ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    משפחת מאיר בהלוויתה של דפנה
    המוסף לשבת • 21.01.2016
    "בשבת האחרונה דפנה אמרה פתאום, חצי בצחוק, חצי ברצינות, 'זה לא כל כך נורא למות'"
    האומץ שהפגינה מול הרבנים. הערבית שלמדה כדי לתקשר עם החולים. וההגדרה שנתנה לעצמה בווטסאפ: "האמא מספר אחת בגלקסיה" דפנה מאיר ז"ל הסתערה על החיים, אבל לא פחדה מהמוות "אם הייתה כאן, היינו יוצאים עם כאב בטן מרוב צחוק", אומר בעלה נתן כשהוא מוקף במנחמים ורננה הבכורה משחזרת את רגעיה האחרונים של אמה, ומתכוננת לחיים שאחרי: "עכשיו מגיעים כל הגדולים, אבל בסוף נישאר אנחנו, אבא והילדים. הבוקר העמדתי מכונת כביסה, כדי שיהיו לנו בגדים נקיים כשתיגמר השבעה"
    יפעת ארליך

    דלת בית משפחת מאיר בעתניאל צבועה בכחול עז. הצבע הטרי בוהק ומלא חיים. האם דפנה, בחדווה מתפרצת, צבעה את הדלת בעצמה, משכה את המברשת במרץ ופיזמה ניגונים. ביום ראשון השבוע עברה לצביעת המשקוף בלבן. ושם, על מפתן הבית, קודש הקודשים שלה, נדקרה למוות. טוהר הלבן התאדם מדם.

     

    "דפנה צבעה את הדלת אחרי שעשינו עסקת בארטר", מספרת תחיה הלל, חברה ושכנה קרובה. "היא, ככוהנת הגדולה של אלפי נשים בכל מה שקשור למיניות, נשיות וזוגיות, העבירה לי סדנת פריון, ואני כסטייליסטית חובבת עזרתי לה לעצב את הבית מחדש. עברנו חדר חדר, ויחד עם הילדים ועם אבי המשפחה נתן, היא תיכננה מה לחדש בכל אחד מהם. היו לה גם רגעי בכי, כשבחרה להיפרד מחפצים מהעבר. זה היה תהליך מדהים. הבית הפיזי היה בשביל דפנה, כמו כל דבר אצלה, בעל משמעות רוחנית. החידוש שלו לא היה עבורה משהו טכני אלא עוד שכבה בחיים, אחרי העור והבגדים. מה גם שהבית הזה, שבנתה יחד עם נתן, הוא הבית הראשון שבאמת היה שלה".

     

    מאחורי הדלת הכחולה יושב עכשיו הבעל. הוא מוקף בחברות שבורות של דפנה, בחברים מהצבא ומהישיבה, בשכנים וגם באנשים זרים שהגיעו מרחוק כדי להרכין ראש ולספוג משהו מהעוצמה שלה. נתן מקפיד לשאול לשמם של המנחמים, מחבק, ומודה אישית לכל מי שבא לחלוק את הכאב. וכמו בחיים שבנה עם אשתו, חיים של חיבור עמוק ומורכב בין ניגודים, הוא בוכה וצוחק, צוחק ובוכה. "אם דפנה הייתה כאן היינו יוצאים עם כאב בטן מרוב צחוק", אומר נתן והדמעות בעיניו מתחלפות בברק שובבי. חיוך מציץ מבעד לזקנו הערמוני כשעוד בדיחה שנונה של אשתו מציפה את הזיכרון.

     

    "אחד הדברים הראשונים ששאלתי את הילדים אחרי הרצח היה אם הם כועסים", הוא מרצין פתאום. "אבל אף אחד מהם לא הביע כעס. גם בי אין כעס. זו לא השפה שלנו. לדפנה היה קשר חברי עם ד"ר אחמד נאסר, רופא ערבי צעיר שהיא עבדה איתו כאחות בסורוקה. הוא התקשר לשאול אם יוכל לבוא לנחם. קצת נעלבתי. אנחנו אנשי שלום, אוהבי אדם ואוהבי חיים. זה מטריד אותי שאני בכלל צריך להסביר את זה. הבית שלנו פתוח לכולם, כולם מוזמנים, לא צריך בכלל לשאול".

