שביל קליפות התפוזים

לא חייבים לנסוע רחוק כדי לנשום אוויר אחר, כדי להתרחק מהמולת הכרך, כדי לשכוח מטרדות היומיום, כדי להחליף את הסטרס שהוא חיינו בשקט של הטבע, בריחם המתוק של פרדסים, בצבע הירוק העז של העצים והדשאים. חצי שעה מתל־אביב, זה הכל.

גן עדן קטן ופראי כזה מצאנו ממש לפני ט"ו בשבט בפרדס של חיים צחורי בעין ורד. מדובר, הוא מספר בגאווה עוד לפני שירד מהטרקטור שלו, באחד ממטעי התפוזים הוותיקים בארץ – בן 53 שנה. והוא שרד, מתברר, כנגד כל הסיכויים. קטן מבעבר אבל עדיין מניב.

"האדמה פה חולית מאוד", מספר צחורי, 77, שנולד כאן וגידל פה את שלושת ילדיו (שניים מהם עדיין גרים במושב הזה שבלב השרון), "אלה הדיונות של השרון, חול שהגיע מהחופים ולא עובד לפני שאנחנו הגענו, משום שהחולות דורשים המון מים. בשנות ה־50 נטעו פה חורשת אקליפטוסים ענקית, שהפכה ליער קדימה, ועם הזמן גילינו שזה אפשרי, והתחלנו לגדל פה תות שדה. כשהחלטתי לגדל גם תפוזים הרכבתי את זן השמוטי על הלימטה המתוקה, שהוא הזן היפואי הקלאסי, הג'אפה, מוטציה שהתחילה בפרדסים של יפו ב־1860, שלפניה היה בארץ תפוז הבלדי (BELDI). השמוטי הוא כמעט נטול גרעינים לחלוטין, צורתו אגסית וחיי המדף שלו מאוד ארוכים – כשאני קוטף פרי ללא פגיעות הוא יכול להחזיק גם חודשיים. מעבר לזה, יש בטעם שלו איזון בין חמוץ למתוק, הוא מלא מיץ ובזכות הקליפה הדקה שלו הוא גם קל לקילוף".

האדמה, מסביר החקלאי הוותיק, השתבחה עם השנים, כנראה גם בזכות קרבתו של הפרדס לחורשת האקליפטוסים. "הם אמנם שותים את המים של הפרדס, אבל גם מגינים עליו מפני רוחות ומפני המזיקים", אומר צחורי.

ניכר בו שהוא אוהב את הפרדס שלו, אף שנאלץ לצמצם אותו עם השנים. "בעקבות הבצורת שהייתה ב־1990 נאלצנו להקטין את השטח מ־30 דונם לשמונה, אבל על המטע הקטן הזה שמרתי", אומר צחורי, "למי יש לב לעקור את העצים היפים האלה?"

והם אכן יפים, ריחניים, מנוקדים בנקודות כתומות־צהובות מבטיחות, ואין כמו להסתובב כאן ביום שאחרי הגשם במגפי גומי ולנשום את ריח האדמה וההדרים. "לפי הצבע אני כבר יודע, אחרי כל השנים, מתי תפוז בשל ומוכן לקטיפה. ואני אף פעם לא מתחיל לקטוף לפני הזמן".

הוא אמנם חקלאי, אבל גם קצת דיפלומט ולכן ממהר להצהיר בצחוק גדול שהוא אוכל תפוזים מכל הזנים ואוהב את כולם. בכל זאת, ביקשנו ממנו לטעום. צחורי ממהר לשלוף סכין קפיצית אלא שיאיר שגיא, הצלם, שגדל במושב הסמוך, מדגים זיכרונות ילדות ומקלף בידיים תוך שניות תפוז ועוד אחד, ומתגאה בצדק בנחש הקליפה היוצא שלם למהדרין תחת ידיו. וזה טעים, מאוד טעים. הרבה יותר טעים מהתפוזים הכתומים והמבריקים שרובנו קונים בסופרמרקט השכונתי.

"לא במקרה השמוטי הוא זן שמחזיק כבר מאתיים שנה", מצטנע צחורי, "זה באמת פרי מצוין ואני מקווה שהוא יישאר איתנו עוד שנים רבות".

אל הקטיף יוצאים בני המשפחה כשהם יכולים – לפעמים מדי יום, לפעמים פעם בשבוע, מנסים להשתלט על הפרדס המעתיר הזה. מלאכת הקטיף החלה לפני כחודש ותימשך עד אפריל. בינתיים הם נהנים מהתפוזים המתוקים הנהדרים האלה כמו שהם וגם רוקחים מהם ריבות.

את טעם הילדות הזה אפשר לרכוש בשוקי איכרים באזור המרכז (הנכדים עוזרים בדוכנים, מספר צחורי בגאווה) והחל מהסופ"ש הקרוב ולמשך סופי השבוע הקרובים גם ברשת BUY THE WAY, שהציבה דוכני תפוזים בארגזי עץ, כמו פעם, בכל אחד מבתי הקפה שלה, ואף מציעה למכירה קינוחים המבוססים על מיץ תפוזי השמוטי ההולכים ונעשים נדירים האלה. ביניהם אפשר למצוא קרנץ' תפוז, בריוש תפוז, עוגת תפוזים וג'ינג'ר בחושה, טארטלטים עם קרם תפוזים, פנה קוטה פריחת התפוז וגלידת שוקולד תפוזים.

"הם הגיעו אליי", מספר צחורי, "חיפשו חומרי גלם טריים וטעימים וראו כי טוב, אני מניח שזה בזכות הטעם המאוזן שגורם לתפוז להשתלב בטעמי הקינוחים בלי להשתלט עליהם. אני אמשיך לגדל תפוזים כל עוד כוחי במותניי, אבל אני פוחד מהרגע שיתחילו לבנות פה מגדלים".