ראשון 24 ביוני 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    "אם דברים לא יזוזו, נצא למחאות ונעשה כמה רעש שאנחנו יכולים". בת אל טגן | צילום: אלכס קולומויסקי
    24 שעות • 16.01.2016
    אין קליטה
    הנתונים כמעט בלתי נתפסים: שמונה סטודנטים בלבד ממוצא אתיופי למדו בשנה שעברה רפואה, רק 14 למדו לתואר שלישי. נקודת הפתיחה לחיים של הצעירים ממוצא אתיופי בישראל כמעט בלתי אפשרית. כעת יוצאת התאחדות הסטודנטים למאבק במטרה לתקן את האבסורד שלפיו משרד הקליטה הוא זה שמטפל בתלמידים הצברים שנולדו למשפחות של עולים מאתיופיה
    יהודה שוחט

    רחלי נגה היא דוגמא מייצגת למצבם העגום של יוצאי אתיופיה בישראל, בעיקר משום שהיא יוצאת דופן. על פי הנתונים, שחלקם נחשפים כאן לראשונה, רחלי היא אחת משמונה הסטודנטים הבודדים בישראל לרפואה מקרב קהילת יוצאי אתיופיה. קראתם נכון. שמונה סטודנטים, בכל שלבי הלימוד גם יחד. אם מביאים בחשבון שמדובר בלימודים שאורכים שבע שנים, מדובר בממוצע בסטודנט אחד ממוצא אתיופי שמתקבל ללימודי רפואה בארץ בכל מחזור. וזה עוד נתון טוב יחסית לשנים קודמות. כלומר, בשורה התחתונה, כמעט שאין היום בישראל רופאים שהם, או אחד מהוריהם, עלו מאתיופיה.

     

    רוצים עוד נתון שקשה לעכל? על פי נתוני הלמ"ס, שעברו עיבוד וניתוח על ידי מחלקת המחקר של התאחדות הסטודנטים - 14 סטודנטים בלבד ממוצא אתיופי למדו לתואר שלישי. הנתונים מתחברים למספרם הזניח, כמעט לא קיים, של בעלי דוקטורט יוצאי אתיופיה, מה שמנציח את הפער בינם לבין שאר האוכלוסייה גם בקרב סגל המרצים בישראל. אז נכון, בשנים האחרונות חל שיפור מסוים במספר הסטודנטים ממוצא אתיופי ביחס לחלקם באוכלוסייה, אבל כמעט שלא תמצאו אותם בפקולטות היוקרתיות, או במקצועות שדרושים לענף ההיי־טק. איפה כן נמצא אותם? בעיקר במדעי החברה והרוח, במקצועות שגם לכלל הישראלים קשה למצוא בהם עבודה בסיום התואר.

     

    נגה, סטודנטית שנה שלישית לרפואה, נולדה וגדלה בישראל. היא בת 30, למדה כאן, ושירתה כקצינה בצה"ל. אבל כמעט בכל תחום שבו היא תזדקק לסיוע מהרשויות, יפנו אותה למשרד הקליטה. למה? משום שהיא דור שני לעולים מאתיופיה, וכך החליטה מדינת ישראל. בעוד שהמועצה להשכלה גבוהה מכינה תוכניות אסטרטגיות מפורטות - שהוכחו כמוצלחות - לשילוב מיעוטים כמו חרדים וערבים באקדמיה, או לצמצום פערים בין גברים לנשים, דווקא הסטודנטים מקהילת יוצאי אתיופיה שזקוקים לתוכנית אסטרטגית שכזאת יותר מכל, לא מקבלים אותה. "משרד הקליטה הוא בעצם מדינה בתוך מדינה של יוצאי אתיופיה", אומרת נגה. "בתור ילידת הארץ, רק דרך משרד הקליטה מאשרים את הבקשות או הפניות שלי. זה לא מתקבל על הדעת. אין לי שום בעיה שדורשת תיווך".

     

    לעיוות הזה אין שום הסבר הגיוני. רובם המוחלט של הצעירים מבני העדה כבר נולדו והתחנכו בישראל, וכדי לסגור את הפערים העצומים בין כלל אזרחי המדינה לבינם - פערים שנוצרו במקרה הטוב בגלל קליטה לקויה ובמקרה הרע בשל תפיסות גזעניות מושרשות - נדרשות תוכנית אסטרטגית שמשרד הקליטה לא יכול וכנראה גם לא רוצה להכין.