     

    דפנה מאיר ז"ל
    דפנה מאיר ז"ל

     

    דפנה ונתן הם לא עוף מוזר בעתניאל. היישוב שבו גרות 150 משפחות מתאפיין באווירה רוחנית ובפתיחות תרבותית. בימים שלפני גל הטרור הנוכחי פעלו פרנסי היישוב במרץ כדי להקים אזור תעשייה משותף עם הכפרים השכנים יטא ודהרייה, אבל הטרור הקפיא את התוכניות לשלום מקומי.

     

    "אחד החברים הכי טובים שלי הוא הטרקטוריסט הערבי של עתניאל, האיש שאחראי על כל עבודות העפר ביישוב", מספר נתן. "אנחנו באותו גיל, התחתנו באותה שנה, והילדים שלנו באותם גילים. שיכנעתי אותו שלא לשאת אישה שנייה והתחייבתי לו שגם אני לא אשא אישה שנייה. תקופה מסוימת עבדתי בתחום הבנייה ואז נוצר הקשר בינינו. באתי אליו, לכפר שלו. פעם אחת היה קטע קורע. הוא ענק כזה, ניסה לתפוס אותי מאחור, להבהיל אותי. היו לי שני שקים של חול פודרה ביד, שפכתי עליו, ושנינו התגוששנו ונקרענו מצחוק. הוא חבר־חבר, לא סתם. כשהיה חסר כסף למזגנים של גני הילדים פה בעתניאל, באתי אליו וביקשתי שיתרום, והוא תרם כמה אלפי שקלים, רק בגלל שביקשתי ואני חבר שלו. אני בטוח שאם היה פוגש את המחבל, הוא היה הורג אותו במקום על זה שהעז לדקור את דפנה".

     

    לנתן לא נוח עם התקשורת שסביבו. הוא מבהיר שאינו מתראיין אלא יושב שבעה, ומזמין את העיתונאים להיות חלק ממנה, לנחם, לדבר על אשתו בלי פוזות, בלי הצגות של מבטים עצובים למצלמה. "אני מבין שדפנה היא כבר לא דפנה רק שלי", אומר נתן. "זה כואב ומרגש. פעם הייתה תמונה שלה באחד מעיתוני הנשים והיא כל כך התרגשה, ממש עפה על עצמה. אמרתי לה, דפנה, בשביל מה את צריכה את זה? אבל היא אהבה את זה. רצתה להיות מפורסמת".

     

    איך הכרת אותה?

     

    נתן ורננה, אתמול בבית המשפחה. "פתאום אני פותחת ynet וקוראת הספד של איזו אחת, רננה, בת 17 . לא יכול להיות שזו אני"
    נתן ורננה, אתמול בבית המשפחה. "פתאום אני פותחת ynet וקוראת הספד של איזו אחת, רננה, בת 17 . לא יכול להיות שזו אני"

     

    "זה סיפור רומנטי. תכינו את הטישו. נפגשנו במוצב בדרום לבנון. אני נשלחתי לשם כחובש ביחידת שדה. אמרו לי שיש איזו חיילת דתייה במוצב, תצפיתנית של חיל האוויר. מסכנה, כל היום מסתכלת על השמיים הכחולים וכל הלילה במכשיר לראיית לילה על השמיים השחורים. משעמם נורא. אני הייתי גם חצי מש"ק דת שם, כי כל הזמן הגששים הטריפו את המטבח.

     

    "לפני פסח היו הרבה עניינים של כשרות, וחיפשתי את החיילת הדתייה כדי לעדכן אותה בפרטים. אני זוכר שבקושי העזתי להסתכל עליה, בני"ש (בן ישיבה) כמוני, ילד טוב רחביה. הראיתי לה איפה נמצא בית הכנסת. בית כנסת? יותר נכון אוהל מסכן. ואמרתי לה שמדי פעם אני שם, והיא מוזמנת לבוא, אם היא צריכה לשאול משהו. דפנה באמת הגיעה לאוהל של בית הכנסת, ואחר כך גם שמרה איתי חצי שמירה. התאהבתי בה מיד עד מעל הראש. חיילת קטנה כזאת ומלאת אנרגיה עם רעמת תלתלים סוררים. כשהיא הלכה מהעמדה זה היה שבר נורא, ממש דיכאון, להמשיך ולשמור לבד".

