דרו של אָבֵרָה מָנְגיסְטוֹ נעול, ועד שיחזור – אמו אָגֶרְנֶש לא מרשה לאיש להיכנס אליו, גם לא לאחיו ולאחיותיו. שנה וארבעה חודשים חלפו מאז שמנגיסטו (30), תושב אשקלון, חצה את הגבול לרצועת עזה ומוחזק מאז בשבי חמאס. השבוע החליטה משפחתו לשבור שתיקה ארוכה ולצאת נגד מה שהיא רואה כאוזלת ידה של הממשלה בכל הקשור להחזרתו ארצה.
"זאת הפקרות, מה שקורה פה", זועקת האם. "אמרו לנו כל הזמן לשבת בשקט ולא לדבר, אבל אני רואה שבזמן הזה שכחו את הבן שלי בעזה. ישראל לא עושה שום דבר נגד חמאס ונגד העוול הנוראי הזה, שהם מחזיקים שם אדם חולה וחף מפשע. זאת בושה, בושה גדולה לממשלה", היא בוכה. "מדינת ישראל נותנת לאסירים הטרוריסטים ביקורי משפחות שבועיים וטיפולים רפואיים, ולי אין אפילו מידע על מצבו הבריאותי של הבן שלי. שנה וארבעה חודשים לא ראיתי ולא שמעתי ואני לא יודעת מה קורה עם הבן שלי, שלא עשה שום דבר רע לאף אחד".
האח אילן: "האמון שלנו בממשלה התערער. חד־משמעית. כי בזמן שישראל נוקטת יחס הומניטרי כלפי אסירי חמאס, אנחנו שואלים איפה היחס ההומניטרי כלפי אחי אברה והבדואי שמוחזק בידיהם (שמו אסור לפרסום — ש"מ). היום אנחנו אומרים די – לא נשתוק יותר".
האם: "כואב לי גם על משפחות החיילים הנעדרים האחרים ועל אמו של הבדואי שנמצאות באותו המצב. הזעקה שלנו היא גם הזעקה שלהם".
איך את מתמודדת עם היעדרו?
"אין רגע שאני לא חושבת עליו", היא בוכה. "קשה לי מאוד לדבר על זה. בשבילי לא טבעי לדבר עליו כאילו הוא לא כאן. המחשבות לא עוזבות. איפה הוא בדיוק נמצא? מי מחזיק אותו? איך הם מתייחסים אליו שם? האם הוא מקבל מספיק אוכל? מים? אין לו בגדים, אין לו נעליים. האם קר לו עכשיו? אנחנו המבוגרים לובשים הרבה בגדים ועדיין קר לנו. האם יש לו שמיכה בלילה? מיטה? האם הם מתאכזרים אליו שם? האם רופא בודק אותו? אברה צריך לקבל כדורים פסיכיאטריים. האם מישהו נותן לו? האם מצבו הנפשי החמיר? יש לי הרבה־הרבה שאלות. ויש בעיקר את הקושי הגדול הזה של השפה. אני בקושי מדברת עברית (חלק מהראיון בוצע באמצעות האח אילן ששימש כמתורגמן – ש"מ) ואין לי את מי לשאול, רק את הבנים שלי. וזה מתסכל. המחשבות על אברה מלוות אותי כשאני בעבודה, כשאני נמצאת בבית, כשאני מבקרת את הנכדים שלי, אפילו בשמחות המשפחתיות. כולם חוגגים ואני עצובה".
את חולמת עליו?
"מאז שאברה נעלם, קשה לי להירדם בלילות. כשאני סוף־סוף מצליחה לעצום את העיניים, אז כן, אני חולמת עליו בדרך כלל. כמה פעמים חלמתי שהוא נכנס הביתה ומעיר אותי, ואז התעוררתי והתאכזבתי לגלות שזה לא אמיתי. הוא בחור תמים ומופנם. אני מקווה שלפחות חמאס נותנים לו יחס אנושי ולא מתאכזרים אליו שם בעזה, כי באמת הוא לא עשה כלום".
נראה לך שהוא מודע למצבו? חושב עליכם? מתגעגע?
