הערבה הקסומה

כשאמרתי לאייל שיראי, המפיק מכפר צוקים המדברי בערבה התיכונה שחסרים לי עצים ביישוב שבתיו בנויים מבוץ וקש, סיפר לי שיראי שבערבה אתה לא נוטע עצים כמו בשאר הארץ. פה לא די לחפור גומה ולתקוע עץ קטן ולחכות שיגדל וייתן פרי. לא. האדמה מלוחה מדי והעץ יגווע. צריך לחפור בור גדול כמרחב מחיה של עץ בוגר ואז למלאו אדמה פוריה, לא מלוחה, ורק אז לתת בה עץ ולגדלו. לוקח שנים רבות מן הרגיל לגדל מעטה ירק על מקום מדברי ואולי טוב שכך, כי המדבר נטול ירק מטבעו ורק אנו באים ורוצים מדבר, אבל גם שיהיה נווה מדבר. שיהיה שטוח וצהוב וסלעי וטרשי אבל גם ירוק ולח עם בריכה קטנה לימי שרב ומסך פלזמה לשיעמום של לילות ארוכים וגם אם אפשר עצי דקל וצל ואפילו מכונת אספרסו כמו שהניחו בחלק מן הצימרים פה.

לוקח שנים רבות להגיע למצב ירוק ומוצל כמו שקורה במושב הוותיק עין יהב. אבל גם צוקים גדלה יפה. ופה ושם יש עץ. והצימרים שלה מכסים כבר גבעות. צצים בזה אחר זה ומלאים, כי נפש חלק מן הישראלים יוצאת לנוף צחיח אך נוח, ללהט שמש עם צל ממוזג והם באים ומשלמים סכום שדי בו לטיסה לברלין, עבור חדר מדברי.

לי יש הסתייגות מזה. אני ממש לא צריך סוויטה מפוארת, לא בגליל ובטח לא במדבר. לאנשים כמוני יש פה ושם מאהל או חדר פשוט. והכי אני אוהב בתי בוץ. יש להם קירות מעוגלים. הם נראים כפנימה של מערה מסודרת או בטן לווייתן. הם אנושיים יותר. צבעם כצבע העור, האור בהם רך ויש משהו נפלא בשינה בהם. כאילו החלום נשאב מן הקיר העשוי עפר וקש ומים.

ימי הזוהר | צילום: אורן אגמון

פעמוני רוח ותפילה לשפע

כפרון האמנים בכניסה לצוקים אינו כפר אמנים צרפתי. זה משהו מדברי צנוע יותר, אבל מעט הסמטאות כבר מתמלאות ירק וערוגות של ירקות ויש בזה חן. הוא נמצא בכניסה לצוקים כשריד מן העבר: אוסף פשוט של מבנים ישראליים רבועים וכעורים שהיו המאחז הצבאי שקדם לישוב. בעבר הקרוב זה נראה כערימת חורבות. זיכרון מן ההתחלה הדלה שבנה צבא או משרד ממשלתי.

עכשיו כשפוסעים בשבילי צוקים מיד חשים בידו הטובה של התושב והאמן ההולנדי אנדרה חונטר. יש משהו בהולנדים שמייבש ים ובונה סכרים. יש בהם יוזמה ואכפתיות לסביבה וחריצות מעוררת קנאה. אנדרה יוצר דמויות של בעלי חיים שעשויות חוטי מתכת וממלאות את השבילים של הכפר, והוא בונה הכל בדרכו ומעניק למקום בנדיבות מכלב קש ועד גמל ברזל. הוא בעיניי האמן הכי בולט בערבה הזאת. אבל יש נוספים.

למשל, אוהד גוטפלד שהיה פעם בעל בר תל־אביבי שנקרא "השריטה", ניגן רגאיי וייצר חומוס ובא לפה והפך להומיאופת שמטפל באנשים וילדים עם מחלות כרוניות. המדבר מרכך אותך. החום. הפשטות. או אושייה תל־אביבית מפתיעה נוספת – השחקנית טינקרבל (רוית רוזן), שיש שזוכרים אותה מהמועדונים ומהרכילות, אבל עכשיו היא כאן עם בעלה המפיק אייל שיראי ושלושת ילדיהם הקטנים. לכאן היא עברה, למדבר השקט ובנתה בית ואחר מצאה גם את הסטודיו בכפרון כדי שתהיה לה פינה משלה ליצור, לא ליד הילדים.