     

    לקראת ליל הסדר לפני 19 שנה שאל נתן את דפנה היכן היא מתכוונת לעשות את החג. החיילת הקטנה ענתה שהתכנון הוא לחפש לעצמה איזה בית אבות ולהציע שם עזרה. נתן מצידו הבהיר לה שהיא באה איתו. "הבנתי שמדובר בחיילת בודדה, שאין לה איפה להתארח בחג, וכמובן שגם רציתי להיות קרוב אליה. היא באמת באה לליל הסדר ואחרי החג יצאנו לטיול, ואז כבר היה ברור לשנינו שזה לתמיד. אמרתי לה שלטובת ההורים היקים שלי עוד לא נדבר על חתונה, אלא ניתן להם קצת זמן להתרגל לרעיון", הוא שוב צוחק מבעד ליגון.

     

    אחד החברים מהצבא נזכר באהבה שפרחה בין השניים. "זו הייתה תקופה שנתן היה באמוק מוחלט, הוא היה שוכח להגיע לשמירות. היה רק סביב דפנה. נתן היה מאושר, אבל אנחנו סבלנו".

     

    דפנה ז"ל עם הבת רננה
    דפנה ז"ל עם הבת רננה

     

    "כשאבא שלי ראה את חשבון הטלפון של הנייד, הוא אמר שכבר יותר טוב שנתחתן. אז התחתנו", ממשיך נתן. "הגענו לכאן, לעתניאל. אני בוגר הישיבה פה. אני זוכר שדפנה נכנסה לבית ואמרה לי 'זו הפעם הראשונה שיש לי בית. בית משלי'. היה לה תיק ישן כזה, עם כמה חפצים, שאיתו נדדה לכל מקום, זה הכל. פעם היא סיפרה לי איך מישהו זרק מהחלון את הבובה היחידה שהייתה לה".

     

    בלי טיגון בגיהינום

     

    דפנה, בת זקונים לאחר שני אחים, גדלה לתוך ילדות לא פשוטה. כשהייתה בת חמש אביה, ניצול שואה, עזב את הבית. אמה המשיכה לטפל בה, אבל בגיל 10 היא הוצאה לפנימייה. כעבור שנתיים הגיעה לחברת הנוער של טירת־צבי ושם חיה עד לגיוסה לצבא. בקיבוץ מצאו לה באותה תקופה משפחה מארחת ממרכז הארץ. משפחת מואטי הזמינה אותה בימי חופשה ובשבתות וחגים, ועם השנים אימצה אותה.

     

    אחרי החתונה עם נתן נולדו לדפנה ארבעה ילדים: רננה, היום בת 17, עקיבא (15), נעה (11), ואהבה (10). ההריונות והלידות שלה לא היו קלים. בלידה של רננה, מספר נתן, הייתה בסכנת חיים ממשית. לפני כחמש שנים החליטו בני הזוג לממש תנאי שהציבה דפנה בעת הצעת הנישואים. הם החליטו להעניק בית חם כמשפחת אומנה לשני אחים, נדב ואיתי (בהתאם לחוק, שמותיהם המופיעים כאן בדויים) אז בני שלושה חודשים ושנה וחצי, והיום בני חמש ושש וחצי.

