האיש שראה הכל

והייתה גם הפגישה ההיא עם רבין בימי ההמתנה הארוכה ב־67', בואכה מלחמת ששת הימים. "הייתי אז עורך 'במחנה' ופירסמתי שער עם תמונה של טנק, והתותח עומד מעלה - סליחה - בזִקפה אדירה. שמע, היינו צריכים לעודד את עצמנו. אשכול היסס, ובצדק. ורבין היה במצב שבו הוא היה, וידעתי זאת היטב. הצעתי לראיין אותו מיד כדי להזים את השמועות שהוא במשבר נפשי. הגעתי לבור. רבין הושיט את היד ולחץ לי אותה, בלי שרירים, רפוי לגמרי, ואמר, 'תכף אני חוזר אליך'. והוא לא חזר. הוא פשוט לא היה מסוגל להגיד, 'אני לא יכול'".

זה רק אחד מהרגעים שהיו יכולים לפאר את האוטוביוגרפיה העסיסית של יצחק לבני. את מי הוא לא הכיר מקרוב ואיפה הוא לא היה? המציא את גלי צה"ל, ניהל מאבקי 'חרבת חזעה' בשנות ה־70 הסוערות כמנכ"ל רשות השידור, היה ממכונני ערוץ 2 וחברת החדשות שלו, לגם קוניאק עם חבריו בקבוצה הספרותית 'לקראת', היה נשוי לדליה רביקוביץ ולאחר מכן ידידה הקרוב עד מותה. ועל הדרך, חבר אישי של רבים מבני האליטה הפוליטית, הכלכלית והתרבותית בארץ. אוטוביוגרפיה שלעולם לא תראה אור.

במקומה מפרסם לבני, בגיל 81, את הרומן הראשון שלו. בעצם חלק קטן ממנו - 'קטעים מתוך חומר החיים' - 29 פרגמנטים אישיים, צלולים כבדולח, אפיזודות קטנות, רגעי קסם של הדבר הזה שנקרא החיים העוברים בסך. מתאבן מתוך המגנום אופוס שלו, שעליו הוא עובד כבר עשרות שנים, בלי להראות לאף אחד; פרט לסופרת והעורכת אלאונורה לב, שליוותה ובחרה וערכה ו"לחצה להוציא סוף־סוף משהו", הוא מספר.

"למעלה מ־30 שנה ישבתי וכתבתי את הספר, לבד. גמרתי את הקדנציה שלי כמנכ"ל רשות השידור ב־1979, בגיל 45. ואז ידעתי בוודאות גמורה שמעכשיו אני לא הולך לקחת שום ג'וב של משרה מלאה, כדי להתפנות לכתיבה. והציעו לי ג'ובים בלי סוף. למשל, נשיא בצלאל. למשל, עורך 'הארץ', מתחת לשוקן, לזה סירבתי משהו כמו ארבע פעמים. וחבר כנסת - הציעו יותר מפעם. כל מיני ג'ובים נחמדים כאלה. אבל החלטתי שאני כותב".

אני מביט בשורת התפקידים שלך: יו"ר ועדת לבני, נשיא המועצה לארץ ישראל יפה, ראש המכון לתרגום ספרות עברית, יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2, תוכנית רדיו שבועית. ובעצם כל הזמן היית סופר, רק לא ידענו על זה?

"נו, יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2! זה בסך הכל יו"ר, לפעמים הוא בא לישיבות. לא כל יום במשרד. תשמע, זה פיתוי - היו הצעות למשרות חשובות עם פרנסה טובה, ויכולת להשפיע - אבל חד־משמעית ידעתי שזה לא יקרה. אני מוכרח לכתוב. אז אני לא מצטער על התקופה ששימשתי בתפקידים שונים, ובטח לא מצטער שחתכתי בזמן".

'קטעים מתוך חומר החיים' (הוצאת נ.ב. ספרים) מהווה כעשרה אחוז בלבד מהספר המלא. "יש לי כ־1,000 עמודים גמורים. גם הסוף כבר קיים. חסרים רק כמה דברים באמצע, שניים־שלושה קטעים", אבל כפי שהוא מתוודה בספר: "בעצם לא רציתי שיהיה פרק אחרון. כמו שאני לא רוצה שהחיים ייגמרו".

