yed300250
הכי מטוקבקות
    תלמידי כיתה א' חובשים מסכות | צילום: איל פישר
    7 ימים • 20.01.2016
    סדאם ועמורה
    בינואר 1991 הידהד בחדרים האטומים צמד המילים האלמותיות "נחש צפע", ומטח טילים שנחת על מדינת ישראל בישר את פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה. 25 שנה אחרי, 25 זיכרונות אישיים מהימים שבהם חבשנו מסכות גז, נלחמנו על כל גליל של מסקינג־טייפ וצחקנו מהבאבא בובה אצל הדודה הכי רחוקה מתל־אביב
    שרי מקובר-בליקוב

    1 | תל־אביבים מהסוג השלישי

    דווקא כשכולם ברחו מתל־אביב לירושלים, עשה מאיר שלו את המסלול ההפוך

    האמת היא שאלמלא נחמן שי, שבימים האחרונים מספר על מלחמת המפרץ על כל גבעה רמה ובתוך כל אולפן רענן, לא הייתי נזכר בה ולא בכ"ה השנים שמלאו לה. אבל דווקא הוא, מי שהיה הפרזנטור של תרגיל הניילונים, הברדסים, הסמרטוטים הלחים ובעיקר ה"תשתו מים" שלו, זוכה עתה להערכה רבה, אף שיכול היה גם להציע לנו שנתחב באוזנינו גבעולי פטרוזיליה, וזה היה מועיל באותה מידה.

    אם כך ואם כך, בעזרת הופעותיו עתה נזכרתי באותה מלחמה, ובעיקר בכך שגם אליי, כמו לעוד ירושלמים, הגיעו אז מבקשי מקלט: פליטי חרב מתל־אביב, על נשיהם, טפם, כלביהם, הילדים של השכנים, וגם הורי הילדים של השכנים. אחרי כמה שעות של תיאורים משדה הקרב תש כוחי. ביקשתי מהם את מפתח ביתם והייתי הישראלי היחיד שברח במלחמת המפרץ מירושלים לתל־אביב.

    הדעה המקובלת בקרב הירושלמים הייתה שהתל־אביבים נחלקו אז לאלה שברחו כי היה להם לאן, ולאלה שנשארו בבית כי לא הייתה להם ברירה. אבל כשהגעתי לתל־אביב — שבמבט ראשון נראתה כעיר רפאים — ועליתי אל גג ביתם של החברים ששהו אצלי, נתקלתי בתל־אביבים מהסוג השלישי, אלה שנשארו כדי לעשות חיים. החברים שלי גרו בקומה העליונה של בניין, לא רחוק מרחוב בוגרשוב, וכשיצאתי אל הגג ראיתי שעל כמה גגות סמוכים מתנהלות מסיבות עליזות, ובכל פעם שטיל חלף בשמיים קראו לו מהן קריאות לעג וחילקו לו ציונים.

    קריאות הוחלפו גם עם חוגגים אחרים על גגות אחרים. כל הגגות, אגב, לא הוארו, כי כמו שאמר ההוא מהבדיחה: אני אמנם משוגע אבל לא אידיוט. במהרה הבחינו גם בצללית ה"ציפור בודד על גג" שלי וצעקו שאצטרף, ואחרי ביקורים הדדיים ירדנו לסיבוב ברים כדי לפגוש עוד חוגגים.

    כך ביליתי שני לילות עליזים על גגות תל־אביב. אמנם לא רקדתי — יש לי פטור רפואי — אבל הכרתי תל־אביבים משובחים ביותר, ספרתי טילים, התחבקתי עם בחורים שלא הכרתי קודם לכן, ובסופו של דבר אף כתבתי על כך כמה מילים בעיתון. שוב אינני זוכר אם נחמן שי הגיב אז בכתב או בראיון או בהודעת דובר צה"ל רשמית, אבל הוא אמר שההתנהגות שתוארה ברשימה שלי היא מסוכנת ולא אחראית. הוא צדק. במקום לשתות את המים הטיפשיים שלו, שתינו עארק איילות.

     

    2 | מקור לנחמה

     אברי גלעד חוזר לדמויות הבלתי נשכחות שגילם בתוכנית הסאטירה "העולם הערב"

     

     

    גלעד ב"העולם הערב". "הקלה" | צילום: אלדד רפאלי
    גלעד ב"העולם הערב". "הקלה" | צילום: אלדד רפאלי

     

    "צילמנו את 'העולם הערב' בחלקים, בין אזעקות, ברחוב או באולפן הלא־ממוגן. תפקידנו היה לשעשע את העם, אבל לא תמיד היה כל כך משעשע לעבוד בתנאים כאלה. באופן מפתיע, ההתייחסות ההומוריסטית למלחמה התקבלה בשמחה ובהקלה. בתוך הסיטואציה המלחיצה היינו מקור לנחמה והסחת דעת. מי שזכתה במיוחד לאהבת הקהל הייתה הדמות של 'משה המבודד' בכיכובי — טיפוס נאלח שמכר סרטי איטום והדבקה במחיר מופקע וסימל את הישראלי המכוער בשיא תפארתו וקלונו. הסיסמה שלו: 'אני לא שודד, אני משה המבודד', הייתה הדבר הכי משחרר במלחמה ההיא. בכל שבוע הוא זיהה את הצרכים המתחלפים של האוכלוסייה ועשה עליה סיבוב. אנשים חיקו אותו, דיקלמו את הלוגו שלו: 'כל אזרח חמוד קונה סרטי בידוד', ובאופן כללי לקחו את המצב קצת יותר בקלות".

