"הדקירה של מיכל לא עירערה את האמונה שלנו בשלום"

שעות ספורות אחרי שדפנה מאיר נרצחה בעתינאל, ישבה הרבנית הדסה פרומן בביתה בתקוע עם כלתה, מיכל — אם לארבעה, בחודש הרביעי להריונה. "מיכל, שהכירה את דפנה, הייתה מזועזעת מהרצח, ואמרה לי, 'אם מחבל יגיע הנה אני לא אדע מה לעשות'", היא משחזרת. "למחרת בבוקר היא הלכה למחסן הבגדים. בתה הבכורה, תהילת ציון (תיצי) בת השבע רצתה לבוא איתה, אבל בני, שיבי, לא הרשה לה להפסיד יום לימודים".

כשמיכל חיפשה בגדים השתתפה הרבנית במסע הלוויה של מאיר. "כשהגענו לגוש עציון, מישהו אמר שהיה אירוע בתקוע", מספרת פרומן. "צילצלתי לשיבי, וכיוון שהקו היה תפוס, עברתי לבני צורי. הוא אמר, 'מיכל נפצעה בינוני, אבל היה תהיה בסדר', ומתוך מסע הלוויה העצוב יכולתי לומר רק דבר אחד — 'ברוך השם'. הטרמפ שלקח אותי ללוויה – מפני שכל חיי אני נוסעת בטרמפים, אין לי רכב ואפילו לא רישיון נהיגה – לקח אותי לשערי צדק, לבקר את מיכל".

"זו לא סכין מטבח"

פרומן לא מניחה לרגש לגבור על אמונתה. בעלה, פעיל השלום הרב מנחם פרומן, נפטר לפני שנתיים וחצי מסרטן והיא, שצעדה לצידו בכל המאבקים, ממשיכה את מורשתו יחד עם בנה שיבי וכלתה מיכל. בגוש עציון, מקום מגוריה, היא רוקמת עם פעילי שלום מהצד הפלסטיני תוכניות לדו־קיום.

מעולם לא חשש מהפלסטינים. הרב פרומן ז"ל

לא התאכזבת להיווכח שאחד משכנייך הפלסטיניים ביקש לרצוח את כלתך?

"מיכל סיפרה שהוא דקר אותה כשניגשה אליו במטרה לעזור לו. היא הסתכלה לו בעיניים, והרגישה שיותר משהוא רוצה להרוג אותה, הוא עצמו רוצה למות. אבל בבית החולים ראיתי את הסכין שהייתה בידיו. בתמימותי חשבתי שהם משתמשים בסכין מטבח, אבל זה היה פיגיון חד ומפותל, ואי־אפשר היה לייחס לו כוונות אחרות. הוא נועד לרצח. ברור שזה מאכזב, אבל אני חיה את המציאות, אני לא גרה על הירח. חבריי הפלסטינים, ממעגלים קרובים ורחוקים, צילצלו אליי לדרוש בשלומה".

מה האירוע הזה מלמד אותך?

"אני מרגישה שהוא מלמד אותי, 'יאללה, תמשיכי לעבוד, תפעלי ביתר עוצמה'. בתפיסה שלי אין יהודים ומוסלמים, ישראלים ופלסטינים, אלא אנשים שבוחרים בחיים ואנשים שבוחרים במוות. אלה שבוחרים במוות הם בני מוות".

"נשארה אופטימית". הכלה מיכל פרומן

אבל מיכל בחרה בחיים.

"ולכן, מה שקרה לא עירער את אמונתה בדו־קיום ובשלום".

מיכל אמרה, "פגשתי ערבים יותר אנושיים מהרבה יהודים", ובתגובה איחלו לה אלפי טוקבקיסטים מיתות שונות ומשונות.

"לא קראתי ועדיף שלא אקרא, אבל אספר לך משהו שלא סיפרתי מעולם. באביב שעבר, לפני חטיפת שלושת הנערים, אני ושותפיי הפלסטינים תיכננו לקיים קייטנת ילדים. ואז פרצה מלחמת צוק איתן. שותפי הפלסטיני אמר, 'אין מצב שנבטל את הקייטנה, אנחנו צועדים עם השלום קדימה, לא אחורה', והציע שאביא את נכדיי ועוד ילדים מהמשפחה.

מנע אסון כבד יותר. הבן שיבי פרומן

"באנו, והילדים הפלסטינים ישבו מנגד. בבית הם ראו בטלוויזיה מה קורה בעזה. כיוון שאני קרמיקאית, הגשתי להם חימר. אחד הילדים לקח, לש, צבע וחזר אליי עם דגל פלסטין. אמרתי לו, 'יופי, אני שמחה', ובאמת שמחתי. מבחינה אמנותית זה לא היה מי־יודע־מה, אבל אין לי משהו נגד דגל פלסטין. אני רק מקווה שהוא לא יתנוסס על הטנקים שלהם. הילד לקח עוד חומר, הלך לצד וחזר עם דגל ישראל. חיבקתי אותו ואמרתי שזה נהדר".