לידה, בכפרון האמנים, אני מוצא גם את דורון בן ציוני, איש פרוע למראה שנולד בתל־אביב לפני למעלה מ־50 שנה, נדד לארה"ב ואוסטרליה, חצה חצי עולם עד ששב ונחת בצוקים לפני כשנתיים. אהבת הנדודים הביאה אותו עד כאן, היכן שהוא מחבר את הידע שרכש באירועי תאורה לצד ואהבה לברזל כחומר גלם. במדבר סביב צוקים הוא משוטט לבדו ומוצא אוצרות: חביות ישנות מנוקבות שהשאיר הצבא כחלק מאימוני ירי וארגזי תחמושת שהוא הופך לגופי תאורה.

"אמן צריך שקט". טינקרבל כיום

עוד פגשתי בצוקים את תושאן, בחור עם ידי זהב שמייצר מפלי מים זעירים ופעמוני רוח שיוצרים גם במדבר תחושת שפע ופעמוני רוח עשויים אבני מדבר שבהתנדנדן הן מייצרות צליל ענוג כזמר מדברי. הכרתי יצרנים של מכנסי דייגים תאילנדים ויצרנית פיות, ואת חנה ואייל שבונים בתי בובות, את תמיר פלג שמרפא בקול. הוא מניח ידו על מטופל ומפיק צלילים ושירים שחודרים ומרגיעים את הגוף. את אורחיו הוא מאכסן באוהלים נודדים קטנים שבהם הם מתמודדים עם תנאים מדבריים וחיים בצמצום, בלי מסך פלזמה, ג'קוזי וכל מה שהמצאנו כדי להפריד בין בני אדם.

מחפשים זהב בין שורשי העץ

"את השקט שלי מצאתי במדבר", אמרה לי לומינה אום, שנדדה כרבים מן הצוקאיים בין עבודות ובין ארצות וערים רחוקות עד שהגיעה לצוקים לפני ארבע שנים ומאז היא מקיימת במדבר סדנאות מודעות, ריפוי ואיזון, בעזרת ציורי מנדלות וכן מפגשי מדיטציה באמצעות מוסיקת מרפא.

יצאתי מהכפרון, שתיתי בירה בלונדינית שמבשל במקום אצל אוהד כץ ושמעתי כמה אגדות מדבריות שפורחות פה על פילים ואוצרות.

בירה בלונדינית בתערוכת החקלאות בכפר האמנים בערבה

לפני כמה שנים הסתובב אחד הצוקאים באיזה ואדי ולפתע נתקל בשלד שלם של פיל. פיל!? האנשים התקשו להאמין, אבל אז נזכרו במחקר לפיו הרומאים או חניבעל עברו פה אי אז בזמנם עם שיירות פילים. לקח זמן לשכנע מומחים לגשת לוואדי ואכן שלד פיל שלם הדהים את הבאים עד שערכו בדיקת פחמן והתברר למפח נפשם כי מדובר בפיל בן המאה ה־20. הוא היה שייך לקרקס רוסי שעבר על הכביש ליד ואדי בדרך לנמל אילת וזרק אותו למטה כאשר נפטר מזקנה או חום. ולגבי האוצר המקומי, סיפר לי איש העיזים הדי עפאים כי בקרב הבדואים באזור נפוצה אגדה מדברית על מפת אוצר טורקית ישנה שבה מסומן עץ שיזף עתיק כמקום שבו הוטמן ארגז מטבעות זהב כאשר הסתלקו הטורקים ב־1917. פעם בשנה מגלים אנשי הערבה בור עמוק של חופרי לילה בין שורשי העץ. זהב טרם נמצא, אבל העץ, הנדיר באריכות ימיו, הולך ויבש מן החפירות. זה באשר לאוצר. ומה אתם יכולים להפיק מכל זה? סעו לערבה, לכפרון האמנים וגם לתערוכת החקלאות שנפתחה היום ותינעל מחר. דברים טובים מחכים לכם שם (כולל חידושים מתחום הגינון, החקלאות, המים והטכנולוגיה והופעה של יהודה פוליקר באוהל המדבר הענק. כרטיסים בכתובת: www.aravaopenday.co.il).

טיפולים הוליסטיים תערוכת החקלאות בכפר האמנים בערבה