yed300250
הכי מטוקבקות
    קרן פלס ורמי קלינשטיין. פלס: "חבר כתב לי: 'אתם מעצבנים אותי, למה אתם צריכים להיות כאלו חמודים ונחמדים אחד לשני'. אתה יודע מה כתבתי לו: פאק יו!" | צילום: גבריאלה בהרילה
    7 ימים • 27.01.2016
    וביניהם
    לחוד, היו לכל אחד מהם המון להיטים. יחד, הם יוצאים עכשיו באלבום ובמופע משותפים. קרן פלס ורמי קלינשטיין, שני מוזיקאים שהגדירו את המיינסטרים הישראלי, מגלים איך אלכס שלו ונועם שלה מקבלים את איחוד הכוחות הזה (רמז: לא כמו שציפיתם), מדוע הם לא מופיעים בשבת (כן, גם היא), אם הם פוחדים ממירי רגב, מהפלייליסט של גלגלצ ומשלטון הפופ הים‑תיכוני (וד"ש חם לעומר אדם), ולמה טוב לשיר שירים מתוקים (כי זו בעצם פעולה חתרנית)
    אלון הדר

    קרן פלס פורצת בסערה לביתם של רמי קלינשטיין ואלכס אילן בצהלה. "השתמשתי בדאודורנט המשותף שלכם", היא מעדכנת אותם בלי לחפש מקום מחסה. "מפה, זה רק ילד משותף".

     

    ממש משפחה מודרנית.

    "בדרך לכאן אלכס אמרה לי: 'אל תפחדו, תראו את הזוגיות שלכם. אתם זוג!' היא מאוד רוצה לקיים את הזוגיות המוזיקלית שלנו. אני מעריצה אותה. אנחנו יושבים פה באולפן של רמי כל הלילה, לבד — שזה כשלעצמו עניין שמצריך אמון – וגם לא נמצאים ליד בני הזוג והילדים שלנו, ומשוחררים מכל המטלות המשפחתיות".

     

    ונועם?

    "לא אכפת לו אפילו קצת. הוא זן. עלה ששט על המים. האדם היחיד בעולם שאני מוכנה שלא יתמוטט מהשירים שלי".

     

     

    פלס וטור. "כל החספוס הזה הוא מעטפת שמכסה על ביצה רכה" | צילום: רפי דלויה
    פלס וטור. "כל החספוס הזה הוא מעטפת שמכסה על ביצה רכה" | צילום: רפי דלויה

     

    את רצינית?

    "הוא לא מרגיש צורך להתפעל. לא האמנתי שאהיה בזוגיות, ובטח לא שאוהב, אדם שלא יעריץ את השירים שלי. אני חוזרת מרמי עם שיר שהקלטנו וכולנו מלאי דמעות, משמיעה לנועם והוא מתחיל לחייך ואז פורץ בצחוק ואומר: 'למה כתבתם את זה?' אני אומרת: 'נועם, אני עכשיו מאוד כועסת!' והוא ממשיך לצחוק לי בפרצוף. נו בסדר, לך תעשה דבש".

     קלינשטיין: "גם אלכס לא מהססת לחתוך. אומרת בכעס, 'מה זה הדבר הזה? זה שיר לפסטיגל'".

     

     

    קלינשטיין ואילן. "בהרבה מובנים היא המבוגר האחראי" | צילום: דנה קופל
    קלינשטיין ואילן. "בהרבה מובנים היא המבוגר האחראי" | צילום: דנה קופל

     

    מעליב משהו.

     

    קלינשטיין: "הדבר הכי מסוכן ליוצר זה להקיף את עצמו ביסמנים. אתה הולך ומידרדר ומאבד רלוונטיות כי אתה מוקף במעריצים".

     

    זמן פציעות

    לאלכס יש תפקיד מפתח בחיבור בין השניים, שהוליד לאחר שנתיים של עבודה אינטנסיבית אלבום משותף בשם "רמי קלינשטיין וקרן פלס", להיט בטוח, מגובש, שנותן תחושה שהם כבר שנים יוצרים ביחד. האלבום יושק בשתי הופעות בהיכל התרבות בתל־אביב (ב־10 וב־11 בפברואר - כל הכרטיסים להופעה השנייה נמכרו). "אלכס היא בטריית דורסל, אין לה עייפות", מעיד בן הזוג. "היא ממקורות התמיכה הכי גדולים שלי. במשך תקופה היא אמרה, למה אתה לא כותב עם קרן? למה אתה לא מתקשר אליה? אני, עם הביישנות שלי, דחיתי את זה, והיא המשיכה ללחוץ".