     

     

     

    3 | בום בבטן

    אביבה גרונלנד משחזרת את הלילה הנורא שבו איבדה את בעלה איתן, ההרוג היחיד מפגיעת סקאד ישירה

     

    "איתן ואני הכרנו מגיל 12. 34 שנים היינו נשואים. ביום שבו נהרג עמדנו לנסוע לבת שלנו בצפון. הבן כבר חיכה לנו שם עם הנכדים. המזוודה כבר עמדה ליד הדלת. אבל פתאום איתן התחרט. אני זוכרת שבצהריים עוד אפיתי פשטידה ובערב יצאתי לעבודה.

    "בשש הייתה אזעקה. ואחריה בום אדיר, כזה שחודר מהבטן ויוצא דרך הגב. על הגג ישב נציג של הג"א שבדק את הנפילות. שאלתי אותו, ראית איפה הטיל? והוא הסתכל עליי ואמר, אני חושב שברמת־חן.

     

     

    אביבה גרונלנד על קבר בעלה איתן ז"ל. "ידעתי" | צילום: צביקה טישלר
    אביבה גרונלנד על קבר בעלה איתן ז"ל. "ידעתי" | צילום: צביקה טישלר

     

    "באותו רגע ידעתי. נכנסתי לאוטו ונסעתי הביתה. הרחוב היה חסום. השארתי את הרכב והתחלתי לרוץ. ליד הבית ניסו לעצור אותי, אבל נלחמתי כמו אריה. הבגדים נקרעו, גם התכשיטים. והבית בער. הכל היה דם ואש ותימרות עשן.

    "בבית החולים אמרו לי, יש פצוע והרוג, והפצוע מולך, מאחורי הווילון. אני זוכרת שהלכתי לאט, לא רציתי שהדרך אל הווילון תיגמר, כי ידעתי. מאחורי הווילון ראיתי את השכן שנפצע קלות. באותו לילה איבדתי בעל ובית. אחרי השבעה חזרתי אל ההריסות. חפרתי, חיפשתי ולא מצאתי כלום".

     

    פברואר 1991 . ראש בין ההריסות של בית שנפגע מטיל בסביון
    פברואר 1991 . ראש בין ההריסות של בית שנפגע מטיל בסביון

     

    4 | בובה של דמות

    מוני מושונוב מספר איך נולד "הבאבא בובה", דמותו המיתולוגית של המקובל חובב הגימטרייה מ"זהו זה!"

     

     

    "הבאבא בובה היה דמות היסטרית, מלאת חרדות, ודווקא משום כך גם מצחיקה ומנחמת. היה קל להזדהות איתה כי לכל מושג חדש ומפחיד שצץ במלחמה, לבאבא בובה היה מענה שריכך והגחיך אותו. זו הייתה שיטה בכתיבה שהמציאה אילנה לופט, אחת התסריטאיות. אם למשל צ'יץ' דיבר על עריקים, הבאבא בובה קישר את המילה לעיראק, או טוב יותר, לעארק החביב עליו. כדי להפיק את הקול המשונה של הבאבא בובה נדרשתי למאמץ עצום, שגרם לי היפרוונטילציה וסחרחורת. אבל בזכותו הייתי סוג של מרגיע לאומי. אני זוכר שהדמות הייתה כל כך פופולרית, שאנשים היו עוצרים אותי ברחוב ומבקשים שאברך אותם. אחרי שהסברתי ללא הצלחה שאין לי שום כוחות של קדושה, הייתי שם את היד על הראש ומברך".

     

     

    מושונוב כבאבא בובה. "היפרוונטילציה"
    מושונוב כבאבא בובה. "היפרוונטילציה"

     

    5 | פרשת העריקים

    זיוה להט, אלמנת שלמה להט (צ'יץ'), אז ראש עיריית תל־אביב, מסבירה למה לא ברחה מהעיר

     

    "בכל ערב היו ביציאה מתל־אביב שיירות ארוכות של תושבים שברחו לירושלים. הטילים נפלו בלילה, אז כבר אחר הצהריים התחילה תנועה גדולה החוצה מהעיר. זה נורא כאב לציץ'. הוא אמר לי: 'ככה בדיוק סדאם חוסיין משיג את מטרתו'.

     

     

    הזוג להט. ויכוח ציבורי | צילום: דוד רובינגר
    הזוג להט. ויכוח ציבורי | צילום: דוד רובינגר

     

    "באחת הפעמים הייתה אזעקה ואני נשארתי ממש לבד. לא היה לי מקלט, הרי גרנו בצריף. פחדתי. וציץ' כל כך התרגז שלאנשים אין תעצומות נפש לעמוד מול הקשיים, שהוא אמר: 'מי שעורק מתל־אביב, עורק גם מהמולדת'.

     

    "המשפט הזה, שנאמר בפומבי לראשי ערים מאירופה שבאו לתל־אביב להזדהות איתנו, עורר עליו כעס גדול והצית ויכוח ציבורי. הרבה אנשים הגיבו בחריפות. תקפו אותו. כתבו נגדו. זה לא היה פשוט. אבל צ'יץ' לא היה מוכן לחזור בו. הוא היה שלם עם מה שאמר".

