכרות חלק ממנו, מבלי לפגוע בו". ולכן השתמש צוות חדר הניתוח במערכת לניטור עצבי שחוברה לחן בתחילת הניתוח.
"מדי פעם גירה הטכנאי מוטורית את הגפיים, כדי שנוכל לעקוב אחרי הפעילות המוחית ונראה שלא נגרם כל נזק לחוט השדרה". אחרי שהוצאה החוליה מלפנים ומאחור, הוחדר במקומה שתל טיטניום שאותו מילא הרופא ברסק החוליה שזה עתה הוסרה. "השתל מתנהג ככל אחת מיתר החוליות התקינות, וללא צורך בקיבוע, כפי שמבצעים בניתוח שגרתי לתיקון עקמת. המהלך הניתוחי הזה", מסביר ד"ר אוחנה, "מאפשר יציבות וזקיפות וחזרה מהירה יחסית לשגרת חיים מלאה ופעילה".
"מאז הניתוח גבהתי ב־7 ס"מ, ומעבר לצלקת הגב שלי ישר פלאטה", מסכמת חן. שנה לאחר הניתוח היא ילדה בת נוספת.
לפנייה לכתב/ת 