     

    "איך מצפים מיוצאי אתיופיה להצליח באקדמיה כשאין מי שדואג לזה". ג'ג'או בימרו | צילום: שאול גולן
    "איך מצפים מיוצאי אתיופיה להצליח באקדמיה כשאין מי שדואג לזה". ג'ג'או בימרו | צילום: שאול גולן

     

    מנציחים את הפער

     

    כ־300 אלף סטודנטים למדו בשנה שעברה בכל המוסדות להשכלה גבוהה בישראל. מעט יותר מאחוז אחד מהם הם יוצאי אתיופיה. מדובר אמנם בעלייה משמעותית בשיעורם באקדמיה, אבל עדיין כ־30% פחות משיעורם באוכלוסיה (1.8 אחוז). כשבוחנים את הנתונים יותר לעומק, מתברר שכאשר מדובר בסטודנטיות, הייצוג זהה כמעט לחלוטין לשיעורן באוכלוסייה, אך בכל מה שנוגע לסטודנטים הגברים - רק כחצי אחוז (פחות משליש משיעורם באוכלוסייה) הם בני הקהילה. "הגברים פשוט יוצאים לעבודה ודואגים לפרנסה", אומרת בת אל טגן, 20, מירושלים, סטודנטית למשפטים באוניברסיטה העברית. "אין להם את הפריבילגיה ללכת ללמוד כי הם צריכים את הכסף עכשיו".

     

    ומה לומדים אלו שכבר מגיעים לאוניברסיטה? 28% מהסטודנטים יוצאי אתיופיה למדו מדעי החברה (לעומת 19% בכלל האוכלוסיה); 16% חינוך (17% בכלל האוכלוסיה); 6% מדעי הרוח (לעומת 9%); 11% הנדסה ואדריכלות (לעומת 17%); ו־8 סטודנטים (במספרים מוחלטים) למדו בשנה שעברה רפואה. נקודת אור אפשר למצוא במידת ההשתלבות של יוצאי אתיופיה בחוגים למשפט ולמינהל עסקים, שם חלקם זהה פחות או יותר לכלל האוכלוסייה.

     

    הנתונים מהשנים הקודמות מלמדים על תמונה דומה, גם אם חלו אי אלו שינויים בבחירת תחומי הלימוד (לפני 15 שנה, 70% מהסטודנטים יוצאי אתיופיה בחרו ללמוד מדעי החברה והרוח או חינוך). עדיין, רוב הסטודנטים יוצאי אתיופיה לומדים מקצועות שיאפשרו להם פחות חופש תעסוקתי ואפשרות להרוויח סכומים שיאפשרו להם ולמשפחותיהם נקודת פתיחה טובה יותר.

     

    זיוה מקונן־דגו | צילום: אלכס קולומויסקי
    זיוה מקונן־דגו | צילום: אלכס קולומויסקי

     

    "גם לאנשים מרקע כלכלי או חברתי חזק קשה מאוד להתקבל ללימודי רפואה", מסבירה נגה. "תוסיף לזה את הפסיכומטרי, שהיום כבר מודים בפה מלא שזו בחינה בעייתית שנותנת משקל יתר לרקע התרבותי של האדם. וכמובן, עניין תעודות וציוני הבגרות. כשהאוכלוסייה שלנו מרוכזת ברובה בפריפריה החברתית והגיאוגרפית, בשכונות חלשות, בבתי ספר חלשים, ברמת ציפיות נמוכה - גם התוצאות בהתאם. יש גם מדיניות של הנשרה, הוצאה לפנימיות והפנייה למסלולים לא איכותיים לבגרות. "יחד עם כל אלה, יש את ההבט התוך קהילתי - אנשים חולמים את מה שהם רואים. והם לא רואים רופאים מהשכונה".

     

    על פי דוח מבקר המדינה משנת 2013, שיעור הנשירה של סטודנטים יוצאי אתיופיה מהמכינות הקדם אקדמאיות עמד על 28.5%, לעומת 22% בשאר האוכלוסייה. שיעור בוגרי המכינות האתיופים שלא המשיכו בלימודים גבוהים עמד על 59%, לעומת 41% בכלל האוכלוסייה. גם אחוזי הנשירה במהלך הלימודים האקדמיים בקרב יוצאי אתיופיה (כמעט 20%) היו גבוהים משמעותית מאשר בשאר האוכלוסייה (מעט יותר מ־10%).

