"ניסו לגדוע חיים של אישה, להפריד אותה מבעלה, להפסיק את החיים שצומחים בתוכה. להפיץ רוע, לעורר שנאה. לא עבד להם. חזרנו הביתה אוהבים יותר, מאמינים יותר, מלאי רצון לעשות ולהשפיע טוב. בעזרת השם נלד כאן את הילד הזה, ניטע כאן עוד שורש לא נישאב למחול השדים הזה"
גם כשהטרור היכה בהם ישירות, מיכל ושיבי פרומן, כלתו ובנו של הרב מנחם פרומן המנוח, לא נכנעים לשנאה. עשרה ימים אחרי פיגוע הדקירה בתקוע, שבו נפצעה מיכל ההרה, הם מסבירים למה הם עדיין מאמינים בדו-קיום
במידה מסוימת, אומרת מיכל פרומן, היא מרגישה שנפצעה פעמיים. פעם אחת בפיגוע הדקירה ביום שני שעבר, במחסן הבגדים בתקוע, ופעם שנייה, כשהותקפה במאות טוקבקים ארסיים בגלל דברים שאמרה לאחר פציעתה. מיכל, 31, כלתו של הרב מנחם פרומן, שנפטר לפני שנתיים וחצי מסרטן, התייחסה אז לנער בן ה־15 וחצי שדקר אותה בנימה לא צפויה. "הרגשתי קרבה אליו", אמרה. "תהיתי מה עבר לו בראש". רבים מחבריה מהציונות הדתית התקשו לעכל זאת והטיחו בה דברים קשים — כינו אותה הזויה ומפגרת וכמיטב מסורת הטוקבקים, שלחו אותה לעזה.
אני פוגשת אותה יחד עם בעלה שיבי (יהוישיב) פרומן, 33, ביום סחוף רוחות של אמצע השבוע בביתם שבתקוע. מיכל, בשבוע ה־18 להריונה, מתקשה לעיתים בנשימה בעקבות הפגיעה בריאה וסובלת עדיין מכאבים באזור הצוואר והשכם, שם חדרה לגופה הסכין. "ויש גם את הפציעה הרגשית", היא אומרת. "אני כואבת את זה שאנשים שגדלתי איתם, שאני אוהבת, רואים בי הזויה בגלל הדברים שאמרתי. אבל לפני הדקירה באמת הייתה לי המחשבה שזה נער שצריך עזרה והייתה בי חמלה, וכששאלו אותי מה הרגשתי, לא חשבתי שאני מדברת פוליטיקה. חשבתי שאני מדברת על הרגשות שלי. אני לא חוזרת בי מהדברים. גם היום אני חושבת שהוא בסך הכל נער שהאכילו אותו שנאה".
אין בך כעס?
"אם יש, זה נגד המסיתים ונגד אבא שלו, ששמח לשמוע שזה מה שהבן שלו עשה. לחברה שאני משתייכת אליה קשה עם התחושות האלו שלי. יש הרבה כוח בשייכות לחברה הזו, אבל יש לה גם מחיר. לפעמים זה חונק. זה דבר שמאוד קשה לי איתו בחברה הדתית־לאומית, שיש את מה שמוסכם ויש את מה שאי־אפשר להגיד. לדעתי הציונות הדתית צריכה לעזוב את הסטיקרים ולהיות יותר קשובה למציאות היומיומית על מורכבותה. וכן, יש משהו מורכב כשאת עומדת פנים אל פנים מול מחבל. יש תחושות שהן לא כמו בסרטים ולא כמו שאנחנו אמורים להרגיש".
"בניגוד לעמדת המפלגה, מיכל העזה להרגיש", אומר שיבי. "זה שבתוך הסיטואציה הזו היה לה מבט אנושי, זה עורר שדים. פתאום היא נתפסת כמי שמעודדת טרור. אנשים חושבים שזו רפיסות, שמי שלא מאבד את המבט האנושי מגלה חולשה. מיכל הראתה אופציה אחרת. היא הראתה שאתה יכול להיות איש ימין, ואפילו להיות במלחמה על חייך, עם כל ההצדקות שבעולם לעצום עיניים ולשנוא בלי חשבון — ובכל זאת לא לאבד לרגע קשר עין עם הצד האנושי הפשוט. היא הישירה מבט אל הרוע שמולה וזה מה שהרגישה. היא לא מסוגלת לזייף רגשות שיתאימו לפוליטיקלי קורקט של החברה שלנו. לתקוף אותה על זה זה מגוחך, ולצערי זה חלק מארגז הכלים של חברה אידיאולוגית כמו שלנו — לרמוס רגשות שלא מתיישבים עם הקלאסיקה של האידיאולוגיה, במקום לתת להם לדייק את האידיאולוגיה. ואז התחיל השיח המטונף ברשת, של כאלו שמונחים על ידי השנאה ושמשלהבים עדר מעריצים לתקוף אותה. רק בגלל שאני תלמיד של אשתי, אני מרחם עליהם ולא מעבר".