את מלאכת הכתיבה שלו לבני מתאר כתהליך נזירי ודקדקני עד אימה. "כל יום, ארבע־חמש שעות של ריכוז מוחלט, בכתב יד. לפעמים כתבתי בעיניים עצומות. לפעמים ישבתי ארבע שעות ולא יצא כלום. כמו שאמר עמוס עוז, אני חנווני שפותח את החנות מדי בוקר, ויושב בה גם אם לא מגיע לקוח. ולפעמים עבדתי על משפט אחד במשך כל החמש שעות. ושוב למחרת בכל החמש שעות. וביום למחרת. קטע קצר מאוד יכול לארוך חודשיים של כתיבה. כי הטקסטורה חשובה. והאינטגריטי. בחיים יש גם מניפולציות ותכסיסים ושקרים לבנים - הרי הייתי מנכ"ל ועשיתי גם פוליטיקה, עבדתי עם 14 ועדי עובדים - אבל בכתיבה זה צריך להיות נקי עד הסוף. הדבר עצמו".

הוא חי כבר שנים עם אשתו אתי (עורכת דין, לשעבר חברת כנסת מטעם שינוי) בבית מרווח בהרצליה פיתוח, אבל בספר הוא חוזר אל המולדת שלו - הבית בבורוכוב פינת קינג ג'ורג' בתל־אביב, ובית הספר ליד הבימה, היכן שדוקטור שאול טשרניחובסקי בדק אותו ונתן לו פליק קטן ב"פיסטוק", וחנות הכובעים של אבא, תל־אביב הישנה של בית ברנר ועצי שקמים. "וזה ספר בלא שום געגוע לעבר. העבר היה גם קשה, ואני אוהב את חיי היום, במקום שבו אני נמצא, עם בת זוגי ושלושת ילדיי", הוא אומר. "אבל אולי יש בספר געגוע לכוח החיים. החיים שנוזלים לנו בין האצבעות. והספר מנסה לתפוס אותם, שלא יברחו לנו".

רק ש"עוגיות המדלן" שלך הן גם תיאור מדוקדק של אבא מחרבן. של "התפרצות חצי רכה, ניתזת על דפנות האסלה וגם צפה בחתיכות לא גדולות במים".

"אמרתי לעצמי שאני רוצה לקחת את הדבר הכי נמוך, ולהפוך אותו להכי גבוה. להפוך חרבון למצב של רוממות אצל הקורא. ובספר זה לא רק חרבונים - יש גם נודות! והשתנה של בן־גוריון!" הוא אומר ומתייחס לאחד הקטעים המשעשעים בקובץ, שבו משתחררת נפיחה צנועה מאחוריו של בן־גוריון כשהוא עומד ומשתין לצד אביו של לבני.

ויש גם תודעת מוות חריפה. כמו יד הטובלת במים רותחים ואז בכפור, קטעי יומיום פורחים עם הילדים הגדלים ופטפוטי הכלום המתוקים איתם, ומיד אל אבא שלו, הגלותי, הלא־מפוענח, חולה הלוקמיה, שמנסה להסיר מעליו את המחלה במקלחת ארוכה, ותיאור כפות רגליו המתות של אביו, מיטלטלות על האלונקה של חברה קדישא, "עם כתום השעווה של סוליות הכפות, והלבן־הצהבהב, והעור היבש מהצדדים... והציפורן הגדולה של הבוהן", וצללי העבר העוטים על חנות הכובעים הנטושה כבר, שבפתחה עומד ג'וק. "כי אלה הם החיים: גם המוות", הוא אומר. "המוות כפי שאתה חושב עליו כשאתה חי. תשמע, אני לא המצאתי את המוות. אני נגדו! אבל זה לא תלוי בי. לכן אני רק מנסה להיאחז בכל פרט. כי החיים הם כל פרטי הפרטים האלה".