     

    דפנה ז"ל עם הבעל נתן. " הרוח והדרך שלה יישארו כאן"
    דפנה ז"ל עם הבעל נתן. " הרוח והדרך שלה יישארו כאן"

     

    "אני זוכרת שאבא ואמא באו לשאול אותנו, הילדים, האם נסכים לקחת אלינו את איתי ונדב", מספרת רננה כתומת השיער וירוקת העיניים, שמבטה העז והכנות שבה מהדהדים את האם. "זה היה אחרי שעברנו את כל התהליך וכל המבחנים של האומנה. אני הייתי היחידה מבין הילדים שלא אמרה מיד כן. ביקשתי זמן לחשוב. לא הייתי בטוחה שאני רוצה את זה, שיש בי כוחות לפתוח את התא המשפחתי הקטן שלנו. אחרי כמה זמן אמרתי שכן, שאני רוצה ומסכימה, ועכשיו הם האור של החיים שלנו. הם מכניסים לפה כל כך הרבה שמחה. אתמול, כשאבא אסף אותנו, הילדים, לשיחה, השאלה הראשונה שעלתה הייתה האם ייקחו לנו את איתי ונדב. אני לא רוצה שייקחו אותם. אנחנו נמשיך לטפל בהם. אבא ימשיך לטפל ואנחנו נעזור לו".

     

    פנינה גפן, אחת מחברותיה הטובות של דפנה, אומרת כי הייתה אם למופת. "הילדה שלא ידעה מהו בית הקימה יחד עם נתן ארמון של שפע. היא לימדה את עצמה להיות אמא וידעה שהיא אמא טובה. ההגדרה שלה בווטסאפ הייתה 'האמא מספר אחת בגלקסיה'. זו לא הייתה גאווה. זו הייתה הכרה בערך עצמה. היא אהבה את עצמה. למדה לא להיות ביקורתית כלפי עצמה. הייתה לה יכולת לסלוח לעצמה ולאחרים".

     

    נתן נזכר במחילה כזאת. "היה בעל מלאכה אחד שגרם לנו נזק מאוד גדול", הוא מספר. "דפנה ישבה עליי במשך ימים ארוכים כדי שאסלח לו. בסוף לא הייתה לי ברירה וסלחתי". דפנה גם מצאה את הכוח לסלוח לאביה. כשהיה על ערש דווי חוּדש ביניהם הקשר והיא טיפלה בו במסירות עד לפטירתו לפני כשלוש שנים.

     

    אבל דפנה גם ידעה להילחם על דברים שהאמינה בהם, אפילו מול גדולים ממנה. במסגרת ההתמחות שלה בפוריות ודבקותה באורח חיים טבעי, היא ניהלה מלחמה על כך שנשים שמעוניינות להיכנס להיריון יוכלו לעבור טבילה מוקדמת במקווה, במהלך פרק הזמן המכונה "שבעה נקיים", במקום לקחת הורמונים לדחיית הביוץ. כששמעה דעה הלכתית מנומקת המאפשרת להקדים את הטבילה כדי שהאישה תצליח להרות, סיפרה למטופלות שלה על האפשרות הזו. אחד הרבנים המומחים בתחום נזף בה קשות, וטען שאין שום רב גדול שמתיר זאת.

     

    וכך כתבה לו דפנה בתגובה: "אני לא מפרידה בין פוסקים גדולים לפוסקים קטנים. אין לי 'גדולומטר'. מבחינתי, רב שעבודתו ועיסוקו ברבנות, וקיבל את תעודת ההסמכה שלו ביושר, והולך בדרכי ה' ושומר את מצוותיו, הוא רב לכל דבר ועניין. ורב אמיתי שהתיר... יד ה' לימינו, ואם יש עבירה, היא על הרב ולא על הזוג ולא על הילד. לכן אני משדלת אנשים לפנות לרב. כל השנאה הזו וההתנשאות הזו שרבנים מפגינים אחד כלפי השני זה חילול ה' המצער והגדול ביותר שיש בעולם. ואת זה אני כותבת לך בדמעות. קבל נא בענווה את התוכחה הזו, שהיא אמת מצערת... יש לי אלוקים שבשמיים שמגן עליי מכל הכפשה. והכל לטובה תמיד".

     

    אותו רב ענה למכתבה של דפנה באלו המילים: "אציע לך מכל הלב ומתוך רצון אמיתי לעשות לך רק טוב, לא לקחת על עצמך היתרים הקשורים לכרת וחצאי כרת (עבירות שדינן, לפי היהדות, עונש מוות לעובר העבירה ולזרעו – י"א). יש לך יעדים טובים מדי מכדי להסתבך עם דברים כאלה".