רגע של חסד
כשאני מבקשת מהם לחזור לרגעי הפיגוע, לפני עשרה ימים, מיכל, סטודנטית לאדריכלות ומורה ליוגה, אומרת שהסיפור התחיל בעצם שבוע קודם. "זה היה ראש חודש שבט ובת דודתי נפטרה במפתיע. זה היה שבוע קשה שבסופו, יום לפני הפציעה שלי, נסעתי עם חברה לסיום השבעה. במכונית שמענו על הפיגוע בעתניאל ועל דפנה מאיר. החברה שאלה אותי: אם את יודעת שמחר את מתה, איך תבחרי לחיות? אמרתי שארצה להמשיך לחיות כמו שאני חיה, לא כאילו אני עומדת למות. איכשהו זה הרגיע אותי, וקמתי ביום שני בהחלטה לפתוח את הנפש".
ההחלטה הזו ליוותה את מיכל גם כשנכנסה אל חנות בגדי היד־שנייה שבה נדקרה. "חיפשתי בגדים לבת שלי, והמוכרת אמרה לי, אם את עוזרת לי לפרק שקיות ולסדר דברים שקיבלתי — כבר תמצאי גם בשבילכם. חשבתי על כל הדברים שיש לי לעשות, אבל אז הזכרתי לעצמי שהחלטתי לפתוח את הלב ונשארתי לעזור. ככה שאפשר להגיד שהמחבל תפס אותי ברגע של חסד.
"הוא נכנס לחנות, מילמל משהו וגורש ואז חזר פנימה. המוכרת צעקה עליו שיעוף וצעקה לנו לקרוא לביטחון. הוא היה מבולבל וממלמל כזה, וחששתי שאולי הוא פועל ערבי אבוד והיא תבהיל אותו ותתפתח סיטואציה אלימה. אז עשיתי שני צעדים לעברו ואמרתי לו, מה אתה צריך? — כדי להרגיע. הוא ראה שאני לא מתגוננת, ופתאום הוא היה מאוד מכוון מטרה. זה לא שהבנתי שהוא מחבל וחשבתי שאני רוצה לחבק אותו. אם היה נופל לי האסימון שזה פיגוע, המערך הרגשי שלי היה שונה. אבל האופציה הזו, שהבן אדם בא לרצוח, לא חדרה לתודעה בהתחלה. לא היה לו רצח בעיניים. מהרגע שהפנים שלו הפכו נחושות והבנתי שהוא מחבל ועד הרגע שנדקרתי עברו חמש שניות".
המחבל דקר את מיכל וברח, מותיר אותה על הרצפה. "בשניות הראשונות אמרתי לעצמי, או־קיי, הפציעה לא קשה, רחוקה מהבטן, מההיריון — רוצי החוצה. את חייבת לעצור את הדם". בתוך דקות הגיע אמבולנס ומיכל הועלתה אליו. "רק אז שמעתי את הירייה שהביאה לנטרול המחבל".
לדעתכם צריך היה לחסל אותו?
"תראי", משיב שיבי, "אני לא הולך עם נשק. הייתי קצין בצה"ל, שירתתי שבע שנים וחצי, אבל ביום שהשתחררתי — ויתרתי על כלי הזין. ללכת עם נשק מכניס אותך כל הזמן להקשב, למבט שחושש מהחיים, ואני לא רוצה לחיות שם. אבל אני שואל את עצמי, אם היית שם והיה לך נשק — היית יורה?"
ומה אתה עונה לעצמך?
"אני רוצה להאמין שהייתי מסוגל לעצור כל מי שרוצה לפגוע באשתי או באישה של מישהו אחר, אבל אני מתפלל לקב"ה שלא יביא אותי לידי ניסיון כזה. זה לא מבטל את ההבנה שלי שזה הכרחי, שמישהו צריך לעמוד שם, ויש לי המון תודה למי שעשה את זה בשבילי, שהגן על אשתי".