     

     

    6 | דילמת התקיפה

    האלוף (מיל') אביהו בן־נון, אז מפקד חיל האוויר, לא שוכח את ההתלבטות הגורלית

     

    "כשפרצה המלחמה הייתי בדילמה בלתי רגילה. מצד אחד, הכנתי את חיל האוויר לתקיפה אפשרית בעיראק והחזקתי אותו דרוך כמו קפיץ, עם מטוסים ומסוקים באוויר. מצד שני, הייתה הבנה שייתכן שלא נצא בסוף לפעולה, כי הממשלה משכה את ההחלטה. מצד שלישי, היה סיכוי שנצא למשימה מאחורי גבם של האמריקאים שדרשו שלא נתערב. זה הדיר שינה מעיניי. אני זוכר שאמרתי למפקד חיל האוויר האמריקאי, שאני חולם בלילה על תקרית ליברטי (במלחמת ששת הימים פגעה ישראל בספינת ביון אמריקאית כי סברה בטעות שמדובר בספינה מצרית — שמ"ב).

    "בישיבת הממשלה הצגתי את כל האפשרויות והסיכונים. היה צריך להכריע, אבל ראש הממשלה יצחק שמיר בכלל לא העלה את הנושא להצבעה. בדיעבד התברר שזו הייתה הטקטיקה שלו. שמיר לא רצה לתקוף. היה לו נוח להשאיר אותנו בהמתנה".

     

     

    7 | ד"ש עם טיל

    אלונה דניאל משחזרת את ההופעה בבסיס הסודי עם להיט המלחמה "על גגות תל־אביב"

     

     

    דניאל. "לא התכוונתי"
    דניאל. "לא התכוונתי"

     

    "בכלל לא התכוונתי לכתוב על מלחמות. 'על גגות תל־אביב' היה יכול להיות גם שיר על מסיבה, אבל במלחמת המפרץ שידרו אותו אחרי כל טיל. בשבוע השלישי למלחמה הזמינו אותנו להופיע לפני חיילים. הסיעו אותנו לבסיס סודי בוואן עם חלונות סגורים. ירדנו באמצע יער. אני זוכרת שהיו שם מיקרופונים ומגברים, אבל לא הייתה במה. הנחנו את התופים על האדמה, התחלנו לכוון את הכלים, ופתאום הגיעו לשם אוטובוסים עם אלפיים חיילים. כששרנו את השיר, היער נדלק. החיילים השתוללו, שרו ורקדו, היו באטרף של שמחה, וכמו שבאו, ככה נעלמו אל תוך הלילה. מאז אני מפחדת להוציא אלבום, שלא תפרוץ עוד מלחמה. בכל פעם שיש טילים על ישראל, אנשים שואלים אותי, התחלת לעבוד על סקיצות?"

     

     

    8 | מרווח הטעות

    למגינת ליבו גילה איתן הבר שהוא גר באזור הכי מופצץ במלחמה

    הבתים בגוש דן התרוקנו כבר בשעות אחר הצהריים המוקדמות. חצי מיליון אזרחים טובים ונאמנים וגיבורי מלחמות קודמות עזבו את בתיהם, הסתלקו מאימת טילי הסקאד העיראקיים ומצאו מחסה רחוק כמה שאפשר מהטילים הנורים מצפון. מדינת ישראל, כולל מערכת הביטחון, לא התכוננה כהלכה למלחמה כזו.

    חלק גדול מטילי הסקאד במלחמה נורה לכיוון רמת־חן, רמת־גן, אזור הפארק הלאומי, שם בדיוק גרתי אז. היה ברור לכל הדיוט שהעיראקים מכוונים את הטילים לעבר המטה הכללי ומטה משרד הביטחון בקריה במזרח תל־אביב, בואכה רמת־גן. היה ברור לכל מבין ולא מבין שאחד הטילים, לפחות, יתפוצץ על ביתנו או בסביבתנו.

    לקראת סוף המלחמה פגשנו בקצין תותחנים ותיק ומוכר. שאלנו אותו למרווח הטעות בין רמת־גן לקריה. אני בא בדיוק מדיון בעניין זה, אמר. בדקנו ומצאנו שהם טועים רק במספר קטן של קילומטרים – מתוך מאות קילומטרים — וחלק גדול מהירי נפל וייפול לא באזור מגוריך. נרגעתי. רווח לי.

    ואז הוסיף המומחה: בגלל הטעויות שלהם, רוב הטילים ייפלו ויתפוצצו באזור רמת־גן, רמת־חן, כביש הטייסים, שכונת התקווה, הפארק הלאומי ושיכון הצנחנים ברמת־גן.

    החסרתי פעימה. הם ייפלו בדיוק אצלי בחצר. בעיני רוחי כבר ראיתי את עצמי שוכב על הרצפה וזועק הצילו מבין ההריסות ואין איש שומע.

    אתה יכול לישון בשקט בבית שלך בהרצליה, הוסיף האיש להרגיע.

    "אני גר בדיוק באזור הטעות שלך", אמרתי באי־שקט מוחלט.

    אוי, טעיתי, החזיר לי הקצין הוותיק מהתותחנים. 

     

    ינואר 1991. תחת החופה עם מסכות
    ינואר 1991. תחת החופה עם מסכות

     

     

    9 | מתים מפחד

    פרופ' פיני הלפרין, מנהל המחלקה לרפואה דחופה במרכז הרפואי תל־אביב, נזכר בפצועים שלא הצליח להציל

     

    "היו לא מעט הרוגים במלחמת המפרץ, אבל הם לא הגיעו אלינו. אנחנו קיבלנו את הפצועים. היו עשרות, חלקם פצועים קשה וכאלה שנפטרו בבית החולים. רוב הפציעות לא נגרמו מהדף, אלא מחתיכות של טיח, אבנים ורהיטים שהתעופפו. היו אנשים שנקברו מתחת להריסות, והיו גם נפגעים שהגיעו בעקבות הזרקת שווא של אטרופין וכאלה שנחנקו מהמסכות. אני זוכר אדם מבוגר שהגיע אלינו לאחר שלבש את המסכה, שכח לשחרר את הפקק של הפילטר ונחנק.