"אני בטוחה שכן. אני מתפללת כל הזמן לאלוהים ואני מאמינה שגם הוא חושב עלינו ושהוא מתפלל ומחכה לרגע שהוא יהיה שוב יחד איתנו. זה הדבר היחיד שאני מחכה לו היום בחיים".
בנך הגדול יָאלוֹ אמר כשהפרשה נחשפה: "אנחנו מאוכזבים מאוד מהיחס של המדינה כלפינו ובכלל זה כלפי העדה האתיופית. אם היה מדובר במשפחה מוכרת או בעלת קשרים, בשלטון היו נעמדים דום ומטפלים בזה בדחיפות". למה לדעתך המדינה לא עוזרת לכם?
"יש דברים שהמדינה עשתה מאז, או ניסתה לעשות", היא נאנחת, "אבל כנראה אלו דברים לא מספיק יעילים או טובים, כי עובדה שעד עכשיו אין לזה שום תוצאות".
המקרה שלכם שונה מעט, כי לא מדובר בחייל חטוף או בשבוי בעקבות פעולת טרור, אלא באדם לוקה בנפשו, שעבר את הגבול ביוזמתו. יהיו מי שיטענו: למה לשחרר עבורו גופות של מחבלים או אסירים?
"הילד שלי בראש ובראשונה הוא יהודי והוא גם אזרח ישראל, והוא חי. אני רוצה לראות איזו אמא תוותר על הבן שלה, רק כי הוא לא נחטף בפעולת טרור. המדינה חייבת לדאוג לכל האזרחים שלה במידה שווה".
האח, אילן: "לי אין ספק שאם אחי היה חייל, ההתייחסות למצב שלו והטיפול בו היו אחרים לגמרי".
כי אתם טוענים שבעיניי המדינה, חיילים ואזרחים צריכים להיות שווים?
האם: "כן. הבן שלי לצורך העניין לא שונה מאף אחד. צריך להחזיר את כולם יחד, גם את הבדואי שנעדר. המדינה צריכה להחזיר הביתה את כל אזרחיה שנמצאים בשבי".
"כלום אין לי. כלום"
השתיקה התקשורתית שנכפתה על משפחת מנגיסטו השכיחה מרבים את העובדה, שבנה אברה הוא שבוי ישראלי המוחזק יותר משנה בידי חמאס. גם נהג המונית שמסיע אותי לשכונת שמשון (לשעבר עתיקות) בדרום אשקלון תוהה לפשר מעשיי "בשכונת המצוקה האלימה הזאת", כדבריו. כשאני מספרת לו על מנגיסטו, לוקח לו זמן להיזכר במה מדובר.
כ־40 אלף תושבים מרוכזים כאן — חלקם מבקשי מקלט ובני מיעוטים ואחרים עולים מאתיופיה וממדינות חבר העמים — המתגוררים בשיכוני רכבת צפופים שיוצרים מעין מובלעת. מעבר להזנחה הקשה ברחובות, מדובר בשכונה שהצמיחה דור שלם של עבריינים, בהם חברים בארגונו של שלום דומרני, שנולד וגדל במרחק שני רחובות מהבניין של מנגיסטו. מכוניות תופת, טילי לאו וחיסולים לאור יום הם כאן עניין כמעט שגרתי. במציאות הזאת גדל אברה מנגיסטו.
הבית שלהם צנוע ומבריק מניקיון. על הקירות ובין הרהיטים הבודדים מפוזרות עבודות אמנות מקש, עם פרחים ודגמים גיאומטריים צבעוניים, שמכינה האם ונועדו כולם "לשרת" את האנג'רה, הלחם המסורתי: ה"מוּסאב" – מעין כובע קש השומר על חומו של האוכל; ה"אגלגאל" – שבו מביאים מתנה כשיוצאים לבקר אורחים; ועוד.
"אמא שלי לימדה אותי להכין את זה באתיופיה", מצטנעת אגרנש, היום בת 62. עוד באתיופיה היא התגרשה מבעלה הראשון, שממנו יש לה בת בשם צָהיֵיה, ואז נישאה בשנית לאֶיְילין האלמן (היום בן 74), שאז היו לו שני בנים (יאלו ואילן). אגרנש אימצה אותם מיד כילדיה.