בלילות האחרונים, מספר שיבי, הוא תוהה למה המחבל דקר את מיכל דקירה אחת בלבד. "בכל סרטוני הדקירות רואים אותם משתוללים באמוק", הוא אומר. "מה קרה שזה נפסק?"
מה לדעתך קרה?
"יש בי צד שמאמין שהמבט של מיכל שינה את המציאות, שבר את הרצף. לפעמים תגובה מפתיעה שלנו משנה את התסריט".
מיכל, את הבנת מה קורה איתך?
"אני חושבת שרק באמבולנס התחלתי לעכל. הרגשתי שהנשימה אוזלת, אבל הייתי בהכרה לגמרי מלאה. ידעתי שאני צריכה להבהיר לקדוש ברוך הוא את רצוני. אמרתי לו, אני נשארת כאן, אתה לא מושך אותי לעולם הבא".
שיבי קיבל את הידיעה על הפיגוע בסמס. "פתאום הגיעה הודעה: מיכל נדקרה. טסתי לירושלים, שהייתה פקוקה בגלל ההלוויה של דפנה מאיר, וחשבתי, 'תהום אל תהום קורא'. ככה הרגשתי. אבל כשראיתי את מיכל אמרתי לה, יהיה בסדר".
"זה היה הרגע שבו ידעתי שיהיה בסדר", משיבה מיכל בחיוך.
"תראי דבר גדול", ממשיך שיבי. "מיכל אושפזה בבית החולים שערי־צדק בירושלים. ידיים של פלסטיני הכניסו אותה לשם, אבל בין הידיים שהוציאו אותה משם היו גם ידי הפלסטינים שעובדים שם. יש מי שבוחר לראות רק את הידיים הדוקרות ויש מי שבוחר לראות רק את הידיים המרפאות. אנחנו הרגשנו את אלה ואת אלה. המקום שבו ערבים ויהודים משלבים ידיים בשביל לרפא את המציאות — הוא נפלא. נחזור ללדת שם את הילד".
ועדיין, עברתם אירוע קשה. מה זה בכל זאת טילטל בכם?
מיכל: "יש בי מאז הרבה פחד ביומיום. הכל רגיש. הידיעה שהחיים כל כך יקרים וכל כך שבירים היא משמעותית".
"לא נעים לי להגיד שאחרי כל הרעש הציבורי, בסוף זה בעיקר עורר אותי לאהוב יותר את אשתי", אומר שיבי. "הרגשתי עמוק איך אני קשור בה. גם סכנת החיים שהייתה וגם הדברים שזרחו ממנה בימים שאחרי. זה התחיל במרדף אחריה לבית החולים, עבר דרך השינה למרגלותיה באשפוז והרגעים שזכיתי לטפל בה — אפילו לעשות לה קוקיות כמו לילדות שלנו — והגיע לשיא בלשמוע אותה מדברת את עצמה ואת הרגשות שלה בניגון העדין הזה.
"ניסו לגדוע חיים של אישה, להפריד אותה מבעלה, להפסיק את החיים שצומחים בתוכה, להפיץ רוע, לעורר שנאה. לא עבד להם. חזרנו הביתה אוהבים יותר, מאמינים יותר, מלאי רצון לעשות ולהשפיע טוב. בעזרת השם נלד כאן את הילד הזה, ניטע כאן עוד שורש, לא נישאב למחול השדים הזה. נגביר את החיים, נרדוף את השלום. אני כן יכול להגיד שהאירוע הזה נטע בי מוטיבציה לצאת לעולם עם הרעיונות הללו, להשמיע אותם בקול גדול, אחרי תקופה ארוכה שגימגמתי אותם, שאמרתי בערך.
"את יודעת מה", הוא מוסיף, "אבא שלי היה גם הרב שלי, הגורו, במיוחד בשנותיו האחרונות. משהו בהתעסקות הפיזית בבריאותו קשר בינינו קשר של הלחמה ממש. מאז שהלך, אני חי את חסרונו ולפעמים מחפש מילוי או תחליף למה שהוא נתן לי. השבוע מצאתי את זה באשתי".