     

    "הייתי אז סגן מנהל מחלקת הרדמה ועבדתי בטיפול נמרץ. בכל לילה קיבלנו פצועים שלא היה לאן להחזיר אותם, כי רובם איבדו את ביתם. דווקא באותם ימים גילינו שיחידת הטיפול נמרץ לא ממוגנת נגד טילים כימיים, ולכן בכל אזעקה היינו צריכים לדחוף את החולים המונשמים לחדר הניתוח שאטמנו מראש עם ניילונים. באחד הלילות הזזנו פצוע שנותח לילה קודם, ותוך ריצה וקריאת 'נחש צפע' ברמקולים הוא נלחץ, חטף התקף לב ונפטר".

     

     

    ינואר 1991 . עשן מעל תל־אביב בעת התקפת טילים | צילום: איי.פי
    ינואר 1991 . עשן מעל תל־אביב בעת התקפת טילים | צילום: איי.פי

     

     

    10 | ערכת אהבה

    אפרת רובין־פריזי לא תשכח איך הכירה את ברוך, היום בעלה ואבי ילדיה, במלחמת המפרץ הראשונה

    "כמה שבועות לפני שפרצה המלחמה פנו אל בית הספר שבו למדתי וביקשו שנבוא לסייע בחלוקת ערכות המגן. כמובן הסכמנו בשמחה. הגענו למוקדי החלוקה ברמלה, ושם פגשתי את ברוך, חייל שאיבטח את המקום. היינו צעירים, בגיל שבו הכל נורא מלהיב ומרגש. כשהתחילה המלחמה, הפכנו לחברים. בחוץ נפלו טילים, ובלב היו לנו טילים מסוג אחר. זמן קצר אחר כך ברוך נשלח ללבנון ולא הרגיש את המלחמה. אבל אני שלחתי לו מכתבים וסיפרתי לו מה קורה ברחובות.

     

    "כשהמלחמה הסתיימה המשכנו להתכתב, וכשהוא חזר מלבנון הפכנו לזוג. היינו 12 שנה ביחד, ובמלחמת המפרץ השנייה, בלילה היחיד שבו היה חשש לירי טילים, התחתנו. אני זוכרת שאנשים פחדו לעזוב את הילדים לבד בבית ובאו בחצאי זוגות, או ביטלו את בואם, ולכולם היו מסכות ביד. אבל האולם נתן לנו לימוזינה וכתב עליה בפרחים: 'הנה זוג שכן החליט להתחתן'".

     

     

    ברוך ואפרת רובין־פריזי. "טילים בלב"
    ברוך ואפרת רובין־פריזי. "טילים בלב"

     

    11 | קפה בגדד

    לצד הדאגה להוריו הקשישים ולבנו התינוק, יגאל סרנה גם יצא לבלות לעת אזעקה 

     

    לא זיכרון אחד, פרץ זיכרונות. צונאמי של תמונות. זו הייתה המלחמה הראשונה מאז היותי בן 18 שלא קיבלתי צו 8. נשארתי בעורף ולכן הטילים הגיעו ישר לפה. העורף חולק לאזורים. פנים הארץ היה לחזית, והגבול היה שקט. אני זוכר את הוריי, ילידי מלחמת העולם הראשונה, מתמודדים עם מלחמה של סוף המאה. לשמע אזעקה הם לובשים בחיפזון איטי של זקנים את המסכות. אבי שוכח להסיר את המכסה מעל פילטר הגזים וכמעט נחנק למוות. הם מבוהלים. נפשם קצה באזעקות ועם זאת אין הם מוותרים על ציוד המגן.

    נכדם, בני נעם, היה כבן שנה, ילד של סוף המאה במלחמה הראשונה שלו, טרם החל ללכת. לשמע אזעקה, אמו ואני היינו מתעוררים ודוחפים אותו לאקווריום שנקרא ממ"ד, ומביטים, נפשנו יוצאת, בתינוק המבועת מעבר למחיצה השקופה. אני זוכר את הדבקת החרכים סביב הדלתות. אטימת החדר, עד שקצה נפש אשתי סמדר והיא נטשה עם הפעוט לירושלים.

    נותרתי לבדי, כתב צעיר בעיר ריקה שרוב מקומות החניה שלה פנויים. העפתי את המסכה. טיילתי לי לעת אזעקה. ישבתי עם חברים בקפה בגדד שנשאר פתוח. אחרי נפילות מיהרנו לאתרי טילים. הצצנו בצינורות החלודים שעשו את המסע הארוך מעיראק והגיעו תשושים לרמת־גן, העיר הכי עיראקית בארץ. היה שמח. לא בעיראק.

     

    12 | אנטי־ניילון

    דליה רבין זוכרת איך אביה, יצחק רבין ז"ל, העדיף לרדת למקלט במקום להיכנס לחדר האטום

     

     

    דליה רבין. "לאבא נמאס" | צילום: שאול גולן
    דליה רבין. "לאבא נמאס" | צילום: שאול גולן

     

    "כשהחלו הנפילות, הוריי היו אצלנו בבית בהרצליה, אבל אחרי יומיים לאבא נמאס והוא החליט לחזור הביתה, לדירה בקומה השמינית בנווה־אביבים. פיקוד העורף המליץ אז להיכנס לחדרים האטומים בקומות הגבוהות ואם אין אז לחדרי מדרגות, ובאמת, בפעם הראשונה שהייתה אזעקה בביתם, אבא ואמא יצאו לחדר המדרגות. אבל מיד אחר כך הם החליטו לרדת למקלט.

