תמיד אישה

פעם אחת, בקופנהגן של תחילת המאה הקודמת, גר לו צייר וקראו לו איינר וגנר. הוא לא היה צייר גדול במיוחד והעבודות שלו היו בעיקר של נופים שזכר מילדותו. אשתו, גרדה, הייתה ציירת הרבה יותר מוכשרת. היא ציירה פורטרטים ודוגמניות. כשלא היה לה מספיק לשלם לדוגמנית, בעלה היה שם ליפסטיק, לובש מחוך ונעלי בלט ומדגמן בשבילה. הוא האמין שהטבע ברא אותו נקבה, אבל כלא אותו בגוף של גבר.

זה לא הפריע להם בהתחלה לנהל חיים בוהמיינים. הבעיות התעוררו כשאיינר החל לעבור טיפולים פסיכולוגיים. אחדים החליטו שהוא הומו, אחרים פסקו שהוא סכיזופרן והיו פסיכיאטרים שרצו לאשפז אותו. רק איינר טען בדמעות אין קץ, אני לא זה ולא זה, אני רוצה להיות אישה מושלמת. בעיר דרזדן בגרמניה היה רופא שהחל לבצע ניתוחים לשינויי מין. ואיינר, בתמיכת אשתו (שממנה התגרש לבסוף), היה אחד הראשונים שעברו את הניתוח הטרנסקסואלי.

בסרט שביים טום הופר ("נאום המלך"), בעקבות ספר שכתב דייוויד אברסהוף, החיים של איינר וגרדה מתוארים כמו סיפור מהאגדות. הם חיים כמו זוג יונים, בנופים משובבי עין, בתפאורות ססגוניות של שנות ה־20, בקומפוזיציות סימטריות נטועות בארכיטקטורה סטייל ארט־דקו. הכל נורא אידילי, בניגוד לסיפור העצוב של איינר שרוצה להיות לילי והולך ומתייסר ככל שהסרט מתפתח.

טכניקת המשחק של אדי רדמיין, המגלם את איינר, מרשימה. עם איפור ושמלות — ובלעדיהם. כל תנועה, כל מחווה, כל עפעוף של ביישנות ומבוכה, מעידים על יכולת אדפטציה מופלאה. אבל כשהמצלמה האלגנטית של דני כהן מתקרבת לפנים המעודנות של רדמיין, היא לא מגלה מאחוריהן דבר. איינר נותר דמות מוחצנת ואתה לא מצליח להרגיש, לחוש ולהזדהות עם כאבו הפנימי.

האחריות נופלת על כתפיה של התסריטאית לוסינדה קוקסון, שלא השכילה להעניק לדמויות עולם פנימי ומורכבות רגשית. קוקסון הולכת בתלם הז'אנר הביוגרפי, נמנעת במכוון מהסברים פסיכולוגיים. מאכזבת עוד יותר דמותה של גרדה (אלישיה ויקנדר). לא ברור מה עובר עליה בזוגיות מול בעלה וכיצד היא מתמודדת עם בעיותיו. האם זו אהבה טוטאלית? מסירות מוסרית? חמלה? בסופו של דבר הסרט נותר שטוח כמו הדפים שעליהם כתב איינר את הגיגיו.