החשש מתיש
אביו של שיבי, הרב מנחם פרומן, נודע כרבה השנוי במחלוקת של תקוע. במשך שנים ארוכות התרוצץ בין הגבעות באזור ופעל ללא לאות לקירוב הלבבות בין יהודים לפלסטינים. ממקום מושבו בהתנחלות נסע לפגוש מנהיגים מוסלמים בשטחים, בהם יאסר ערפאת, אבו־מאזן והשייח אחמד יאסין, ודיבר איתם על פתרון הסכסוך. בין האמירות שקוממו עליו חלק מהמתנחלים אפשר להזכיר את ההתנצלות על רצח רבין, כשאמר בגוש עציון, "הגיע הזמן להכות על חטא"; את האיסור על גזל עצי זית של פלסטינים; ואת העובדה שלא שלל התיישבות יהודית תחת שלטון פלסטיני וטען שדווקא עם חמאס ניתן יהיה להשיג הסכם שלום. במקביל הִרבה להיפגש עם אנשי רוח המזוהים עם השמאל, בהם הסופרים עמוס עוז וא.ב. יהושע, וקיים קשרי ידידות עם מוזיקאים רבים, בין היתר עם ברי סחרוף ואהוד בנאי.
עשרה ילדים נולדו לו ולאשתו, הרבנית הדסה פרומן, הצעיר שבהם בן 18 היום. שיבי, הרביעי מבין ילדי בני הזוג, גדל בתקוע, וכשהיה בתיכון עזב את הדת ויצא בשאלה, אך בסוף שירותו הצבאי חזר בהדרגה לחיק הדת ועבד כאיש חינוך ומאוחר יותר שימש כיועצו הקרוב של השר לשעבר שי פירון — לפני שעזב את התחום לטובת עיסוק בנדל"ן. "אחרי העבודה בלשכת השר, אמא אמרה לי שצריך לגייס כספים כדי להמשיך את הפעילות של אבא", הוא מסביר את המעבר. "החלטתי במקום זה להרוויח את הכסף בעצמי ולשעבד אותו לטובת העניין וכך הגעתי לנדל"ן".
את אשתו הכיר דרך אחותו, שלמדה איתה בתיכון. "שיבי לא היה אז דתי, אבל אחותו כל הזמן אמרה, את חייבת לפגוש אותו, אתם כל כך מתאימים", מחייכת מיכל. "ואז יום אחד נכנסתי לדירה של חבר וראיתי אותה", ממשיך שיבי. "הייתי בחזרה למסלול הדתי, הדברים בשלו והתחתנו".
הדימוי הלא שגרתי של הרב לא חמק ממיכל. "באתי עם הרבה סטיגמות על הרב פרומן ההזוי", היא מודה. "אבל כשראיתי איך הוא אומר שמע ישראל, אמרתי, כל מה שסיפרו לי לא נכון. זה צדיק. במידה מסוימת התחתנתי עם שיבי בזכות ההורים שלו".
בני הזוג עברו לגור בקיבוץ בית־רימון, שם לימד שיבי במכינה הקדם־צבאית ושם נולדה בתם הבכורה, תהילה־ציון, היום בכיתה א'. אבל אז חלה הרב בסרטן, המשפחה הצעירה עברה לתקוע ושיבי סעד את אביו עד מותו. בתקוע נולדו להם גם הבנות רחל שחרי איילה ואופיר מרים, בנות חמש ושלוש, והבן שיר מנחם יאיר, היום בן שנה.
הפיגוע לא גרם לכם לטלטלה אידיאולוגית? למחשבה מה היה לכם רע לגור, נגיד, ברעננה?
מיכל: "לא טלטלה אידיאולוגית, אבל אני כן מרגישה רצון ללכת קצת לנוח במקום עם שלל דעות וגוונים. לחיות עם אנשים שהם לא כמוני. גם בחשש מהפיגועים יש משהו מתיש".
שיבי: "אני נולדתי פה. זה לא שבאתי לפה ועכשיו אני צריך להתמודד עם הבחירה. אני כמו עץ שצמח פה. אני חי פה. זה כמו שתשאלי בן אדם שפוגש דברים מסוכנים בחיים, אם החיים שלו שווים את זה. אתה לא שואל את עצמך אם כדאי לחיות".
אבל הסכסוך נסב גם עליך, על הישיבה שלך כאן.
"כרגע הסכסוך במגרש הזה, אבל הוא לא באמת מתכנס אליו. זו אשליה של אנשים בתל־אביב. הדוד של אבא שלי נרצח לפני כמעט מאה שנה בחיפה, בידי עז א־דין אל־קסאם, שעל שמו קרויות חוליות חמאס שרוצחות עכשיו כאן, כך שהסכסוך התחיל הרבה לפני שמישהו גר כאן והוא ימשיך איתנו לכל מקום. יש שתי תרבויות שונות שעוד לא השכילו להניח את עצמן אחת ליד השנייה בלי שזה ייצר פיצוצים, וזה לא ייפסק עד שלא נלמד את עצמנו להרוויח אחד מהקיום של השני, לאהוב את הנבדלות הזאת".