     

    "כשאבא נשאל בשידור: 'מה אתה עושה כשנשמעת אזעקה?' הוא השיב: 'אני לא יודע מה אתם עושים, אבל אני ולאה יורדים שמונה קומות למקלט'. בעקבותיו, אנשים רבים התחילו לרדת למקלטים במקום לשבת בחדרים האטומים מאחורי הניילונים, כי גם הם הבינו שאין לנו עסק עם נשק כימי ושהפגיעה היא פיזית בקירות ובבתים".

     

    13 | עניין של כימיה

    מאיר ויזלטיר חוזר לימים בהם נאלץ לצאת מהעיר, (והתחיל לחבב את יצחק רבין)

     

    "הכלבה שלי, נוחה עדן, סבלה מהמלחמה הרבה יותר ממני. קראו לה סונצה — שמש ברוסית, על שם דודה מרשעת שזכתה לכינוי 'דודה שמש' וגם בגלל שכשנולדה, היא הייתה מאוד לבנה, ממש בוהקת כמו השמש. האזעקות נורא הבהילו אותה, ובניגוד לבני אדם, היא לא ידעה להבדיל בין אזעקה לצפירת הרגעה. משום מה, צפירות ההרגעה הבהילו אותה אפילו יותר. בגללה, ורק בגללה, ברחתי בסוף לקיבוץ כפר־החורש. לא הייתה סיבה אחרת לברוח, כי לא חששתי לרגע מטילים כימיים. היה ברור שמדובר בפצצות פרימיטיביות ובפאניקה ציבורית מיותרת. יצחק רבין היה הראשון שעלה לשידור ואמר באומץ שכימי זה קשקוש ושעדיף לרדת למקלטים. זה היה הרגע שבו התחלתי לחבב אותו".

     

    14 | בלי כיסוי

    דן שילון מספר איך הפך לשיאן נפילות טילים בשידור

    "מלחמת המפרץ פרצה אחרי שכיסיתי שלוש מלחמות קודמות: ששת הימים, ההתשה ויום כיפור, ובכולן דיווחתי מהשטח. אבל הפעם לא הרשו לנו לצאת לרחובות. ישבתי באולפן המשותף של קול ישראל וגלי צה"ל, בלי מידע, עדכונים או צילומים, והייתי צריך לדקלם. מפקדי הרדיו והטלוויזיה, בהנחיית דובר צה"ל, פשוט סגרו אותנו, דיבררו וצינזרו. זה היה בלתי נסבל.

     

    "איתרע מזלי שבמשמרת שלי נפלו הכי הרבה טילים. הייתי צוחק שסדאם חוסיין רואה בי אויב אישי. התהדרתי בתואר המפוקפק של שיאן הטילים בשידור, אבל בפועל, מצאתי את עצמי הופך בעל כורחי מעיתונאי לקצין תעמולה ומורל. שומע 'נחש צפע' ומדקלם טקסטים שאת רובם המצאתי: 'זה שום דבר, אל תדאגו, תכף יעבור'. האם ידעתי משהו שהציבור לא ידע? ממש לא".

     

    15 | היה גז?

    יצחק מרדכי, אז אלוף פיקוד המרכז, הריח משהו מוזר באוויר

    "מכל הטילים שנפלו במלחמת המפרץ, שניים זכורים לי במיוחד. האחד נפל ליד צומת גלילות, ואנשים באזור דיווחו על ריחות מוזרים, חריגים, שהתפשטו באוויר. היה חשש שמדובר בטיל לא קונוונציונלי. הגענו לשם במהירות, סגרנו את האזור והתחלנו בבדיקות בדאגה גדולה ובמתח רב, עד שהתברר שמדובר בטיל רגיל, ושכמויות העשן והאבק יצרו את הריח סביבו.

     

    "אירוע דרמטי נוסף היה כשטיל פגע בחנות תכשיטים בתל־אביב ולא התפוצץ. היה צריך לבודד את המקום, להרחיק את התושבים ולנסות לנטרל את הטיל. זה היה מסוכן. חששנו שמא יקרה משהו לא צפוי והטיל יתפוצץ חלילה. אבל היחידה לסילוק פצצות עשתה עבודה מדויקת וניטרלה את הטיל בהצלחה. אפילו התכשיטים בכספת שמתחת לטיל לא ניזוקו".

     

    16 | ביזיון מוחלט

    כרמלה מנשה, אז כתבת צבאית מתחילה, הייתה ערוכה לתחרות, ולשווא

    "היינו באולפן משותף של גלי צה"ל וקול ישראל, מיכה פרידמן, צבי לידר ואני, כתבת צבאית בתחילת דרכה. בחוץ טילים, ברקים ורעמים. ישבנו חסרי אונים, לא יודעים מה קורה, כימי, לא כימי. שומעים את הנפילות ומיד לובשים את המסכות בהיסטריה מוחלטת. חוץ ממני, כי אי־אפשר לשדר עם המסכה, ופחדתי שחס וחלילה הכתב של גלי צה"ל ישדר במקומי. רציתי להיות מוכנה לשדר ראשונה מה באמת קורה בחוץ, אבל איש לא ידע. זה היה ביזיון מוחלט.