     

    דפנה ענתה לו בלא היסוס, בדרכה המיוחדת: "אני לא לוקחת על עצמי כלום. אני לא רב. אני עונה למי ששואל אותי שיש כזה היתר. שיש רבנים שמתירים. ונותנת להם שמות. כי לפי הבנתי עדיף שרב 'קטן' יתיר להם מאשר שלא יהיו להם ילדים בכלל... טוב שיש רבנים שמוכנים לסכן את העולם הבא שלהם בשביל העולם הזה של צאן מרעיתם. אני לא חושבת שה' יטגן את הרבנים הללו בגיהינום. וגם לא אותי – שהפניתי אליהם... בכלליות אני אישה טובה שעושה מצוות מבוקר עד בוקר. אישה טובה למשפחתי, לאישי ולילדים, מטפלת בחולים בטיפול נמרץ בסורוקה, מגדלת בבית שני ילדי אומנה, נוסף על ילדיי. ואני לא דואגת על העונש כרת שלי. ה' אוהב אותי מאוד. ובטח שאני לא מחזיקה מזה שאנשים אחרים, לא משנה בכלל מי הם, יגידו לי שאני בסיכון לעונש כרת. אני לא מדברת בשפה הזו לבני אדם, ולא מאמינה בה. צריך להשתדל להיות טוב. וזה הכל".

     

    נתן נזכר ביום שבו גילה על חילופי הדברים האלה. "כשראיתי חלק מהתכתובת, תפסתי את הראש בשתי ידיים. כבני"ש לא הורגלתי לדבר כך עם רבנים. אבל זו הייתה דפנה. ובסוף הרב הזה שלח אליה נשים, כי הוא ידע שהיא הכי מקצועית, ודפנה לא הפסיקה ללמד עליו זכות ולומר כמה הוא עושה את הכל מתוך יראת שמיים".

     

    האופי הייחודי שלה בא לידי ביטוי גם בעבודתה במחלקה הנוירוכירורגית בסורוקה. לצד קשר עמוק עם אנשי הצוות, ערבים ויהודים, יצרה דפנה יחסים יוצאי דופן עם החולים ובני משפחותיהם. "היא למדה ערבית ורוסית בכוחות עצמה, והצליחה לנהל שיחות של ממש בשתי השפות הללו", מספרת החברה הלל. "דפנה האמינה ביכולת שלה לתקשר עם אנשים פגועי ראש דרך הרוח שלהם. היא ניהלה בבית החולים שיחות שלמות עם חולים שלא היו במצב הכרתי. היה חולה אחד ששכב שמונה חודשים בתרדמת. הוא הועבר משם, השתקם, וחזר לבקר במחלקה. כשפגש שם את דפנה אמר לה, 'אני זוכר אותך. אני זוכר את הקול שלך. את האחות שחיכיתי כל כך למשמרות שלה. היית שרה ומדברת איתי. את שמרת על הגחלת ומשכת אותי בחזרה לעולם הזה'. גם כל הגישה של דפנה למיניות ופוריות נבעה מתוך עולם רוחני עמוק. במשך שנים היא ניהלה בלוג שבו ענתה לאנשים ונשים על השאלות הכי אינטימיות, בפשטות ובכנות. הייתה מלווה כל אחת באופן אישי, ידעה לגעת ברגישות בנושאים שבין אישה לעצמה ובין אישה לבן־הזוג, והכל מתוך התלהבות וקסם. היא הייתה יושבת כמעט בכל לילה, לפחות שעתיים וחצי, ועונה לטלפונים ומיילים".

     

    נתן אומר כי דפנה מיגנטה אליה אפילו אנשים זרים לגמרי. "היינו נכנסים לחנות ריקה, ברחוב הכי נידח, ותוך כמה דקות המקום היה מתמלא. הייתי שואל את עצמי, ראבק, מאיפה הגיעו כל האנשים האלה לחנות הזו? אבל זו הייתה דפנה, עם כוחות משיכה ייחודיים".