באתיופיה נולדו להם שני ילדים: מָסֶרְשָהוּ (שנפטר לפני ארבע שנים) ואברה. אביה של אגרנש ובני משפחתה (אמה נפטרה באתיופיה) עלו לארץ במבצע משה ב־1985. היא ואיילין הגיעו ארצה עם הילדים ב־91', כשמסרשהו היה בן שבע וחצי ואברה בן חמש. בתחילה הם שוכנו במרכז קליטה במלון דיפלומט בירושלים וגרו שם שבעה חודשים. משם נשלחו למרכז קליטה באשקלון. בארץ נולדו להם עוד ילדים: אָשָׁגֵרֶה ונתנאל, הבנות נָתְהוּל ואָלֶמְנֶשׁ והבן אלעד. אגרנש: "נתנו לנו שם דירת חדר, במרכז קליטה, וגרנו בה עשר נפשות במשך 11 שנים, עד שקיבלנו את הדירה הזאת מעמידר".
ואיך הסתדרתם?
"בצמצום רב. בהתחלה הסבתא, אמא של איילין, גרה בבניין של שלוש קומות מולנו, אז ארבעה ילדים היו הולכים לישון אצלה. בגלל הצפיפות שלחנו אותם ללמוד בפנימיות. אילן ויאלו היו בפנימייה של עליית הנוער בירושלים. אברה למד בבית ספר יסודי באשדוד וסיים את הלימודים בכפר הנוער הדתי בן יקיר של הסוכנות היהודית. מסרשהו היה ילד של אבא ואמא. הוא היחיד שלמד בבית ספר דתי באשקלון, התגייס ושירת בגולני שירות מלא. בגיל 21, כשהשתחרר, הוא עבר לראשון־לציון ועבד בבניין, אבל בכל שבת היה בא הביתה. כל הילדים שלי היו נפגשים יחד בשבתות, בחגים ובאירועים משפחתיים. כולם בחדר אחד".
אגרנש מספרת כי בין האח הגדול מסרשהו לבין אברה היו יחסים מיוחדים. "הם היו חברים מאוד טובים. מסרשהו היה הדמות התומכת בבית ואברה היה כרוך אחריו".
למה אברה לא התגייס לצבא?
האח, אילן: "כי הוא לא היה כשיר מבחינה בריאותית והיה לו פרופיל נמוך".
האחות החיילת, אלמנש: "הוא גם לא שמע באוזן אחת".
האם: "הוא גם סבל מרעידות בידיים. הוא שיחק פה בשכונה ונשברה לו היד. היה לו גבס חודשיים והתברר שנפגעה לו מערכת העצבים, אז הוא גר פה כל הזמן בבית".
אלמנש: "היו זמנים שהוא היה יורד לעבוד באילת, עובד שם תקופה וחוזר. בגלל שלמד בפנימייה, היו לו חברים בכל הארץ".
האם: "אבל רוב הזמן הוא היה מובטל ונעזר הרבה במסרשהו. מסרשהו אמר לו: 'לך לעבוד', והוא ענה: 'לאן אני אלך? מי יקבל אותי ולאיזו עבודה? אני לא יודע לעשות כלום'. אברה בכה, ומסרשהו ריחם עליו".
ואז מסרשהו חלה. האם: "הוא פתאום הפסיק לאכול. במשך שנתיים סבל מאנורקסיה קשה. הוא לא רצה לאכול כלום וגם שתה בקושי. אילן לקח אותו לאשפוז בבית חולים, ואחרי שהשתחרר משם, הוא שוב הידרדר. לפני ארבע שנים, בגיל 28, הוא נפטר. מותו שבר את אברה, שהיה אז בן 26, ומכאן התחילה ההידרדרות הנפשית שלו.
"לאברה תמיד היה חסר כסף. הייתי נותנת לו מדי פעם 20 שקל, 50 שקל. אני עובדת בניקיון בבתים. כלום אין לי. כלום", היא בוכה.