הוא נולד בלודז', פולין, 1934. בגיל חצי שנה עלה עם הוריו ארצה. "וגם בלי שישמעו ממני, תמיד הכרתי להם תודה על הצעד הזה, שהיה מנוגד לאופי שלהם. הרי בקלות יכולתי להיכנס לאקציית הילדים בלודז' ולהישלח למחנה השמדה", הוא מספר, כפי שקרה לקרוביו מצד אמו שנעלמו בלי שנותר מהם זכר. "וכמובן, לא דיברו אצלנו בבית על השואה". במקום זה, בלשון שאינה מותירה פרט לדמיון, הוא מתאר בדקדקנות מצמררת התעללות של ילדים צברים גאים בעכבר. השנה היא 1942.

זה היה בית פולני זעיר בורגני טיפוסי בתל־אביב של אותן שנים. "אנשים חדורי השכלה ותרבות בלי אף ספר בבית. היו לי רק 'אנציקלופדיה נעורים' ולא היה אף צעצוע, לי או לאחותי. עם אבא לא דיברתי הרבה מאוד שנים, גם אחרי שהוא חלה בלוקמיה. יהודי יידישיסטי מאוד נמרץ, סויחער, שתלטן, קולני. הייתי מציץ עליו מעבר לעיתון - אבל נמנעתי מלדבר איתו. הוא הרתיע אותי. אמא שלי הייתה אישה בלי שום יכולת לבטא חום. אף חיבוק. אבא כנראה רצה ולא העז; אמא אפילו לא ניסתה".

בכל זאת הספיק, לפני מותם של הוריו, לקיים שיחה מוקלטת בת עשר שעות עם כל אחד מהם. לזכור את העבר, ללכוד את חיתוך הדיבור, ולשמור הכל. "משה דיין כתב ספר על חייו עם התנ"ך - ומשם הוא קופץ לנהלל ולדגניה. בלי 2,000 שנה של פוגרומים. אני אף פעם לא הרגשתי כמו אליק, שנולדתי מן הים. מה היית אומר על אדם שמגיע לפסיכולוג, ולא רוצה לדבר על 60 אחוז מחייו? אז אני יהודי לא פחות מישראלי. על הרצף המלא של להיות יהודי".

כל זה מתעצם אל הקתרזיס שלו, ב'יזכור' השנתי שהוא מקיים בבית הכנסת ביום כיפור, דווקא הוא, בחילוניות רליגיוזית, כדבריו. מין טקס קדיש פרטי להוריו והורי הוריו ואבותיהם, אחורה בטור גיאומטרי, אינסופי, "עומדים זה ליד זה בשורה, בבגדיהם היהודיים, מקצה לקצה באופק פולני אפור עם איזו בהירות שם, ועיירה מטושטשת בקור", הוא כותב, ומוסיף עכשיו, "האנשים האלה חיו פעם. והם נגוזו, נמוגו, אינם. וכשאני עושה את ה'יזכור', במלעיל, אני מעוניין להחזיר אותם לרגע לחיים".

לכתוב רצה תמיד. בגיל 15 כבר הגיע לעיתונות, בתחילה למדור התשבץ ב'העולם הזה' של אורי אבנרי חברו. בגיל 18 הצטרף לגרעין שהקים את נחל עוז, ואז החל לפרסם סיפורים ב'לקראת', כתב העת וגם קבוצת המשוררים ואנשי הרוח של מה שכונה "דור המדינה". "ומהר מאוד הפסקתי. הם הלכו ונעשו נתן זך ויהודה עמיחי ודוד אבידן ואריה סיון, ודליה רביקוביץ שהצטרפה אחר כך - ואני הלכתי לתקשורת. בידיעה של מאה אחוז שאני חשוב בתקשורת - אבל אני אפסיק איתה מתישהו".

ישבת וקינאת?

"לא מקנאים בספרות טובה באמת. היו מריבות ב'לקראת', בוודאי, כולם אנשים מורכבים להפליא. נתן זך הוא פושטק לא קטן, אבידן היה איש מעצבן ומשורר יוצא מן הכלל - ואגב, לא בכל השירים שלו - אבל לא הייתה שם קנאה. כי באולימפוס יש מקום לכולם. וכן, ודאי שהציצו זה ביצירה של זה, היו כאלה שהושפעו ושינו סגנון, למשל חיים גורי, שעבר מסגנון הדור שלו לזה של הדור של זך".