     

    בנט השאיר מספר

     

    נתן מספר כי בעשרת הימים שלפני הפיגוע בילה עם אשתו לא מעט. "צברתי הרבה שעות דפנה. הייתי חולה והיינו המון ביחד. בחודשים האחרונים היא החליטה לעבוד קצת פחות כדי להיות יותר עם הילדים ולהשקיע בבית. בדיוק סיימה לסדר את כולו, נשארה רק הפינה עם כלי העבודה שלי.

     

    "ביום ראשון דפנה הוציאה את כל הכלים והתחילה לסדר. אני עוד זוכר שהספקתי לומר לה בבוקר תודה רבה על התלתלים. כל יום היא הייתה קמה עם הר של שיער פרוע ומחושמל על הראש. לפני כמה זמן אמרה לי שנמאס לה מהתלתלים הסוררים והיא רוצה לעשות גלח. התחננתי שלא, ורק בשבילי היא השאירה את השיער. בכלל, המשכנו לעבוד על הזוגיות שלנו כל יום. היו לנו 18 שנים של אושר. אני באמת מודה על כל דקה".

     

    בהמשך אותו בוקר, אף שטרם התאושש לגמרי ממחלתו, שב נתן לעבודתו כמנכ"ל הישיבה התיכונית בסוסיא. דפנה עוד שיכנעה אותו לחזור לארוחת צהריים משותפת, והוא הגיע. "חזרתי הביתה, אכלנו יחד ארוחה אחרונה, ונסעתי עם נדב למרפאה באלון שבות". בבית משפחת מאיר נותרו רננה, נעה, אהבה ואיתי. עקיבא היה באותה העת בישיבת "מקור חיים", שם התבשר על מות אמו.

     

    זמן קצר לאחר מכן הגיע המחבל אל הבית. "איתי היה תמיד צמוד לדפנה", מספר נתן. "הוא היחיד שראה הכל, אבל עוד לא דיבר על זה עד עכשיו. איזה אתגרים הקב"ה מציב בפני הילד הזה".

     

    בעת שהרוצח התנפל על דפנה, שאר הילדים היו בחדרי המגורים שבמפלס התחתון של הבית. רננה הבכורה שמעה את זעקות אמה ורצה במעלה המדרגות. "ראיתי שמישהו רוכן עליה והיא נאבקת בו עם הרגליים. היא לא נתנה לו לפגוע גם בנו, הילדים. לא הרגשתי שזה מחבל, לא חשבתי על זה. צרחתי, והוא נבהל מהצרחות שלי. אני חושבת שבאינסטינקט גם נתתי לו מכה. הוא לא הצליח להוציא את הסכין מאמא, וברח.

     

    "הבנתי שאמא פצועה קשה. בהתחלה חשבתי להוציא את הסכין, אבל אז נזכרתי במה שלימדו אותנו במד"א, שאסור לגעת בעצם זר. הורדתי את איתי לשאר האחים למטה, וצרחתי עליהם שאם הם עולים למעלה, אני הורגת אותם. נשארתי בקומת הכניסה עם אמא, צמודה לטלפון, והתקשרתי לאמבולנס. הטלפון הנייד שלה בדיוק צילצל. זה היה אבא. לא ידעתי מה לעשות, אז ניתקתי לו את השיחה. אחרי כמה דקות הוא שוב התקשר. אמרתי לו שאמא פצועה, אבל שהיא בסדר, שהיא נושמת. היא באמת נשמה. אני זוכרת שלוש נשימות עמוקות כאלה, עם כל הגוף, הנשימות האחרונות שלה".

     

    "רננה המדהימה והחכמה הזו חסה עליי", משלים אותה אביה. "בדרך הביתה התקשרתי שוב ושוב, וכל הזמן היא אמרה לי 'מטפלים באמא', וסגרה את הנייד".

     

    אבל נתן, שהתנדב בעבר כנהג באמבולנס של היישוב, הבין מה המשמעות של טיפול כה ממושך. מהדורות החדשות שאליהן האזין לאחר מכן גרמו לו לאבד את מעט התקווה שנותרה. "פתחתי את הרדיו. שמעתי שהיה רצח בעתניאל, והבנתי לבד. כשהגעתי הביתה דפנה כבר לא הייתה כאן. אני שמח שהזיכרון שלי ממנה הוא זיכרון של חיים".