ואז הגיע האשפוז הראשון. אילן: "אחרי שמסרשהו נפטר, ראינו שאברה התחיל להיות יותר מסוגר עם עצמו. הוא היה מתבודד ולא מדבר. צורת החשיבה שלו גם הייתה קצת מעוותת. נגיד היינו מדברים איתו על החיים, הוא היה לוקח את זה בצורה שונה מהשכל הבריא".
האם: "הוא היה כל הזמן או יושב או ישן, או מסתובב בשכונה".
הוא שתה אלכוהול? עישן סמים?
האח, אילן: "סמים לא, אבל בחצי השנה האחרונה הוא התחיל לשתות. מצבו הנפשי היה ירוד. ואז, ב־3 בנובמבר 2012, אישפזנו אותו בבית חולים פסיכיאטרי בפעם הראשונה".
ומתי הוא אושפז שוב?
אילן מוציא את המסמכים הרפואיים של אחיו: "ב־20 בינואר 2013 אחי יאלו אישפז אותו בכפייה כי מצבו החמיר, הדיכאון שלו החמיר וגם הדימוי העצמי שלו היה נמוך".
כשאברה השתחרר מבית החולים, הוא נדהם לגלות שהוריו התגרשו. זה קרה לפני שלוש שנים, ואמו מספרת שאברה, שהיה קשור לאביו, אמנם לא אמר לה כלום, אבל "לקח את זה מאוד קשה".
שנה לפני שחצה את הגבול לרצועת עזה, נעלם אברה יום אחד מהבית. האם המודאגת דיווחה למשטרה, ואחרי כמה שעות מורטות עצבים מצאו אותו שוטרי סיור על חוף הכנרת.
"כשהוא בא גערתי בו. הוא חזר הביתה והיה ישן הרבה. מתבודד. מסוגר עם עצמו. לא רוצה להתקרב לאף אחד ולדבר. היו לו הרבה קשיים", מתייפחת האם. "אבל אף אחד לא התעניין בו ולא בא לעזור לו. במשך שנה אברה היה מסתובב בשכונה וחוזר הביתה מאוחר בלילה. הייתי משאירה את הדלת פתוחה כל הלילה עד שהוא חזר, כי הוא היה מאבד את המפתחות. ואני לא הלכתי לישון. ישבתי פה בסלון, הסתכלתי על הדלת וחיכיתי כל הלילה שהיא תיפתח והוא יחזור".
היה לו קשר עם אביו?
האח, אילן: "היה להם קודם קשר טוב, אבל אבא הפך לחסר בית מאז הגירושים והיה ישן בתחנות אוטובוס וברחובות, כך שאברה לא היה יכול ללכת אליו. אבא לא רצה לגור בשכירות, כי הוא רצה דירה קבועה. רק לפני שלושה חודשים הוא קיבל דירה מעמידר, אבל בשביל אברה זה כבר לא משנה עכשיו. אני נמצא בקשר טוב עם אבא שלי והלכתי מאז לבקר אותו כמה פעמים. הוא מאוד הצטער לשמוע על ההידרדרות הנפשית של אברה וכששמע שהוא נעלם, אמר: 'חבל שלא הייתי שם בשבילו'".
מי מפרנס את כל הילדים בבית?
אם: "אני הולכת לעבוד בניקיון של בתים כל יום שלוש שעות. מסרשהו היה עוזר לי. אברה לא. לפני חצי שנה, אבא שלי, שהיה המשענת שלי והיה מעודד אותי, נפטר. היה לו אירוע מוחי ואני הייתי מטפלת בו. וזהו, נשארתי לבד, ועכשיו גם הילד שלי לא פה", היא מתייפחת. "לפני שנה שברתי את היד והיה לי גבס כמה חודשים. איך שהורדתי אותו ישר חזרתי לעבודה, בלי פיזיותרפיה ובלי כלום. אני חייבת לפרנס. היד שלי בקושי מתפקדת והיא לא בסדר מאז".