מה הייתה ההיררכיה?

"שלא כמו בדור הפלמ"ח - שם שלונסקי היה הרבי - זך היה ראשון, אך בין שווים. הוא האיש שלימד אותי, בסירה על גדות הירקון, מה החשיבות של שירה מודרנית. ולכל החבורה הייתה תודעה ברורה שהם משוררים טובים מאוד, ובצדק. לכן המתקפה של זך על אלתרמן לחלוטין לא הפילה אותי מהכיסא. והוא גם די צדק. אלא שאלתרמן קיבל את זה מאוד קשה אז".

בגיל 28 נישא לדליה רביקוביץ, זוגיות שהחזיקה מעמד שלוש שנים. "שנינו היינו מרוצים מהגירושים. ידענו מהר מאוד שאלו לא נישואים טובים, שזה בלתי מוצלח בעליל, ונשארנו בידידות עמוקה. במשך עשרות שנים דיברנו, מדי יום. חלק מהזמן היא הייתה בסדר גמור, עם כל החן והוויטאליות והחוכמה והרגישות שלה. ובחלק לא קטן הייתה בדיכאון. הגיהינום המוחלט. היא הייתה משוחחת איתי בקול מונוטוני, מתוך סבל, ועדיין, גם אז נשארה דליה. משורר כותב מתוך פצע, לא מתוך חולשה. ובדליה נשאר משהו עם תוקף גם בתקופות הכי קשות".

אני מניח שהמוות המוקדם שלה לא הפתיע אותך.

"קודם כל, דליה כנראה לא התאבדה. הרופאים קבעו שזה היה כנראה דום לב, היא נפלה על ברז, ולא מצאו בדמה כמות כדורים שהייתה הגורם לכך. וזה עצב עמוק מאוד. אבל חייבים לומר שהיא ניסתה קודם, פעמים רבות, להתאבד. היו מקרים שהיא בקושי ניצלה. דליה רצתה באופן מובהק למות, ורצתה שנעזור לה, שנשיג לה ככה וככה - ולזה לא הסכמתי. ובכל פעם שסירבתי ידעתי שאני בעצם לא יכול לסרב, אם היא בעצמה יודעת שטוב מותה מחייה. והיו תקופות שזה לא היה חסר שחר.

"כשדליה הוציאה את 'הספר השלישי', היא הוסיפה בכתב יד: 'ליצחק, הספר האחרון, מדליה'. קראתי ודחיתי אותו, בקצות אצבעותיי, חזרה אליה. אמרתי לה שאני לא מעוניין בהקדשה הזו. 'בסדר', היא אמרה, והוסיפה: 'הספר האחרון (ואולי לא)'".

יש משהו בדימוי שלה שחוטא למציאות?

"דליה הייתה הרבה יותר ויטאלית מדיכאון בלבד ורצון למות. היא הייתה שמחה חלק מהזמן. היו לה כמה תקופות נפלאות, עם שירים ואהבות וילד שהיא מאוד אהבה. אוי, אני מתחיל להישמע כמו שמקס ברוד תיאר את קפקא: 'הוא לא נוגה כמו בתמונות. יש תמונות מאוד שמחות שלו!'"

סערת גלגלצ התורנית, ופולמוס גלי צה"ל לדורותיו, צריכים להתחיל עם לבני. אלא שהוא מסרב כדרכו להתרגש ובוודאי לא להתנצל. על המהלך שבו החל מיד לאחר ששת הימים, בגיוס על הדרך, לעיתים בשיחת מדרגות בטלה, של אנשים שפגש - אושיות תקשורת בהמשך, כמו מולי שפירא ומיכאל הנדלזלץ - והמצאתה יש מאין של התחנה הצבאית כמנסחת רוח התקופה. מאז ועד בכלל.