     

    "שבועות לפני כן צה"ל דיבר על היערכות ומוכנות, וברגע האמת, כלום. רק אחרי זמן ארוך של חוסר ודאות העבירו אליי את ההודעה הרשמית של פיקוד העורף. הקראתי אותה בקול יציב, בלי טיפה של התרגשות: 'עקב ירי טילים על ישראל, הציבור מתבקש להיכנס אל החדר האטום'".

     

    17 | חרדה עם זקן

    בתוך רגעי האימה הבין חנוך דאום הצעיר כי אף פצצה לא שווה שיתגלחו למענה

    בתחושה שלי השמיים מלאים טילים. כך הבנתי את המצב. הרבש"ץ, שהיה הסמכות הביטחונית החשובה ביותר באזור, נסע ביום הראשון למלחמה עם הג'יפ ברחבי היישוב שבו גרנו ברמת־הגולן וצעק במערכת הכריזה, שעקב התקפת טילים על ישראל חייבים להיכנס לחדרים האטומים ולשים מסכות. אני, אז תלמיד בן 15, שמרתי על קור רוח ומיד הערתי את בני הבית בצעקות: "טילים! הלך עלינוווו!" נכנסנו כולנו לחדר האטום, מחכים לריח הגז החריף שיסיים את חיינו.

    אחותי לא לבשה את המסכה. מה קרה, צעקתי. אמרו לא לפתוח את המסכות עד שתהיה מתקפה אמיתית, היא אמרה, מסרבת להכיר בכך שלא נכנסנו באמצע הלילה לחדר האטום בשביל הפאן וחדוות המסקינג־טייפ.

    פניתי לשמוליק בן דודי שהיה לצידי ואמרתי לו בשקט: "שמוליק, המורה ש'!" המורה ש' סיפר לנו בבוקר בבית הספר שאת המסכה שלו נתן לכלב, ואין לו שום פחד וחשש ושום כוונה לשים מסכה, או לגלח את הזקן במידה שתהיה אזעקה, שכן הכל מאת ה'. האמירה שלו הידהדה לפתע. אני הרי הייתי משוכנע שישראל מתמלאת כעת בגז עצבים, והמורה ש', מה יהא עליו? אלה היו רגעי אימה אמיתיים, אבל שמוליק לא איבד את העשתונות. הוא לא אהב את המורה ש', ובתגובה לדבריי פלט תגובה אותנטית: "יש!" עד כדי כך הוא לא אהב אותו, שברגע של מוות שמרחף באוויר, מצא נחמה בכך שהמורה ש' ימות לפנינו.

    החרדה, אגב, לא הייתה משותפת לכולם. שתי דקות לאחר שנכנסנו לחדר האטום שלפתי מספריים מהמגירה: הנה אבא, הושטתי לכיוונו מספריים. קח. תגזור את הזקן. אבא שלי הסתכל עליי. זה בסדר, הוא אמר. את הזקן אוריד כשאריח את הגז. בינתיים אנמנם קצת.

     

    18 | על הגג

    חיים טופול מסביר למה הפסיק סיבוב הופעות בברודוויי כדי להגיע לארץ

    "באמצע 'כנר על הגג' בברודוויי פרצה המלחמה. היה לי ברור שבזמן כזה מקומי בארץ. הגעתי לנמל התעופה וכבר בתחנת החלוקה בבן־גוריון קיבלתי מסכה. לא העזתי לצאת החוצה בלעדיה. חבר שלי ליגלג עליי. שאלתי אותו, מה יקרה אם תהיה אזעקה ברחוב? והחבר אמר, מה הבעיה, אני ישר מתנפל על מישהו חלש ממני וחוטף את המסכה שלו.

     

    "אבל האזעקה הראשונה שלי בישראל הייתה בכלל בבית. שאלתי את הילדים אם סידרו לנו חדר אטום. עדי ועומר הצביעו על חדר העבודה שלי ואמרו, זה החדר האטום. נכנסנו לשם ולבשתי מיד את המסכה. גם הילדים. אחרי 30 שניות פרצנו בצחוק. הילדים אמרו, עשינו את זה בשבילך. שאלתי, ומה עשיתם עד עכשיו? והם אמרו, עלינו לגג והסתכלנו על נפילת הטילים. הורדנו את המסכות ועלינו לגג". 

     

    19 | ברחובות שלנו

    יעקב טרנר, אז מפכ"ל המשטרה, לא היסס להיכנס לבוץ

    "לא רק המשטרה, גם הצבא והציבור לא ידעו איך להתמודד עם הטילים – חילקו מסכות, קנו ניילונים, נייר דבק ואקונומיקה, שהפכו אחרי המלחמה לבדיחה. היינו צריכים להיערך לכל תרחיש, לכן קבעתי ש'כשהאזרחים מסתגרים בחדרים, המשטרה יוצאת לרחובות', כדי לאתר את מיקום הנפילה ולדווח על הרוגים ופצועים. אני זוכר פעם שבה טיל פגע בצינורות, והרחוב היה מוצף מים. גם לא היה חשמל כי הכל קרס, וקיר אחד נפל והתרסק. היה חשוך, רטוב, מסוכן, אבל אנחנו נכנסנו לתוך הבוץ, בין חוטי החשמל הקרועים, כדי להגיע אל הבית ולהגיש עזרה. היינו מקור הכוח של האזרחים. באותה תקופה השוטרים התנהגו כמו ששוטרים צריכים להתנהג".