המעבר לעזה
אולי על רקע הקשיים בבית, מות האח, גירושי ההורים והמצב הכלכלי – ב־8 בספטמבר 2014, שבועות ספורים אחרי מבצע "צוק איתן", אברה קם בבוקר, שם על כתפו תיק קטן ויצא מביתו רגלית לאי שם. מהתחקיר שערך צה"ל עלה, כי קודם לכן צעד מנגיסטו לכיוון תחנת הכוח רוטנברג, ירד דרך הדיונות אל קו החוף וצעד לאורכו של חוף זיקים עד גדר הגבול. התצפיתנים של אוגדת עזה, שהבחינו באזרח הלא־חמוש שהתקדם לעבר הגדר, הזעיקו לשם כוח סיור של צה"ל. אבל מנגיסטו כבר טיפס מעל גדר התיל, כשהם הגיעו לשם, ולא נענה לקריאת החיילים לעצור ולחזור. הוא התעלם מהם, חבר לקבוצת דייגים פלסטינים על החוף – ומאז נעלמו עקבותיו. מאחור, ליד הגדר, נותר התרמיל שהכיל את תעודת הזהות שלו, ספר תורה, ספר מתמטיקה, נעלי בית ומגבת.
האם: "אלה חפצים שהוא מצא כנראה בחוץ. הוא לא לקח מהבית שום דבר. זה היה תיק קטן. אני לא יודעת מאיפה הוא לקח את הספרים האלה, אני לא יודעת כלום".
מה קרה בבית באותו בוקר?
"הלכתי בבוקר לעבודה כרגיל, וכשחזרתי, הוא לקח את התיק שלי וניער אותו. ואז ראיתי שהוא לוקח תיק, והוא אף פעם לא לקח איתו תיק כשהוא יצא. אני בכיתי ושאלתי אותו: 'אברה, לאן אתה הולך?' והוא לא ענה לי ויצא מהבית. בלילה הוא לא חזר, ואני בבוקר הלכתי לעבודה. בשתיים התקשרתי לבת הגדולה שלי, צהייה, שגרה בכרמיאל ואמרתי לה: אברה לא חזר מאתמול הביתה, תודיעי לאבא שלו שילך למשטרה, כי הוא מדבר עברית טוב יותר ממני".
הייתה לך תחושה שמשהו רע קרה?
"היו לי הרבה דמעות. אמא מרגישה", היא לוחצת את ידה אל החזה.
בפועל, היחיד שעודכן על ידי השב"כ היה האח אילן, והוא מספר: "באחת בצהריים התקשרו אליי לעבודה מהשב"כ ואמרו שיש אירוע ביטחוני והם רוצים לדבר איתי. נבהלתי. מה נפל עליי? התחלתי להריץ בראש דברים, סרט שלם של החיים. באו לעבודה שני בחורים ונכנסנו לאחד המשרדים. הם אמרו: 'תירגע, זה לא קשור אליך' וניסו להסביר לי מה קרה. הם אמרו שניסו ליצור קשר עם ההורים, אבל לא הצליחו בגלל קשיי השפה. שאלו אותי, 'מתי ראיתי את אברה בפעם האחרונה?' אמרתי להם שראיתי אותו לפני שבוע כשהלכתי לבקר את אחי, והוא היה מסוגר עם עצמו. שאלתי: 'מה קרה?' הסבירו לי שאתמול בסביבות ארבע־חמש אברה חצה את הגבול לרצועת עזה".
איך הגבת?
"בהלם טוטאלי. לא ידעתי איך לקבל את זה. זה היה מאוד קשה ואפילו האשמתי אותו בהתחלה שאין לו דעת ושהוא לא בריא בנפשו. איך דווקא לשם הלכת? אין מקומות אחרים בארץ? זה היה הכי הזוי. אחרי שעיכלתי את זה קצת, אמרתי: 'טוב, אבל אם הוא היה נורמלי, אז הוא לא היה עובר את הגבול'
"אמרו לי שגורמים בממשלה יהיו איתנו בקשר, אבל שעדיף שאני אלך עכשיו להורים ואסביר להם בעצמי ובצורה ברורה מה קרה, כי אם הם יראו דמות שלא יודעת את השפה שלהם, הם לא יבינו. אמרו: תספרו את זה רק לקרובי המשפחה".
