גם אני קיבלתי לפני שנים מייל מהאמנית רינת שניידובר להגיע לראות את תערוכתה ולא עניתי. פשוט לא יצא. גליה יהב, מבקרת האמנות של עיתון 'הארץ' לפחות ענתה לחלק מהמיילים - הענייניים והמקצועיים. לפחות ענייניים, אלה שהייתה בהם תחינה שתבוא לראות את התערוכה או פלרטוט קליל מצד האמנית - לא. הפרטים האלה נודעים לנו מעבודת הווידיאו של שניידרובר Trying to Break Through, שבה היא מקריאה מיילים ששלחה ליהב במשך שנה ואת התשובות שקיבלה (או לא).

לא רק עבודת הווידיאו הזאת מוקדשת ליהב, אלא כל התערוכה החדשה של שניידובר, 'גליה יהב - דיוקן עצמי', שמוצגת כעת בגלריה רוזנפלד. בעבודה 'סדרה בת תשעה חלקים (מחווה לדניאל זק)', למשל, היא פורסת רצף של פוסטים בפייסבוק שבהם היא מודיעה ליהב על התערוכה ומבקשת ממנה לאשר את הפוסט בקיר שלה: "...היוש! אשמח מאוד שתאשרי את הפוסט שלי על הטיים־ליין שלך ושתעשי לי לייק וקומנט, אם אפשר בהקדם". בעבודה אחרת, 'אמנ/ית, בחנ/י את עצמך!' ממפה שניידובר בפורמט של מצגת את עמוד הפייסבוק של יהב באמצעות טבלאות המציגות את האמנים והאמניות האהובים על המבקרת, איזה מגדר ומוצא היא מסקרת יותר ואיזה פחות, ומסקנות כגון "הידעת, בביקורת שלה נוטה גליה יהב להעניק ציון גבוה יותר לתערוכות של אמניות מאשר לתערוכות של אמנים!" וטיפים כגון "אם אמנותך תעסוק במוות, בעולם האמנות ו/או בסוגיות של ייצוג, יגדלו סיכוייך לזכות בביקורת אוהדת מטעם המבקרת מספר אחת!!"

שניידובר פיתחה אובססיה וירטואלית כלפי יהב, ולא בכדי. אמנים ואמניות רבים משליכים את יהבם על מבקרים מסוימים. כלומר, נאחזים בתקווה שאם יכתבו עליהם, עולמם ישתנה. במובן הזה שניידובר לא שונה מרבים אחרים בכל תחום שהוא, המחכים שיגאלו אותם מהאנונימיות כדי להגיע לצמרת. התערוכה שלה משעשעת ולעיתים נוגעת ללב. בעורמתה ואולי בנואשותה היא משתמשת בדמותה של יהב כבמקפצה מהירה לחזית. שניידובר הגיעה בזכות מושא התערוכה שלה לגלריה רוזנפלד היוקרתית והביאה קהל רב לפתיחה. אך האם היא הצליחה לגעת במשהו שהוא מעבר לקוריוז? לצאת מהסיפור הספציפי של אמנית ומבקרת, של יחסי הכוחות בשדה הקטן, ולדבר על הצורך של כולנו באהבה ובתשומת לב ובתשוקה הילדית שמישהו יראה אותנו וישנה את חיינו? נדמה לי שלא.