     

    20 | עיר מקלט

    יומיים אחרי פרוץ המלחמה, לרענן שקד היה ברור לגמרי מה כדאי לעשות: לברוח, ומיד 

    יושב מכווץ מפחד במטוס ארקיע לאילת, כל המושבים סביבי תפוסים, וכולנו חושבים רק על דבר אחד: שנגיע כבר. אלוהים, תעשה שנגיע כבר. שהמטוס הזה ינחת על הקרקע מבלי שטיל של סדאם יפגע בו באוויר. כי למיטב ידיעתנו, זה בהחלט עלול לקרות. למיטב ידיעתנו, יש לסדאם טילים כימיים, אולי אפילו גרעיניים. למיטב ידיעתנו, ניילונים וסמרטוטי רצפה רטובים אמורים לחסום את הטילים. למיטב ידיעתנו, מסכות האב"כ שלנו תקינות ואמורות להשאיר אותנו בחיים אחרי שהמתקפה הכימית הוודאית תגיע. ולמיטב ידיעתנו, בכל רגע נתון מתרוצץ באוויר איזה טיל בדרך אלינו, ואין שום סיבה שלא יתנגש חזיתית בדבר היחיד הנוסף שמתרוצץ כרגע באוויר: המטוס שבתוכו אנחנו יושבים.

    נמלטים. מתל־אביב לאילת. 40 דקות טיסה חרדתיות. "עריקים", יקרא לנו צ'יץ' בעוד יומיים, אבל מצידנו שילך לשתות מהים של חוף הילטון. כי למיטב ידיעתנו, הטילים של סדאם – שעשו לנו ביקורי בית תכופים בשני הלילות מאז החלה המלחמה – לא מגיעים עד אילת. ולכן אנחנו כן.

    נחיתה רכה. הגענו לעיר מקלט. משחררים אוויר, מורידים את מפלס הפאניקה. לא מתנו מהתנגשות עם טיל באוויר. למיטב ידיעתנו, כן?

     

     

     

    ינואר 1991 . ישראלי מבלה באילת ולא שוכח להתעדכן
    ינואר 1991 . ישראלי מבלה באילת ולא שוכח להתעדכן

     

     

    21 | קונצ'רטו למסכה

    זובין מהטה משחזר איך המשיך לנצח על התזמורת הפילהרמונית גם באזעקות

     "המלחמה פרצה בעיצומו של מסע הופעות עם הפילהרמונית בוינה ובניו־יורק. כשנחתנו בפריז באמצע הדרך, שיניתי את כרטיסי הטיסה, התקשרתי לאשתי והודעתי לה שאני נוסע לישראל. ידעתי שיש טילים ופחד ברחובות, ורציתי להיות שם ולשמח את האנשים בעזרת המוזיקה. בתל־אביב הצטרפתי לצ'יץ' וביחד הסתובבנו בכיכר דיזנגוף. דיברנו עם האנשים, עודדנו אותם והשרינו עליהם תחושת ביטחון. בימים ניגנו בקונצרטים פתוחים לקהל הרחב, כי בערבים התחילו הטילים והיה אסור לצאת מהבית. ניגנו במתחם נגה ביפו והמונים הגיעו. בזמן משבר, המוזיקה מנקה את הראש ומביאה לשלווה פנימית. ניגנתי ביחד עם דניאל בארנבוים ואייזיק שטרן, ובין קונצרט ליצירה החזקנו את המסכות ביד. פעם אחת, בקונצרט שהתקיים בירושלים, פרצה אזעקה בדיוק כשהיינו על הבמה. אז דניאל בארנבוים ואני לבשנו את המסכות והמשכנו לנגן".

     

     

    מהטה והמסכה. מוזיקה לנשמה
    מהטה והמסכה. מוזיקה לנשמה

     

    22 | לפי הספר

    רעיה הרניק כתבה את "יומן מן החדר האטום" שפרקים ממנו שודרו כל יום

     "במלחמת המפרץ הייתי חולה. זה היה תירוץ נהדר לא ללבוש מסכה בחדר האטום, כי הייתי מצוננת ולא יכולתי לנשום. כמו כל עם ישראל, הציפו אותי רגשות פטריוטיים בעת ההיא. הרגשתי רע מאוד שאני לא יכולה לבוא לעבודה בקול ישראל בגלל מחלתי ולתרום את חלקי, כמו שאומרים, למאמץ המלחמתי. לכן הצעתי לנילי המאירי, אז עורכת חטיבת הילדים והנוער בקול ישראל, שאכתוב מדי יום פרק לשידור, מיומנו של ילד שעובר את המלחמה בחדר האטום, שיהיה לילדים משהו אקטואלי להזדהות איתו. וכך היה. בכל בוקר נילי הייתה עוברת בביתי בדרך אל הרדיו, לוקחת את הפרק שכתבתי ערב קודם ומשדרת אותו בתוכנית. הילדים אהבו את הסדרה, גם ההורים. עד שהספר הסתיים, גם המלחמה נגמרה".