     

    במבט רחב יותר, שיעור בעלי התואר האקדמי בקרב יהודים שאינם ממוצא אתיופי עומד על 40.3%. בקרב יהודים ממוצא אתיופי שהתחנכו בישראל מדובר על 19.7% ובקרב יהודים ממוצא אתיופי שעלו אחרי גיל 12 רק 5.7% (!) הם בעלי תואר אקדמי.

     

    לא מדובר בבעיה של כסף. במהלך השנים הקצתה המדינה סכומים יפים לטובת קליטה וקידום יוצאי אתיופיה, רק שהכסף הזה הלך לאיבוד בדרך. "בני העדה האתיופית מקבלים מלגה מלאה ללימודים", אומרת נגה. "זה מצוין, באמת, אבל בשם המלגה הזאת לשכר לימוד, כל מנגנון תכנון והנגשת ההשכלה הגבוה, של הכוונה למקצועות ולמסלולים, מה שהמל"ג עושה עבור כלל הסטודנטים, לא קיים עבור הסטודנטים יוצאי אתיופיה. פשוט החליטו לא לטפל בזה ולהתנער מאיתנו. השכלה גבוהה זו לא רק מלגה, זו חשיבה אסטרטגית. אם צעיר בן העדה רוצה לפנות להשכלה גבוהה, אין מי שיכווין אותו בסביבתו, יפתח לו את הדלת, יציג בפניו את האפשרויות. אצלנו זה מבוסס על רצון טוב של עמותות ובודדים, באופן חובבני. אני שמחה מאוד על כל מעורבות חברתית כזאת, אבל זה לא יכול להחליף את האחריות של המדינה".

     

    נילחם עד הסוף. הפגנת מחאה של יוצאי אתיופיה | צילום: זהר שחר
    נילחם עד הסוף. הפגנת מחאה של יוצאי אתיופיה | צילום: זהר שחר

     

    ג'יפ מול קורקינט

     

    ג'ג'או בימרו, סטודנט באוניברסיטה העברית וממובילי המאבק בתוך המוסד למען יוצאי אתיופיה, מציג קו חריף יותר. "הכסף שמשרד הקליטה מקבל בתמורה לטיפול בנו לא מגיע לאן שהוא צריך להגיע", הוא אומר. "לדעתי חלקו נתקע במערכת עצמה. אני לא מבין מה הקשר בין משרד הקליטה לבין התוויית מדיניות לאוניברסיטאות. אם נשווה בין המל"ג לבין מנהל הסטודנטים במשרד הקליטה, שאני כביכול מטופל על ידו, זה כמו שיש לך מסלול תחרותי ומישהו שאינו אתיופי מקבל ג'יפ וכל מה שצריך, בזמן שלנו נותנים קורקינט ואומרים לנו לעשות את אותו מסלול".

     

    המל"ג, מסביר בימרו, מתמרץ ודוחף ומקדם מדיניות. "ככה עובדים מול הסטודנטים הערבים, החרדים, הסטודנטים מהפריפריה ונשים", הוא אומר. "המל"ג מקדם מדיניות כי המדינה שמה לעצמה מטרה לקדם את הסקטורים האלה. כשאנחנו שואלים מה קורה איתנו, למה אנחנו בלתי נראים, למה אין מרצים אתיופים, למה אין אתיופים בהנהלה, אומרים לנו - אל תדבר איתנו, תפנה למשרד הקליטה. איך מצפים מיוצאי אתיופיה להצליח באקדמיה כשאין מי שדואג לזה? אחר כך באים אלינו בטענות, 'נותנים לכם כל כך הרבה כסף'. מצפים שנגיד תודה ונהיה בשקט".

     

    מתוך התפיסה הזאת, ורגע לפני שנסגרת תוכנית החומש של המל"ג, החליטה התאחדות הסטודנטים הארצית לצאת למאבק כדי להוציא את הטיפול בסטודנטים יוצאי אתיופיה ממשרד הקליטה. בשבוע שעבר הוציא יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית, גלעד ארדיטי, מכתב בנושא לחברי ועדת השרים לעניין קידום שילובם בחברה של יוצאי אתיופיה.