     

    "הם שני צדיקים, רננה ונתן, איך שהם תיפקדו", אומרת רחל, חמותה של דפנה. "נתן התקשר אליי מהדרך הביתה. הוא אמר לי שלא הודיעו לו שום דבר, אבל מבין בעצמו. הוא ביקש ממני לענות אחריו אמן, בירך 'ברוך דיין האמת. ה' נתן וה' לקח', ומיד הוסיף בסוף, 'ותודה על כל דקה'".

     

    רננה משפילה עיניים ומסיטה קווצת שיער סוררת ממצחה. "אני יודעת שתיפקדתי טוב", היא אומרת. "שמרתי על האחים, הזעקתי עזרה. האמת שפעם כבר מצאתי את עצמי במצב חירום. פעם לאחד האחים נצבטה היד בדלת וכמעט נחתכה. אמא ראתה הרבה בחיים שלה כאחות, כולל בטיפול נמרץ, אבל בפעם הזו איבדה את העשתונות. כנראה שזה אחרת כאשר מדובר בבן שלך. היא התחילה לצרוח, אז אני תיפעלתי את האירוע והזמנתי אמבולנס. אולי מאז למדתי לתפקד. ובכל זאת, כואב לי. כואב שלא יכולתי לעזור לאימוש ברגעים הכי קשים שלה.

     

    "אני גם עדיין לא תופסת שזה היה מחבל. שמחבל חדר אלינו הביתה. כשנכנס לוחם של כיתת הכוננות ושאל 'איפה המחבל', לא הבנתי למי הוא מתכוון. עניתי רק שהוא ברח החוצה. אני עדיין מרגישה בסרט. אני פותחת ynet וקוראת הספד של איזו אחת, רננה, בת 17. לא יכול להיות שזו אני".

     

    רננה לומדת בכיתה י"ב בבית הספר אמי"ת בבאר־שבע, הנמצא בסמוך לסורוקה. "אמא תמיד צחקה עליי שאם אברח לקניון, היא תראה את זה מהמרפסת של בית החולים", היא מספרת. השבוע הייתה אמורה לגשת לבגרות במתמטיקה. כששר החינוך נפתלי בנט הגיע לנחם, הובטח לה מיד שתזכה למועד מיוחד לבחינה שהפסידה. "רק בגללך, בגלל הלחץ שלך, אני מנסה לגשת לחמש יחידות", היא מאשימה אותו וצוחקת. בנט מתלהב מהג'ינג'ית חדת הלשון ומשאיר לה את מספר הנייד האישי שלו.

     

    רננה מתרגשת, אבל גם יודעת לגחך על הסיטואציה. לכמה רגעים היא מתנתקת מההמולה סביבה ויורדת לחדרה, מתכנסת לכאב, מקלפת את הציניות. "עכשיו מגיעים כל הגדולים. אבל בסוף נישאר אנחנו, אבא והילדים, ונצטרך לבנות את החיים שלנו מחדש. היום בבוקר הלכתי להעמיד מכונת כביסה, כדי שיהיו לנו בגדים נקיים אחרי השבעה. אני יודעת שלא אוכל להחליף את אמא. יש לי חיים משלי, ולא אשנה אותם. התכנון שלי הוא ללכת ללמוד במכינה בשנה הבאה, ואחר כך להתגייס לצה"ל. חשוב לי להתגייס, כמו אמא. יש תפקידים בצבא שבנות יודעות לעשות יותר טוב מבנים. אני לא פמיניסטית משוגעת שאלך לקרקל או משהו כזה, קרבי מבחינתי זה של בנים. אבל בכל זאת חשוב לי להתגייס".

     

    היית רבה לפעמים עם אמא?