אז מה הפתרון שלך?
"צריך קודם כל הכרה הדדית בקיום האחר. רעיונות כמו מדינה פלסטינית או סיפוח ישראלי הם חסרי משמעות ותקווה כרגע, כי הם מונחים על אדמה בוערת ולא מטופלת. צריך לנהל עם הפלסטינים דיאלוג בונה אמון של כבוד ושלום ולחזק אותם, להקל את מרקם החיים שלהם ולפתח אותם כלכלית. תכלס, מה שהמדינה עושה זה רק מאבק במלחמה, אבל צריך ששתי הידיים יעבדו במקביל — יד אחת שנאבקת בטרור ויד שנייה שמטפלת בהם, מטפחת אותם, נוטעת תקווה. בלי זה אין סיכוי. מה הפתרון האוטופי מבחינתי? שאני לא צריך לזוז והוא לא צריך לזוז מפה".
כולל מצב של מדינה אחת שבה הפלסטינים יקבלו אותם תקציבים וזכויות?
"בהחלט, בתנאי שהאופציה נולדת מתוך אטמוספירה אחרת. עד אז צריך להגן על עצמנו כמו שצריך ולעבוד כמו חמורים בשביל לשנות את האווירה. אני מציע לכל מי שחולם על האופציה הזאת להתחיל להתאמן מול ערביי ישראל: לבחון את היכולת שלנו להכיל מיעוט עם שונות תרבותית בתוך המדינה היהודית. כי בינתיים אפילו עם ערביי ישראל עוד לא למדנו את זה".
בואו נלך על האפשרות, הסבירה, שהפתרון האוטופי הזה לא יתממש. ברגע האמת, תתפנו?
"אני לא רוצה להתפנות מפה בשום צורה, אבל לא אשאר כאן דקה אם עם ישראל, כעם, לא ירצה להיות כאן. אם ממשלת ישראל תחליט שאני צריך להתפנות — אתפנה. אני הרבה יותר קשור לעם ישראל מאשר לארץ ישראל. אבא שלי חשב אחרת. הוא היה קשור בנימי נפשו לאדמה הזאת והיה יכול לסבול גם מציאות שבה הוא נשאר כאן תחת שלטון זר".
אביך, שהאמין בין השאר שאנשי דת יהודים ומוסלמים מחזיקים את המפתח לפתרון הסכסוך, הלך כל חייו נגד הרוח. אתה הולך בדרכו?
"לקראת סוף חייו, אבא שלי אמר לי כמה פעמים, שיבי'לה, אני פרצתי גדר, אתה תבנה לפרצה הזאת שער ושביל. פרצה זה מקום שאדם בודד עובר בו. שער ושביל זה להפוך את זה למקום שרבים יכולים לעבור בו. נכון שהיו שנים של מרד מצידי, אבל במובנים רבים, בוודאי כשחלה, הפכתי לעושה דברו".
יש לך מן המשותף עם רבנים כמו דב ליאור או יוסף אליצור ויצחק שפירא, מחברי "תורת המלך"?
"יש לי ידיים ורגליים כמו להם. אנחנו בני אותו העם, מאמינים באותו האלוקים, אבל בסוגיות רבות יש בינינו תהום בהבנת הרצון האלוקי והמוסר האנושי. מי מהם שמסית, כלומר מניע ומעודד לפעולה, צריך לתת את הדין במלוא החומרה. היו בהם שניסו לשכנע את אבא שלי לחדול מלעסוק בענייני השלום. הוא הסביר לא פעם שהקשר שלנו עם הקב"ה והלכידות של עם ישראל עוברים דרך התעסקות נכונה עם הסוגיה הפלסטינית. שאין דבר כזה לעבוד את השם בלי להתמודד עם האתגר הזה שהוא הציב לנו".
השנאה אותה שנאה
לאחר הפיגוע קיבלו בני הזוג שיחות טלפון רבות מחברים פלסטינים. "יש לי לא מעט חברויות עם פלסטינים, ורבים מהם התקשרו וסימסו כדי לחזק ולשאול לשלום מיכל", אומר שיבי. "מישהו אפילו הציע לנקום במשפחת הילד הדוקר, ואז נוצר מצב של יהודי שמרגיע ערבי מלנקום בערבי שניסה לרצוח יהודייה. אבא שלי חגג בשמיים".