     

    "בידי המינהל (שבמשרד הקליטה – י"ש) נתונים חלקיים בלבד על הסטודנטים שאותם הוא מתקצב", כתב ארדיטי. "לפיכך אין באפשרותו לדעת את מועד נשירת הסטודנטים מלימודיהם, ולמפות את הסיבות לכך, או כמה מהם מסיימים את לימודי התואר... כפועל יוצא, המעטפת שמפעיל המינהל כיום אינה מספקת מענה אמיתי לצרכים החברתיים, האישיים והאקדמיים של סטודנטים יוצאי אתיופיה וכספים ממשלתיים רבים, כפי שקבע דו"ח מבקר המדינה, יורדים לטמיון ואינם מגשימים את ייעודם".

     

    בדיון שנערך בוועדת הקליטה והעלייה בסוף אוקטובר, טוען ארדיטי, הושגה הסכמה עקרונית בין מינהל סטודנטים עולים למל"ג־ות"ת (ועדה לתכנון ולתקצוב) ובין כל נציגי הארגונים הנוכחים בדיון, להעברת ניהול הטיפול בסטודנטים יוצאי אתיופיה לרבות תקציביו ממינהל סטודנטים עולים למל"ג־ות"ת. "התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות בישראל, יחד עם האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, ומרכז הזדמנויות לצעירים סטארט־אפ באר־שבע, קוראים לחברי הוועדה להוציא הסכמה עקרונית זו מהכח אל הפועל".

     

    כפי שאירע עד כה במחאת יוצאי אתיופיה, חוששים בני העדה כי גם הפעם יימרח הטיפול ודבר לא ייצא לפועל. "חד־משמעית, המדיניות היא להחליש ולפגוע באתיופים", אומר בימרו. "זה משרת כל מיני עמותות וארגונים שמתעשרים על גב האתיופים שהם נזקקים, עניים ועולים חדשים תמידית. זה טוב לגיוס תרומות בחו"ל, אבל לא טוב לנו. עושה רושם שאנחנו נכס עבור משרד הקליטה. אתיופים הם כנראה כסף טוב".

     

    המאבק הנוכחי, אומרת בת אל טגן, הוא המשך ישיר למחאת יוצאי העדה לפני חודשים אחדים. "פנינו לשר החינוך נפתלי בנט אבל הוא עדיין לא חזר אלינו", היא אומרת. "אם דברים לא יזוזו, נצא למחאות ונעשה כמה רעש שאנחנו יכולים. זה יפה שחברי כנסת תומכים ומצטלמים כשאנחנו מוחים, אבל השינוי לא יגיע מדיבורים ולא מתמונות או פוסטים בפייסבוק, אלא דרך המעשים".

     

    החיים במעגל סגור

     

    עניין ההשכלה הגבוהה הוא כמובן רק חלק קטן בשרשרת. זה מתחיל מהקליטה, וההחלטה לזרוק את העולים מאתיופיה בפריפריה החברתית, בשכונות מצוקה, וממשיך בסדרה של החלטות כושלות בנוגע לקליטה ולהשתלבות בני העדה בישראל. את התוצאות קשה לפספס. מנתונים שפורסמו לאחרונה עולה ש־22% מיוצאי אתיופיה מטופלים ברווחה, ושיעור העניים בקרב יוצאי אתיופיה גבוה הרבה יותר משיעורם בקרב כלל האוכלוסייה — 51.7% מהמשפחות הן עניות ו65% מהילדים הם עניים.

     

    מחקר שערכו החוקרים הדס פוקס וגלעד ברנד ממרכז טאוב, גילה ששיעור הזכאים לבגרות (כאחוז מקבוצת האוכלוסיה 25־35) עמד בקרב יהודים ממוצא אתיופי על 53% בלבד, ובקרב יהודים ממוצא אתיופי שעלו אחרי גיל 12 לישראל - רק 16% היו זכאים לבגרות (לעומת ממוצע של 75% בכלל האוכלוסיה היהודית). עם תנאי פתיחה כאלה, גם הדור השני סובל. קחו את התעסוקה, למשל. בקרב יהודים ממוצא אתיופי רק כ־70% עובדים (10% פחות מאשר הממוצע בקרב האוכלוסייה היהודית, אבל עדיין גבוה יותר מאשר בקרב ערבים), כשגם כאן יש הטעיה מסוימת: נשים יוצאות אתיופיה נכנסות לשוק העבודה בשיעורים גבוהים בהרבה מאשר גברים, אם כי, נכון לשנת 2011 כמחצית מהנשים שעלו אחרי גיל 12 מועסקות בניקיון ובעבודות מטבח (על פי הנתונים בדוח מבקר המדינה).