"ראיתי בעבודה שלי בגל"צ משימה פרטית אישית", הוא מודה. "התחנה עמדה להיסגר, היא שידרה בערך חמש שעות, עם מעין יומן צבאי יומי, ואני רציתי להפוך אותה לתחנה אזרחית לחלוטין. תחנה מודרנית, בהגשה חופשית, בלי חי"ת ועי"ן, והמון דוקומנטרי, וראיונות, ויומני חדשות, ותסכיתים, והרבה תרבות. שיהיה גם מושך אבל גם רציני". כדוגמה בוהקת שהוא מתגאה בה, יזם גם הלחנה של שירי משוררים. "ולא במקרה התחלתי עם זך, אבידן ועמיחי. כי ההנחה הייתה שמשוררים מודרניים לא ניתנים להלחנה - והתברר שכן. וגם שירים של דליה, כמובן. כן, אני יודע, מי שהייתה אשתי. אז מה, מישהו יכול לפקפק ביצירה שלה?"

ותכלס, כל השינוי הזה בתחנה הצבאית בלי שום תשתית חוקית ושום קשר לחוק שירות ביטחון.

"בוודאי. ידעתי שאם אוציא מסמך כזה, יזרקו אותי מכל המדרגות. אז עשיתי את זה באופן מחתרתי. עוד דונם ועוד עז, כי בצבא אפשר. זו התחנה שהדי־אן־איי שלה קיים עד היום, ואני גאה בזה מאוד. תסתכל על רשימת האנשים שיצאו משם לאורך השנים: השדרה המרכזית של התרבות והתקשורת הישראלית".

שנתפסת תל־אביבית, שמאלנית ואשכנזית.

"זה עבד נפלא, והביטוי העיקרי של המעשים לא היה אשכנזיות. מתאים מי שטוב וראוי. אני התעניינתי במוצא שלהם?"

ועדיין נראה היה שרובם ככולם אותה קומה, אותה בלורית שיער.

"על טענות מסוג כזה אפשר רק להשיב, שאדם בתוך עצמו הוא יושב".

בהיותו המפא"יניק האחרון ורכוב על תהילת גלי צה"ל, מונה לבני למנכ"ל רשות השידור באמצע שנות ה־70. השנים הסוערות של מוטי קירשנבאום ו"המאפיה השמאלנית". לאורך השנים הוא ממשיך להביט במוסד הגוסס המסרב להשתקם, ומשוכנע שזה עדיין אפשרי. "צריך להמשיך להיאבק על עצמאות השידור הציבורי. להוציא אותו מידיהם של פוליטיקאים. אבל להגיד שהכל קורה רק היום? לא. יצחק נבון וטדי קולק התערבו באופן ישיר בשידורים. בן־גוריון אישית מנע את היומן של חגי פינסקר. לא הייתי מרוצה מהעובדה שהמנכ"לים ממונים על ידי ממשלות עם שיקולים פוליטיים, אבל ברור לי שגם אני מוניתי אז על ידי ממשלה מפא"יניקית, שלא הייתה ממנה אותי אם הייתי ליכודניק. וגם טומי (לפיד, מחליפו), או הבאים אחריו, לא מונו על ידי הליכוד בצורה שונה ממני".

לא מצחיק, או עגום, איך המשחק נותר בין אותם אנשים מאותו מילייה? לכאורה התחלף שלטון, אבל זה החבר שלך טומי לפיד שמחליף אותך.

"שמע, היו הבדלים. מאוד לא הייתי מרוצה מהתפקוד של טומי ברשות השידור. אבל האיש כבר איננו, והוא היה חבר שלי, עד מותו".

וגם הציע לאשתך אתי להיות חברת כנסת אצלו בשינוי.

"ומה אתה חושב, שהוא לא הציע גם לי?"

אבל היה גם מחיר לתערובת הסמיכה הזו, של קשרים חבריים בין אנשים עתירי כוח, שממנים זה את זה, מחליפים זה את זה, לפעמים רבים, לפעמים משלימים - ומדי שישי חולקים שולחן בפרלמנט השכונתי. שמו של לבני נקשר בחבורת כסית מזה, אורי אבנרי ועדה יונת וגדעון סאמט ונחמיה שטרסלר, ומעגלי טומי לפיד מזה, אמנון דנקנר ואלי זהר, וקודם כל, אהוד אולמרט. בעת משפטו של ראש הממשלה לשעבר עבר לבני בין אולפנים בניסיון ללמד סנגוריה על חברו, מודע כמובן לביקורת