אותו ילד, היא ממשיכה, נתפס לאחרונה כשיידה אבנים. "זה היה הלם. אבא שלו, פעיל שלום ותיק, נשבר לרסיסים. גייסתי כמה חברים ונסענו לבית הדין הצבאי שבו נערך המשפט, לעודד את אביו. דיברו על שישה עד שמונה חודשי מאסר, אבל הילד לא נראה לי טרוריסט, להפך, הוא ילד חלש שכנראה נכנע ללחץ חברתי. כשהשופט הסכים שאחד מאיתנו ייתן עדות אופי, עליתי ואמרתי שבתור אמא לעשרה ילדים למדתי שני דברים: שכל ילד חופשי לבחור את הדרך שלו, ושהדרך שלי היא זו שהכי משפיעה על הילדים. אמרתי לשופט, 'אני יודעת שזה פרדוקס, ועם הפרדוקס הזה אנחנו חיים. האב הולך איתנו להפגנות ותומך בשלום, והוא זה שישפיע על בנו'. השופט הקשיב, והחליט לשלוח את הילד הביתה, במקום למאסר".

וזה משמח אותך?

"מאוד. אני מאמינה שהילד יהיה במעקב של עובדת סוציאלית ולא יחזור ליידות אבנים".

חטף מהשמאל ומהימין

פרומן, 65, ילידת קיבוץ לביא, הכירה את בעלה בירושלים, כשהייתה בת 22. הם הולידו חמישה בנים וחמש בנות: הבכור יוסי, בן 40, רב בישיבה, והצעיר — יהודה, בן 18, חייל. בינתיים יש לה 38 נכדים. "ההיריון של מיכל היה בגדר סוד עד שהגיע המחבל וזה הפך להיריון של כל המדינה", היא אומרת.

עם שלושת ילדיהם הראשונים הם נכנסו לאשקובית במגדל עוז, שממנו ליוו את הקמת תקוע. "על הדלת היה סטיקר 'ארץ ישראל שייכת לעם ישראל'. מנחם אמר לי, 'תורידי, אני לא רוצה להיכנס'. התפלאתי, שאלתי למה, והוא הסביר שצריך להפוך את הפתגם ל'עם ישראל שייך לארץ ישראל'. זה הבדל משמעותי. יש משהו ילדותי באמירה 'ארץ ישראל שייכת לעם ישראל', זה כמו ילד שאומר, 'זו אמא שלי' ומתעלם מהעובדה שלאמו יש ילדים נוספים. מנחם האמין שעם ישראל שייך לארץ ישראל, ויש עוד עמים ששייכים לארץ ישראל, ולכן אנחנו צריכים לבקש מהם רשות לחיות בארץ הזאת — וביחד, בדו־קיום מלא".

הוא נפגש עם מנהיגים פלסטינים, "בתקופה שזה עוד לא היה חוקי", ופעילותו גברה עם תחילת הפיגועים. "הייתה לו אמונה דתית עמוקה שלא במקרה ולא לחינם הקדוש ברוך הוא שם שני עמים בארץ אחת. הוא אהב את האיסלאם, והאמין שהמפגש בין שתי האמונות והתרבויות יזין את שתיהן. מנחם היה משוכנע שדווקא אנשים שקשורים לאדמה, כמו מתנחלים, יכולים להושיט יד לשלום".

לדבריה, "כשהשייך יאסין ישב בכלא ישראלי, מנחם נסע לבקר אותו, והיה לו קשר הדוק עם הגרעין של החמאס בעזה. פעם, לפני שנסע לעזה, הוא אמר לי, 'אם לא תשמעי ממני עד ארבע אחר הצהריים, צלצלי לצבא'. רק בחמש וחצי הסתכלתי בשעון. בני הבכור אמר לי לצלצל לצבא, ואני אמרתי, 'עזוב, אבא בטח שכח לצלצל הביתה'. עברו עוד כמה שעות ומנחם חזר בשלום. הוא מעולם לא חשש מהפלסטינים מפני שהם ידעו שהוא רוצה בטובתם".

ואת לא חששת לחייו?

"לא, התפיסות שלו היו מאוד שמאלניות. הוא היה בעד לתת להם מדינה פלסטינית, שירושלים תהיה עיר משותפת, מרכז עולמי לשלום, ואף אחד לא הסכים לזה, בעיקר לא המתנחלים. הוא חטף גם מהשמאל וגם מהימין".

לאיזו מפלגה הצבעתם?

"לימין, לפעמים למרכז, אבל פוליטיקה מעולם לא עניינה אותנו. השליחות של מנחם הייתה לשחרר את התודעה מהסטיגמות שלפיהן הימין לא עושה שלום והשמאל לא יכול להכיל את ההתנחלויות. הוא טען שהקיבעונות יובילו אותנו לאסון והוא צדק".