     

    "אני חושבת שבהקשר של אפליה וגזענות, וצריך להשתמש במילים האלה כי זאת המציאות, נשים חוות פחות", אומרת נגה. "גברים שחורים נתפסים כמאיימים וחווים חוויות שליליות ברחוב - מול שיטור יתר, בעבודה, בכל מקום. אני חושבת שגם אצל ההורים שלנו, לאמהות היה הרבה יותר קל להשתלב מאשר האבות. נשים נתפסות כפחות מאיימות ומשתלבות יותר בקלות לעומת גברים שדוחים אותם ומערימים עליהם קשיים".

     

    כדי לבחון האם קיימת אפליה המקשה על השתלבות הישראלים ממוצא אתיופי בשוק העבודה, בחנו פוקס וברנד ממרכז טאוב את מאפייני התעסוקה בקרב בעלי השכלה אקדמית בלבד. הם מצאו כי בקבוצה זו ישראלים ממוצא אתיופי אינם נבדלים באופן מהותי מיתר האוכלוסייה, למעט ייצוג חסר בדרג הניהולי. כלומר, האקדמאים ממוצא אתיופי ככלל אכן משתלבים במשלחי יד הדורשים השכלה גבוהה, אם כי לא בתפקידי ניהול.

     

    לצד זאת, בחינת שכרם של אקדמאים ממוצא אתיופי מראה שלמרות השתלבותם, הכנסתם נמוכה משמעותית ביחס ליתר המועסקים בקטגוריה זו. "שיעורי ההשכלה הנמוכים יחסית בקרב יוצאי אתיופיה הם גורם מרכזי לנתונים הנמוכים יחסית בשוק העבודה", אומר ברנד. "ממצא זה תומך בחשיבותה של השכלה מודרנית ואיכותית, בדגש על נגישות לתחומים הנחשבים יוקרתיים, כאמצעי מרכזי להשתלבות נאותה בשוק".

     

    בדוח משנת 2013, הראה מבקר המדינה יוסף שפירא כיצד התקציב של תוכנית החומש לטיפול ביוצאי אתיופיה היה רק כ־22% מזה שעליו הוחלט. "רק ביולי 2010, לאחר עתירה לבג"צ, יוצבה תוכנית החומש ונקבע תקציב", הוא כתב. "זולת תקציב תוכנית החומש, זכאים יוצאי אתיופיה לתקציבים נוספים, שאינם מיועדים רק להם. אפשר היה לצפות כי משרד הקליטה או גורמי האוצר ימפו את כלל התקציבים הממשלתיים כדי להבטיח ראייה ממשלתית כוללת. ואולם, הלכה למעשה לא היו בידי המשרד ואף לא בידי גורמי האוצר מיפוי ובסיס מידה. ארבע שנים לאחר החלטת הממשלה - טרם נבדקו ביצועי תוכנית החומש באמצעות המדדים הללו".

     

    בימרו וחבריו מבינים שבשבועות הקרובים יש להם הזדמנות נדירה לתקן את המצב, לפני שהם ייתקעו לעוד חמש שנים. "לא ייתכן שמתעלמים מאיתנו כמדיניות", הוא אומר. "יש כאן פחד מיוצאי אתיופיה. זה נובע מגזענות. מאי־הכרת האחר. כמו שהמשטרה מפחדת, וכל המערכת, מתגזענת ומתייחסת אלינו בצורה פטרונית, מחלישה ומדכאת. אנחנו רואים את זה בכל מקום: במשרד הקליטה, באקדמיה, בתעסוקה, בשוק הדיור, במשרד הבריאות עם הזריקות שניתנו לאמהות לדילול הילודה. הגיע הזמן לשנות את זה".

     

    זיוה מקונן־דגו, מנכ"לית האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, מוסיפה: "בזמנו החליטו שרי הקליטה והחינוך יאיר צבן ואמנון רובינשטיין שמשרד הקליטה יטפל בסטודנטים יוצאי אתיופיה ויעניק להם מלגה מלאה. זה היה נכון לשעתו, אבל היום רוב הסטודנטים הם ילידי הארץ ומינהל הסטודנטים במשרד הקליטה יכול אולי לתת כסף, אבל אנחנו כבר 30־40 שנה אחרי, והמל"ג צריך לטפל בסטודנטים יוצאי אתיופיה, בדיוק כפי שהוא מטפל בחרדים ובערבים". •

     


    פרסום ראשון: 16.01.16 , 20:31