קראו לפני כולם מה סימה קדמון ודנה ספקטור כותבות בטורים שלהן בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות"

יעד לכיבוש | סימה קדמון

כבר חמש שנים וחצי עסוק גבי אשכנזי בפרשת הרפז. אם לצרף לזה את השנים שבהן הוא עבד בכל מה שנטען נגדו שעבד – הרי שכבר כמעט עשור שהרמטכ"ל לשעבר עסוק בנושאים שהם הרבה פחות ביטחון והרבה יותר פוליטיקה.

הייתם מצפים שאדם שעבר הכשרה כזאת במסדרונות הפוליטיים והמשפטיים, יהיה ערוך ומוכן לזנק לתוך המערכת הפוליטית. אבל נדמה לי שזה לא המקרה. פוליטיקה היא לא רק מקצוע. היא בראש ובראשונה אופי. והתנהגותו של אשכנזי כפי שהיא נחשפת לפנינו בדו"חות השונים מעוררת ספק אם האיש ניחן במעלות – או בחסרונות – שבהן אמור להיות מצויד איש פוליטי ששואף אל הכי גבוה.

למרות הטענות הקשות על התנהגותו של הרמטכ"ל לשעבר, שנקבע שאינה מעלה אשמה פלילית אבל בהחלט פסולה במישור הערכי והציבורי ואינה הולמת קצין כה בכיר בצבא – אשכנזי הוא במידה רבה קורבן. כשחושבים נגד מי נלחם כל השנים האלה – שר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, שניחן בכל התכונות שלאשכנזי אין - קל לראות אותו נופל לתוך כל בור אפשרי שנטמן לו בדרך. וגם זו סיבה שמקומו של אשכנזי לא שם, במסדרונות הפוליטיקה.

זה לא מספיק לשבת עם יאיר לפיד, או עם נציגו של לפיד לעניין הזה, ח"כ אלעזר שטרן. זה בוודאי מחמיא לדעת שכל מפלגה תרצה לראות אותו אצלה בשורה הראשונה – כי הרי אף אחד לא ממהר לנדב לו את כיסא היו"ר. אבל זה הצד המהנה בכניסה לפוליטיקה, ישיבות הפיתוי והציד בבתי הקפה. אשכנזי עוד עשוי להאמין לדברים שהוא שומע שם - שרק הוא יכול להחזיר את השפיות, שעם ישראל זקוק לו, שהוא האלטרנטיבה ואין בלתו. אבל דרך ארוכה ומתישה מחכה לו, דרך קשה הרבה יותר ממסע כומתה בגולני. בטח אם יבחר במפלגת העבודה, אבל גם אם יחליט להצטרף ליש עתיד (ובכלל לא בטוח שזו האפשרות המועדפת עליו).

אז נכון, להשתפשף על התחכום, התחמנות והמניפולטיביות של ברק זה בהחלט שיעור טוב. אבל זה לא מספיק. השאלה אם אשכנזי עצמו יבין שאת מה שצריך – לא בטוח שיש לו.

חולת אהבה | דנה ספקטור

"אני לא אשכח לך את זה בחיים", אני מקרקרת ושמה לב כמה מרושעת אני נשמעת עכשיו. הקול שלי חרוך, צרוד, יכולתי בקלות לגלם את הארכי־נבל בסרט ג'יימס בונד כלשהו. בהנחה שהנבל הזה היה חולה בדלקת אוזניים ומחזיק בידו טישו לח במקום חתול ספינקס. ואני יודעת, זו התאבדות מה שאני עושה עכשיו: לשכב כאן ולהאשים את רן במין מרירות הולכת ונבנית שהוא לא מטפל בי, הוא לא נותן לי כלום, הוא חתיכת אגואיסט, אפילו כוס תה לא הצעת לי. "אבל את שונאת תה", הוא אומר, ואני כבר רואה איך העיניים שלו נודדות ממני והלאה, מתקשות להתפקס על התמונה הלא אטרקטיבית הזו שלי, שוכבת על הספה במכנסי פיג'מה רחבים ומאשימה אותו שהוא זבל של גבר כמו איזו אלת נקמה עם ליחה.

"זה לא התה", אני אומרת. "יום שלם שכבתי במיטה ולא טרחת אפילו לבוא ולשים לי יד על המצח. אני לא מדברת אפילו על מיץ תפוזים", אני דורסת. "מיץ תפוזים סחוט זה כבר מוגזם לבקש ממך, אבל אפילו כוס מים קרים שלא תשים ליד המיטה שלי? שאני אשכב שם מיובשת ולא יהיה לי מה לשתות?"

אני שמה לב איך הבכי כבר חדר למיתרי הקול שלי, איך אני נשמעת בול, אבל בול, כמו כל מה שגברים מפחדים ממנו פחד אימים. כי זה נמצא בתוך כל גבר, הידיעה הזו שהיא אולי סקסית עכשיו, היא אולי לובשת ביריות סגולות ומצטטת את בוקובסקי. אבל יום אחד היא תרגיש מספיק בנוח כדי להוציא את האישה המרירה והתוקפנית שהיא החביאה החוצה, לשלוף את אמא שלך מאיזה כיס פנימי בתוכה, ועוד אחרי שמכרה לך חתולת מין בשק.

זה גם ממש לא זמן טוב להאשים את רן, בטח לא להיתלות עליו כמו אבן רחיים כבדה ונוזפת. הוא עסוק עכשיו בליהוקים לסדרה החדשה שלו. למרבה הצער, יש בסדרה הזו דמות של בחורה בת 27 שהוא יוצא איתה, מה שאומר שרן עושה עכשיו אודישנים לכל השחקניות הכי יפות של מדינת ישראל. לא, זה ממש לא מה שאני רוצה שהוא ייקח ממני כשהוא בדרכו לעשות מבחן בד לכוכבת הפסטיגלים הבלונדינית. היא תשב מולו, צהובה וקלילה כמו קרן שמש עם רגליים ארוכות, ואיזה אימג' שלי יהיו לו במוח בעודה מצהירה בסקסיות: "רק חזרתי מקוסטה־ריקה, טעמת פעם שייק קנה סוכר?" את דמותי המשתעלת כמו גנרטור באינדינגב, שוכבת על הספה ומוקיעה אותו עד שהוא רוצה למות.