האם: "בשמונה בערב אילן נכנס ואמר: 'אמא, שבי, אני רוצה לדבר איתך'. שאלתי: 'מה קרה?' ואילן אמר: מתי אברה יצא מהבית? לאן הלך? ואז סיפר לי שהוא נכנס לעזה. לא האמנתי לו: 'מה? למה? איך נכנס? יש שם צבא? מחסומים? תצפיות? גדר תיל. עזוב, עזוב, אני לא מאמינה לך בכלל, לכלום. וזה בושה, בושה'", היא בוכה. אילן מסביר: "היא מתכוונת שזה מחדל של הצבא". אילן: "הם יכלו לירות בו, אבל כשראו שהוא לא חמוש, זה לא אויב מבחינתם, אז לא התאמצו. וכשהוא עבר, היה להם אסור לדלג מעל הגדר".
באו להודיע לכם רשמית על האירוע?
האם: "אף אחד. במשך שבועיים מאז שאברה חצה את הגבול לא שמעתי כלום, כלום. רק ישבתי ובכיתי, לא היה לי עם מי לדבר, בגלל קשיי השפה, ורק אילן ואילן. העיתונאים היו פה אחרי יומיים למטה בבניין, ואני הלכתי לטפל באבא שלי. הפה שלי היה סגור־סגור", היא בוכה.
האח, אילן: "למעשה, הם מינו אותי לשליח שלהם לדבר עם המשפחה, ובמשך תשעה חודשים הוטל צו איסור פרסום על הפרשה. לנו זה התאים כי העדפנו לבדוק את זה בשקט מול הגורמים הרשמיים. חיכינו שיעדכנו אותנו בקשר למפגש הרשמי, ודיברתי כל הזמן הזה עם אחי יאלו. ניסינו לעודד אחד את השני. חשבתי שבגלל שאברה מעורער בנפשו, זה ישמש לטובתו. חמאס יראו שהוא לא חייל ואין בו תועלת וישחררו אותו".
מה חשבת שקרה לבנך?
האם: "לא היה לי יותר מדי מה לחשוב. כלום. הלכתי לעבוד כי אני צריכה להביא כסף הביתה ומשם לטפל באבא שלי בבית חולים. ואני חוזרת ובוכה".
לעבוד בדרך חשאית
שבועיים אחרי שחצה את הגבול לרצועה, הגיע מפקד אוגדת עזה, תא"ל איתי וירוב, לבית הוריו. אמא: "הוא שאל אותנו קודם על מצבו הבריאותי של אברה ואמר: 'בנך עבר את הגבול. זאת פרשה כואבת ואני רוצה לשמוע על העבר שלו ומה הסיבות שיכלו לגרום לו לכך, כי זה צעד לא הגיוני'. רק בכיתי. אמרתי לו: 'אין לי מה לומר. יש אלוקים'".
האח, אילן: "זה מצב שמאוד קשה לך לדעת מה לחשוב ומה להגיד. הוא הסביר שראו בסרטון שהוא מנסה לעבור, הזעיקו שני ג'יפים שקראו לו לעצור, אבל הוא לא ענה ולא עצר. ואז ראו שהוא מתנהג כמו אדם משובש בדעתו וממש נעול על המטרה".
שאלתם איך מחזירים אותו?
האם: "לא, לא שאלנו. באותו זמן הלב שלי לא היה איתי בכלל. גם עכשיו, כשאני חושבת על מה שקרה, זה בשבילי לא טבעי וקשה לי. גם בעבודה שלי אני באפיסת כוחות".
האח, אילן: "מפקד האוגדה שם לפנינו את העובדה שזה קרה אחרי מבצע 'צוק איתן' והמצב עם חמאס לא טוב, ומקווים שבגלל שהוא לא בריא בנפשו זה ישמש לטובתו. הוא אמר לנו שכמו שישראל החזירה השנה 70 פלסטינים שעברו את הגבול, כי זה צעד הומניטרי. הוא אמר שהם יפנו לחמאס דרך הצלב האדום, ורק דרך גורמים כאלה הוא ישוחרר".
ומה קרה?