     

     

    מודעת אבל פיקטיבית שהודבקה ברחוב בגוש דן
    מודעת אבל פיקטיבית שהודבקה ברחוב בגוש דן

     

    23 | הכינותי מראש

    בתיה עוזיאל, כוהנת מלאכת היד, משחזרת איך העניקה השראה לכל מקשטי ערכות המגן והחדרים האטומים

     

    "תמיד כינו אותי 'אמנית המלחמות', משום שבכל פעם שמשהו לא שגרתי נפל על הארץ הזאת, מיד היו רצים אליי ומבקשים שאעשה משהו יצירתי כדי להפחית את החרדה. קצת לפני שפרצה מלחמת המפרץ, כבר הייתה פאניקה גדולה. אנשים הצטיידו בקופסאות שימורים, סרטי הדבקה ובקבוקי מים. אני הכינותי מראש דפים וניירות צבעוניים, מספריים ודבק, כי ידעתי שבחדר האטום היצירה תהיה רלוונטית מתמיד. קישטתי אותו, והרבה מאוד אנשים עשו כמוני. אחר כך הגיע תור מסכות המגן. הקופסאות קיבלו צבע וצורה, התקשטו בחרוזים ובסרטים, התחפשו לכל מיני יצורים. פתאום כולם הפכו לבתיה עוזיאל".

     

     

     

    24 | כוכב נולד

    יוסף מימון, שכתב ושר את "סדאם המטומטם" כדי להרגיע את אשתו, גאה ששימח מדינה שלמה

     

    "זה התחיל עם הטיל הראשון. היה בום גדול, עוד אחד, ואשתי נכנסה ללחץ. אמרה לי, מה יהיה, יוסי? אמרתי לה, אל תפחדי, זה שום דבר, סדאם הוא סתם מטומטם שחושב לעשות בלגן מכמה טילים שיש לו במחסן. וככה, משום מקום, התבשל לי שיר. ישבתי וכתבתי כמה בתים, הוספתי בום־בום־בום בשביל הקצב, הלחנתי ושלחתי לגלי צה"ל. הם השתגעו. קיבלו את השיר והשמיעו אותו כל שעה. גם בתחנה המרכזית השמיעו את השיר ופתאום כל האנשים שם עזבו הכל והתחילו לרקוד. מהר מאוד אנשים תפסו אותי ברחוב, ילדים ביקשו חתימות, עיתונאים שיגעו אותי. כל שעתיים הייתה טלוויזיה ליד הבית: יפן, הולנד, גרמניה. ניגנו את השיר ברדיו מהבוקר עד הלילה, ואנשים רקדו איתו בחדר האטום, ביחד עם המסכה, ושכחו לפחד".

     

     

    25 | מדרגות לשום מקום

    בבוקרי המלחמה הקצינה דנה ספקטור הייתה מוגנת כמו יהלום, בלילות ישנה עם חלון פרוץ בעיר מתהוללת 

    באותם הימים התחלקתי לשניים, כמו בת הים הקטנה. בימים שירתתי כקצינת ניהול במקום הכי בטוח מפני טילים בכדור הארץ בערך. הבור של חיל האוויר בקריה. כל הזמן אמרנו שאם סדאם יפציץ בגז חרדל, אנחנו נהיה האחרונים שיישארו בחיים ויצילו את האנושות. ואז ניאלץ לעשות סקס אחד עם השני, מה שגרם לי לתהות אם הסרן הנשוי והמתוק, שנכנס איתי למעלית בכל בוקר, יסכים לעשות איתי את המשיח הבא, אחרי שאשתו תמות מחרחורים של נוזל צהוב בחוץ.

    בלילות הייתי ישנה בדירה התל־אביבית שלי עם החלון פתוח לרווחה, בלי מסכת אב"כ לידי, בלי לטרוח לשפצר את החלונות מפני התנפצות של זגוגיות. עד כדי כך לא הזיזו לי האזעקות. כזו הייתה בת הים שהייתי, בבוקר מאובטחת יותר מיהלום, בלילה בשר תותחים פטליסטי. אנשים מדברים היום על החרמנות שהייתה אז בעיר, על תחושת סוף העולם שגרמה לכולם לקחת סמים ולהתחבר זוגות־זוגות כל לילה כמו באיזו תיבת נח שמישהו האיץ בפאסט־פורוורד. אבל אני לא הצלחתי, לא הצלחתי להשתלב בתל־אביב כמו שתיכננתי.

    לילה אחד התעוררתי מצעקה. את האזעקה לא שמעתי. מישהי צרחה בחדר המדרגות, ואני קמתי והלכתי לראות מה קורה. זאת הייתה השכנה מלמטה. "הייתה אזעקה ואני לא מצליחה לשים את זה", אמרה בדמעות והחוותה על מסכת האב"כ שלה. ניסיתי לעזור לה עם הלולאות. "את יודעת", אמרתי, "האזעקה הייתה מזמן, בטח כבר כולם הורידו מסכות, בואי ניכנס".

    "איפה הבנים שלי?" היא אמרה. "אמא שלהם לבד בתל־אביב, והם בקיבוץ עם המשפחה".

    היא לא הסכימה להיכנס פנימה בשום פנים ואופן, אז ישבתי איתה על המדרגות וחיכינו, היא בחלוק ואני בטי־שירט דקיקה, תמונת מראה של בדידות, הזקנה והצעירה שאיכשהו נשארו לבד בבניין נטוש, ושאף אחת מהן לא מבינה מה עושים עם האבזם הארור של המסכה.

    בחוץ שמענו שקט ועוד שקט, ואז פתאום קולות של שירה וצחוקים, שיכורים צעירים שחזרו מפאב. ואני התפללתי כל כך שהם ייקחו אותי איתם, למצעד השמח הזה שלהם, לזרום לאיזה חדר אדום, אם כבר פטליזם אז שיהיו בו אורגזמות. אבל אף אחד לא בא, ובבוקר שמענו שבלילה מישהו אשכרה מת מפגיעת טיל, מישהו שלא הכרנו, ברמת־גן.

     


    פרסום ראשון: 20.01.16 , 16:10
    yed660100