     

    "בטח. אמא הייתה החברה הכי טובה שלי. היה בינינו קשר פתוח ודיברנו על הכל, כמו שרק אמא יודעת, אבל גם רבנו. ככה זה גיל ההתבגרות, לא? מצד שני, אמא אף פעם לא העירה לי על לבוש או על צניעות. מה זה יעזור לריב על זה בגיל ההתבגרות? הרי בסופו של דבר זו החלטה שלי מה ללבוש. היה רק דבר אחד שהפריע לה, שלבשתי הרבה שחור. אבל אמא רק שאלה, 'למה שחור, רננה?' וזהו. אנחנו גם לא בית של פינוקים אינסופיים. אמא ואבא יודעים לדרוש מהילדים, אפילו משני הקטנים. אם נדב אומר 'מים', אף אחד לא נותן לו מים, עד שהוא לא אומר משפט שלם כמו שצריך".

     

    מה אומרים לקטנים עכשיו?

     

    "אבא דיבר איתם. שאלתי אתמול את נדב איפה אמא. בהתחלה הוא אמר 'באמבולנס', אחר כך כבר אמר 'אמא בלב שלי'. כזה מתוק".

     

    יש בך פחד עכשיו?

     

    "אבא שאל אותנו אם אנחנו רוצים לשים סורגים בחלונות. לא יודעת, זה לא נראה לי. גם ככה המחבל הגיע מהדלת. היה לי איזה רגע שפחדתי ללכת לצחצח שיניים בערב, אבל זה חלף. אני מרגישה מוגנת פה בעתניאל. לכל אדם יש את הגורל שלו. יש לי הסעה ממוגנת ירי לבית הספר, אבל בגדול אני לא מפחדת לנסוע ברכב רגיל וגם בטרמפים מתוך היישוב".

     

    מתנחל עם שערות לבנות

     

    בחודשים האחרונים דפנה פחדה. היא בחרה למעט בנסיעות בציר הצפוני לכיוון ירושלים, ונסעה רק דרומה לכיוון באר־שבע, למקום עבודתה. "דפנה תמיד צחקה שלא ברור איך היא, שהצביעה לפרס, הגיעה לעתניאל, ואמרה שיש בינינו הסכם: 'פעם בארבע שנים נתן מחליט עבורי מה להצביע, את כל השאר אני מחליטה'. היא באמת החליטה הכל. המזל שלי הוא שבשנים האחרונות קיבלתי פריבילגיה להחליט משהו בעולם הזה פעם בשנתיים ולא פעם בארבע", אומר נתן ושוב הצחוק השובב קורן מפניו, משחק מחבואים עם הכאב והאובדן.

     

    "הפחד מהטרור היה נוכח כאן בבית. דיברנו על זה ודפנה גם כתבה על הנושא בעלון של היישוב. בעתניאל נרצחו מאז הקמתו כבר למעלה מעשרה אנשים. אולי בגלל זה היא ששה על כל שערה לבנה שלי. 'מתנחל עם שערות לבנות, זה בהחלט הישג', אמרה לי. דפנה לא פחדה מהמוות. היא פחדה לסבול. היו פה הרבה בדיחות על העינויים של השב"כ. דפנה אמרה שהיא, בסיגריה הראשונה שיכבו עליה, מיד תודה בכל פשע שבעולם. רננה ענתה לה שלא צריך סיגריה, מספיק לפוצץ לידה בלון והיא מיד מודה ברצח ארלוזורוב. אני חושב שדפנה לא סבלה הרבה".

     

    הבת הבכורה מספרת כי אמה אף פעם לא ראתה את החיים כדבר מובן מאליו, התייחסה לכל יום כאילו הוא היום האחרון. "היא השתדלה לא לדחות שום דבר. אם רצתה לצבוע את הדלת, פשוט הייתה עושה את זה. כשהיו דברים שהייתי מתכננת למחר אמא הייתה אומרת, 'אם אקום בבוקר'. זו הייתה פילוסופיית החיים שלה".

     

    ונתן, הוא נזכר בדברים ששמע מאשתו יום בלבד לפני הרצח. "בשבת האחרונה היא פתאום אמרה משפט כזה, הכי דפנה שיכול להיות, חצי בצחוק, חצי ברצינות, 'זה לא כל כך נורא למות'. ואז דיברנו על הקושי של הסביבה שנותרת חסרה. אבל דפנה כאן. הרוח שלה והדרך החינוכית שלה יישארו כאן".

     

    yifater1@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 21.01.16 , 19:04