"חמאס צחק עליהם. הם סיפרו לנו שברגע שביקשו מהם את אברה, חמאס החזירו להם בחור אריתריאי במקומו, וזה קרה חודשיים אחרי שאחי נעלם. כל הזמן היינו בקשר עם נציג ראש הממשלה לטיפול בשבויים ונעדרים, אל"מ (מיל') ליאור לוטן, שבא אלינו הביתה כמה פעמים. בפועל, הוא אמר שאין להם מידע ישיר הנוגע לגורלו. כשראינו שעברו תשעה חודשים ולא קרה שום דבר, פנינו להסיר את צו איסור הפרסום מהפרשה. לא דיברנו עם התקשורת, כי כיבדנו את רצון משרד ראש הממשלה, אבל החלטנו שהגיע הזמן שהציבור יידע".
גם גלעד שליט לא שוחרר מיד.
האם: "הבן שלי זה לא גלעד שליט. זה מקרה שונה. אני מבינה שצריך לבדוק את הדברים לאט ולחשוב מה ואיך צריך לעשות, ומקבלת את הכל באהבה. אבל בסופו של דבר זה הבן שלי, בשר מבשרי. הכאב שלי גדול ואני רוצה את הבן שלי חזרה".
האח, אילן: "פנינו באמצעות הח"כית דאז פנינה תמנו־שטה וכמה עיתונאים לבג"ץ, וביולי 2015 צו האיסור הותר. עד אז ניסינו לעבוד בדרך חשאית, לפנות לחמאס דרך גורמים חיצוניים כמו הצלב האדום וגורמים לזכויות אדם שתומכים בחמאס, כדי שידברו על ליבם שיש פה אדם חולה, שלא הלך לפגוע באף אחד ומן הצדק להחזיר אותו הביתה".
האם: "ומה הצלב האדום אמר?"
האח, אילן: "גם להם חמאס לא נתנו תשובה, וזה כי הם כפויי טובה. ישראל מאפשרת להם לבקר פה את משפחות האסירים שלהם, אבל להחזיק אדם חולה ולדעת מה מצבו – סירבו לומר להם".
עם הסרת הצו נרתם לעזרת המשפחה, בהתנדבות, יועץ התקשורת אלירן ברקת, שסייע לה להקים מטה מאבק שחברים בו בין היתר האחים יאלו ואילן, גבריאל טיגבו, יונית פנטה ופעילים נוספים. בין היתר הם אירגנו הפגנה מול כלא הדרים בזמן ביקורי משפחות המחבלים האסירים.
במסיבת עיתונאים מאולתרת שקיימה המשפחה עוד קודם, אמר האח יאלו, "אנחנו מאוכזבים מאוד מהיחס של המדינה כלפינו בפרשה ובכלל זה כלפי העדה האתיופית". נציג הממשלה לוטן לא אהב את זה, בלשון המעטה.
בערוץ 10 פורסמה שיחה שבה נשמע לוטן מזהיר את המשפחה: "מי שיעמיס את הסיפור שבין העדה האתיופית למדינת ישראל, ישאיר אותו עוד שנה בעזה". בהמשך לוטן התנצל ("נאמרו דברים שלא היה נכון לאומרם"), וגם בני המשפחה נמנעים מאז לעסוק במוצא של בנם, במיוחד אחרי שראש הממשלה נתניהו ביקר בבית המשפחה ואמר: "מולנו אויב אכזר, נחזיר את אברהם". אבל כאמור, שנה וארבעה חודשים חלפו, והוא עדיין שם.
לחפש אותו בעצמי
גם בחמאס תהו כיצד הגיע מנגיסטו לרצועה, אבל ניסו למנף את זה לטובתם. בראיון לרשת אל־ג'זירה ביולי אשתקד, אמר סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, מוסא אבו מרזוק, כי בניגוד לטענת ישראל, "מנגיסטו אינו לוקה בנפשו, אלא הוא חייל ממוצא אתיופי, שנשבה במהלך מבצע 'צוק איתן'". לדבריו, ישראל ביקשה עליו מידע עוד באוגוסט 2014 – מה שאומר שהיא "שיקרה" לגבי הדרך שבה נשבה, ומנגיסטו, שאותו היא מכנה "משוגע", סיפר לחמאס על המשא ומתן העקיף שהתנהל בקהיר במטרה לסיים את המבצע ברצועת עזה. "איך אדם משוגע ולבוש מדים יכול לברוח בזמן המלחמה מבאר־שבע ולעבור 40 ק"מ עד לצפון רצועת עזה?" תהה אבו־מרזוק והבהיר, "חמאס לא ימסור עליו מידע ללא תמורה".