אתה רואה גם את המצוקות של החברים האלה?
"יוצא לי לא פעם לשבת איתם לשיחות עומק על זה. אני רואה אותם במחסומים ויש לי צער על המציאות הזו. החיים שלהם הם סרט טרגי. תיאטרון אבסורד. אני לא מאלו שאומרים שילכו קיבינימט. ההפך, ברור לי שכל עוד אנחנו באותה הסירה — אם להם לא יהיה טוב, לנו לא יהיה טוב".
"יש לנו הרבה חברים פלסטינים שאמרו שהם מאוד מתביישים בדקירה הזו", מוסיפה מיכל. "אני אישית מרגישה לפעמים שאנחנו חיים את אחרית הימים. נגיד כשאני יוצאת מהסופר בגוש עציון — עם החבר'ה בקצבייה שיודעים איזה בשר טוב לטשולנט לשבת ומאחלים לי חג שמח בלב שלם ומלא, או הנשים הערביות שמשחקות עם התינוק שלי ואומרות: איזה חמוד — אני מרגישה שהנה, זה קורה, מה הבעיה? ואז אני חוזרת הביתה ושומעת את המואזין, שגם בלי להבין ערבית אני יודעת מה הוא אומר שם. אני אומרת לחברים הפלסטינים, שהם צריכים יותר אומץ כדי לעמוד ולהתנגד לאלה שכן בוחרים בשנאה".
מצד שני, גם בציונות הדתית יש הקצנה.
שיבי: "אני לא חושב כך, להפך. הציונות הדתית נפתחת לעולמות שכנים, והרוב דווקא הולך ונטמע בישראליות הכללית. הזרמים המקצינים הם שוליים שמגיבים בריאקציה לתהליך המרכזי הזה וכדרכם של שוליים בעולם המודרני, עם הפייסבוק וכל זה, הם תופסים את רוב הפוקוס".
איך אבא שלך היה מתייחס לרוקדי "חתונת השנאה", למשל?
"הוא כבר אמר שמי שעושה מעשים כאלה, צריך לגרש אותו מהארץ. הם מטמאים את האדמה הזאת, הם מחללים את השמיים שלנו. אין לי ספק שהוא היה מבקש סליחה על מה שקרה בדומא".
איך הרגשת עם רצח הנער מוחמד אבו־ח’דיר, עם הרצח בדומא שממנו שרד רק אחמד דוואבשה?
"הרגשתי שאני מת מבושה. אני לא רואה הבדל בין הילד שבא לרצוח את אשתי לבין הילדים, שהם בערך בני אותו גיל, שהלכו לרצוח משפחה שם. ילד שהולך לשרוף משפחה זה כמו ילד שדוקר אישה בהיריון. השנאה היא אותה שנאה והם צריכים להיענש באותה צורה. צריך להשתמש בכל הכלים שמשתמשים בהם כלפי הטרור הערבי כדי לטפל במפגעים היהודים".
כולל בחקירות בשב"כ?
"כן. אין הבדל בעיניי. אלה ואלה מחבלים. מי שהפך את המחלקה היהודית לאויב מפיץ וירוס מסוכן בגוף שלנו. כמו שיש להגן על עצמנו מאויבים חיצוניים שבאים עלינו לכלותנו, צריך להישמר מחתרנות פנימית".
מיכל, מה היית אומרת לדוקר שלך? את יכולה להבין אותו?
"אני עומדת מולו לא פעם במחשבתי. הייתי שואלת אותו, מה הוא רוצה להרוויח מזה. האם אין אופציה אחרת, שאתה בוחר חיים של מאבק, חיים של רצח? מעניין אותי לדעת את הסיפור שלו".
"אותי מעניין לשאול: 'מה ראית לנגד עיניך?'" מוסיף שיבי. "להבין את המקום האומלל שדוחף ילד לנסות לרצוח אישה בהיריון. איפה הבלמים האנושיים. מעניין אותי להתעסק בסביבה ובחברה ששלחו אותו, ולהבין איך מתדלקים שם את המוטיבציה ההפוכה — לחיים נורמליים, לשכנות טובה".
מיכל: הייתי רוצה להספיק להגיד לו שהחיים יקרים מ־72 בתולות". •
לפנייה לכתב/ת 