לא חשבתם שעדיף לנהל את השליחות הזו בתחומי הקו הירוק?

"להפך. בשלום של דו־קיום כל צד מביא את הדברים שהכי חשובים לו, וכך מוצאים דרך לגשר בין הרצונות השונים. כשמנחם נפטר, חבריו הפלסטינים באו לנחם אותי, ביקשו ממני להמשיך את דרכו. אנחנו חבורה, שנפגשת בחלקה סודית של אחד הפלסטינים, לשיחות עומק. מאות ואלפי אנשים מגיעים אלינו ביום ובלילה. המתנחלים הדתיים מנסים להחזיר אותנו בתשובה, אבל אני מסייעת לפלסטינים בבעיות פרנסה ורפואה, ובמצוקה קיומית, ולמרות העזרה הרבה שאני מקבלת מהצבא, יש לי ביקורת על ההתנהלות שלנו שם".

באיזה מונח את משתמשת — כיבוש או שחרור?

"כל עוד אנחנו אחראים על הציבור הפלסטיני, חובה עלינו לקחת אחריות על התהליכים החיוביים שהחברה הפלסטינית מנסה לייצר, ואנחנו לא עוזרים. אנחנו מפריעים. המציאות הביטחונית, של גבולות ומחסומים, גורמת להם לחיות בחבית נפץ. התפקיד של עם ישראל בעולם הוא להוביל את האור והמוסר, ולכן אנחנו חייבים להיות יותר מוסריים, לתת כבוד ואמון בפלסטיני באשר הוא אדם, ויחד עם זאת לשים את היד במקומות שדורשים גבולות חזקים. חברה פלסטינית חזקה תפעל לטובתנו, אבל המדיניות הפוליטית של נתניהו מונעת מפחד".

את מכירה אותו?

"לא, הוא לא שותף לדרך שלנו. הנשיא ריבלין צילצל אלינו אחרי שמיכל נדקרה וגם עם פרס דיברתי. כנראה שעם נשיאים זה יותר קל. כדי שהעבודה שאנחנו מבצעים בשטח תחולל מהפך, היא חייבת להיות מגובה מבחינה פוליטית, ועד עכשיו, ההדים החיוביים שאני מקבלת מהצד הפלסטיני, גדולים יותר מאלה שמגיעים מהישראלים".

החברה הכי טובה שלך היא יהודייה או מוסלמית?

"יש לי שותפה חרדית מעמנואל, שיושבת במפגשים עם השייח'ים, והלוואי שתהיה לי חברה פלסטינית. הנשים הפלסטיניות עדיין ספונות בבתיהן, עם הילדים, ולא תופסות צד. אני חולמת על חבורת נשים מעורבת, מוסלמיות ויהודיות, שייפגשו לסדנאות וללימוד משותף".

שלום בלי גבולות

במקצועה פורמן היא מורה לכיתות ב'־ג' בבית הספר המעורב בתקוע, אבל יום העבודה שלה מסתיים אחרי חצות מפי שהיא גם מלמדת יהדות וגם נעה בטרמפים בין כפרים פלסטיניים. לדבריה, "לא פגשתי אף פלסטיני שרוצה שתי מדינות עם גבול. הפלסטינים רוצים לחיות איתנו בדו־קיום בלי שנשב להם על הוורידים. הם רוצים להיות צמודים לחברה הישראלית כדי להגיע לרווחה כלכלית ולחברה דמוקרטית, וכיום, כשהמדינות הערביות מסביב מתפרקות, הם רוצים בכך יותר מתמיד. וזה אפשרי".

מה עונשם של פלסטינים שרצחו?

"גירוש. העונש של הריסת בתי מחבלים לא יעיל ורק מתסיס את היצרים. גירוש מישראל זה משהו חזק ומרתיע".

ומה עונשם של מחבלים יהודים?

"אותו הדבר. אירגנתי התכנסות בצומת הגוש אחרי המקרה בדומא. אין מקום לאפליה".

ב־4 בפברואר (החל מהשעה 22:00) תגולל פרומן את משנתה במוזיאון תל־אביב לאמנות במסגרת אירועי "אוטופיה", שיכללו הרצאות, הופעות, ומפגשי אמנים. "השאלה אם אני מאמינה שיום אחד ישכון שלום היא שאלה אוטופית", היא מסבירה. "אני מאמינה בעבודה ורואה המון ברכה בעבודתי. מדי יום נפקחות עוד עיניים ועוד אנשים, משני הציבורים, מצטרפים. המציאות שלנו כבר שלובה לחלוטין, מפני שזה צורך קיומי לשני הצדדים, והבעיה היא הקולות הקיצוניים שזורעים חושך".

יהיה שלום?

"אינשללה".