העובדות כמובן שונות לגמרי: מנגיסטו מעולם לא גויס לצבא בשל מצבו הבריאותי, הוא אושפז פעמיים והאירוע עצמו התרחש בספטמבר 2014. אבל התגובה הזו של חמאס לא מנעה מהמשפחה להתייצב השבוע לראשונה מול מצלמות "ידיעות אחרונות" ולפנות לראשי חמאס בבקשה לשחרר את הבן והאח מסיבות הומניטריות.
מה בכוונתכם לעשות כעת?
האח, אילן: "לא לשתוק יותר. ואם בפעם הקודמת רק הפגנו מול הכלא, כעת בכוונתנו למנוע פיזית ובכוח את ביקורי משפחות המחבלים".
איך?
"נחסום אותם מול השער. לא ניתן להם לעבור או להיכנס".
בפעם הקודמת, מחשש למהומה, המשטרה איפשרה רק ל־25 איש להפגין.
"הפעם זה יהיה יותר תקיף. ואם לא יאפשרו לנו את זה, נמצא את הדרכים שלנו לפעול גם ללא אישור אם נצטרך. אנחנו פונים מפה מכל הלב ומהכאב שלנו לכל אזרחי ישראל: אם זכות הומניטרית, שהיא סלע הקיום של החיים של כולנו, חשובה לכם, אנא עזרו לנו ובואו להירתם למאבק ולמחות".
האם: "את יודעת מה מתחשק לי לפעמים לעשות?"
מה?
"מתחשק לי ללכת ברגל לאורף החוף, בדיוק כמו שאברה הבן שלי עשה, להגיע עד לגבול עזה ולעבור את הגדר בדיוק כמוהו. ושם לחפש אותו בעצמי, עד שאמצא". •
תרומות ניתן להפנות ל"העמותה לשחרור אברה מנגיסטו ואחרים". חשבון בבנק הדואר, סניף 001 מספר חשבון 24719639. מייל: yonit42@gmail.com
משרד רה"מ: פועלים בכל דרך להשבתו
ממשרד ראש הממשלה נמסר בתגובה: "האזרח הישראלי אברה מנגיסטו חצה את הגבול לרצועת עזה ביוזמתו בספטמבר 2014 . על פי המידע הקיים בידי ישראל, גורלו נמצא באחריות חמאס ברצועת עזה. ישראל פנתה פעמים רבות בערוצים שונים לבירור גורלו ונענתה בסירוב ובמידע שאינו אמיתי. "מיום האירוע ישראל פעלה במספר רב של דרכים, חשאיות וגלויות, חלקן באמצעות גורמים בינלאומיים, לרבות ארגונים הומניטריים, לבירור גורלו ולהשבתו לארץ. ישראל העבירה לגורמים אלו את מלוא הפרטים הנוגעים לאזרח, לרבות אישורים כי לא שירת בצבא ועדכונים בנוגע למצבו הבריאותי.
"נציגו של ראש הממשלה לטיפול בנושא, ליאור לוטן, ובעלי תפקיד רלוונטיים מקיימים קשר שוטף ופורה עם כל בני המשפחה ונציגיה. בגדר זאת מעודכנים בני המשפחה באופן שוטף בפעילות, דנים ברעיונות לפעולה ומועבר סיוע רב בכל תחום הנדרש. כלל הגורמים המעורבים במאמצים להשבתו של אברה ממשיכים לפעול בכל דרך להשבתו, וממצים כל רעיון ודרך פעולה לשם הגשמת מטרה
נעלה זאת ולא ירפו עד למימושה.
"עצם החזקתו בעזה בניגוד לרצונו של אזרח חף מפשע הינה הפרה ברורה ובוטה של כל דין ונוהל בינלאומי ואזורי וודאי של הערכים האנושיים וההומניטריים שאליהם נדרש העולם כיום למען סיוע לשיקום רצועת עזה".
