בשנות ה־30 של המאה הקודמת נמלטו מוזיקאים יהודים מגרמניה הנאצית אל ארצות־הברית וגם אל פלשתינה. בשנים האחרונות התנועה היא הפוכה - מישראל אל גרמניה. כיום יושבת בברלין קהילת המוזיקאים הישראלים הגדולה בעולם מחוץ לארץ. התופעה הזאת עלתה לאחרונה לדיון במסגרת "הגימנסיה", סדרה של מפגשים והרצאות בנושאי תרבות ומחשבה עברית שמתקיימת במרכז ללימודי יהדות ברלין־ברנדנבורג. במפגש האחרון, 'המוזיקאי מהגר, המוזיקה שבה הביתה?' שהנחה העיתונאי עפר ולדמן, השתתפו שלושה מוזיקאים ישראלים שמתגוררים בברלין: המלחין גילעד הוכמן, הפסנתרן מתן פורת, והזמרת אפרת אלוני.

כל המשתתפים הסכימו שהסיבה המרכזית להגירה המוזיקלית לגרמניה היא האקלים התרבותי הנוכחי בישראל, שמצמצם ומדרדר את יצירת האמנות לכדי דבר הנמדד כערך קפיטליסטי. "בגרמניה המוזיקה הקלאסית היא נכס תרבותי ממדרגה ראשונה", מסביר הוכמן, "לכן ההשקעה בה ניכרת - כ־80 אחוז מימון ממשלתי. בארץ המימון הוא כ־20־30 אחוז בלבד, ורק הולך ומצטמצם". מעבר לכך, רבים מהמוזיקאים שגרים בברלין מתמקדים במוזיקה אמנותית מודרנית שכמעט לא מבוצעת בישראל; בבירה הגרמנית, לעומת זאת, כמעט שאין קונצרט ללא לפחות יצירה מודרנית אחת.

האם הנסיבות המשותפות להגירה יצרו בגרמניה קהילה מוזיקלית של ישראלים? אפשר לאמץ את תפיסתו של הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק ולדמיין את המוזיקאי הישראלי כקיים־בתוך־העולם בצורה שמאפשרת לו מרחב פעולה ללא קשר למוצאו הלאומי. "הקשר שלי הוא בעיקר לקהילת שוחרי התרבות, ביניהם ישראלים, גרמנים ואחרים", אומר הוכמן. "ההתמודדות עם תחושת הזרות ושאלות של זהות אמנם מכוננת תוצרים מוזיקליים מובהקים, אך את הקהילה שלי אני מבקש לבנות על בסיס לא לאומי". מאידך, אפשר להתחבר לטענתו של מבקר התרבות הצרפתי מוריס בלאנשו כי מטרתה היחידה של קהילה אמיתית היא קיומה שלה, וככזאת, קהילת המוזיקאים הישראלים בברלין היא חסרת הגדרה ואינה זקוקה לייצוג פוליטי. כך, מסביר ולדמן, "הישראלים שעוסקים במוזיקה קלאסית לא נזקקים להתייחס לשאלות של זהות לאומית. שפתם היא שפת המוזיקה, לכן הם לא נוטים ליצור קהילה, כפי שנוצרת למשל באקדמיה או בתחום הביקורת הפוליטית". מי יודע, אולי דווקא כינונה של "הגימנסיה" בברלין היא עדות לכך שמידה של זהות עדיין חיונית ליצירת אמנות לא פחות מעצמאות כלכלית.