     

     

    קלינשטיין ופלס. "האמנות שלנו לא מנותקת, היא הכי ישראלית שיש"
    קלינשטיין ופלס. "האמנות שלנו לא מנותקת, היא הכי ישראלית שיש"

     

    הוא לא ידע שפלס רק מצפה לטלפון, שיוביל למפגש פסגה בין שני הכוחות שהגדירו, כל אחד בזמנו, את גבולות גזרת המיינסטרים במוזיקה הישראלית וחרכו את הרדיו בעשרות להיטים. קלינשטיין (53) חתום על 13 אלבומי סולו, הלחין שירים רבים לריטה והפיק מוזיקלית אמנים שונים, בהם גידי גוב ואחרים. פלס (36) עובדת על אלבומה החמישי ונחשבת לראש החץ בחבורת רימון, שכבשה את הפלייליסט לפני כעשור. בנוסף לכך היא כותבת מוזיקה לתיאטרון, הוציאה את הספר "עקודים", המתמקד בטראומות של הלומי קרב, ויש לה טור שבועי במוסף זה.

     

    "זימנתי את הטלפון מרמי", היא אומרת. "הייתי בעידן שבו חיפשתי להתחבר. פעם, בארץ ובעולם, אנשים היו פוגשים אנשים ויוצרים משהו חדש ביחד; אנחנו חיים בעידן של בודדים עם אייפונים. אני זוכרת שדיברתי עם החבורה הקרובה שלי ברימון, מירי (מסיקה) ואריק (ברמן), ועם קובי אפללו ואמרתי: 'בואו נעשה משהו ביחד, למה אתם כאלו כבדים'".

     

    אבל כתבת שירים למירי מסיקה, להראל סקעת, לשירי מימון. רשימה חלקית.

     

    פלס: "לכתוב למישהו אחר זו קבלנות משנה, אתם לא יוצרים עולם משותף. פה העולמות שלנו מתערבבים. בני הזוג מיודדים, הילדים משחקים ביחד. החומרים באים מהחיים, והמטרה של הפרויקט הזה היא להיות לנצח. זה האלבום הראשון שמחובר למקום החדש בחיים שלי, כאמא".

     

     

    ניני. "צריך הרבה ביצים לעמוד מול העדר"
    ניני. "צריך הרבה ביצים לעמוד מול העדר"

     

    קלינשטיין: "לא היה לי ניסיון טוב בכתיבה יחד עם אנשים. עם קרן אני מרגיש שיש לי גב, שפגשתי נפש תאומה מוזיקלית".

     

    החיבור היה מיידי. "נכנסנו לאולפן הביתי בעשר בלילה", ממשיך קלינשטיין. "קודם שתינו משהו, ולאחר כמה שעות הלכנו הביתה עם שיר. תחושת הקסם המדהימה נמשכת עד היום. החלטנו להפוך לצמד כותבים עבור זמרים אחרים".

     

    פלס: "מה שקרה פה זה נס. כמה פעמים אני יושבת לבד בבית מול הפסנתר או מול דף ריק, וזה לא קורה. חודשים זה יכול להימשך".

     

    קלינשטיין: "וזה כל כך מפחיד".

     

    ופה?

    קלינשטיין: "העזתי לכתוב כמו לפני 30 שנה. כמו בכדורגל, אין גבולות לשחקן צעיר. עד שהוא נפצע. ואני נפצעתי. אתה מוציא אלבום או הופעה חדשה, והם נופלים, ואז מתוך זה אתה מנסה לבנות את עצמך. הייתי עסוק בהגנות. אני זוכר שהייתי על הבמה וכל מה שעניין אותי היה איך המתופף מנגן, ואם הגיטריסט עושה את התפקיד שקבענו. הייתי קשה עם עצמי, לא הייתה חזרה שהייתי מגיע אחריה הביתה בלי גב וצוואר תפוסים. זה היה אסון".

     

    פלס: "גם אני עברתי פציעות. אחרי ההצלחה המשוגעת של שני האלבומים הראשונים והשירים שכתבתי לאחרים, חשבתי שהאלבום השלישי שלי ייחטף כמו לחמניות. רק שיר אחד זכה להכרה ברדיו. היה אבל לאומי ענקי בבית שלי. הייתי צריכה המון כוח להתרומם הלאה. אחרי הייפ אתה חייב לחטוף את הכאפה. לא באתי טוב לתקשורת ולמבקרי המוזיקה, אבל מה אני אעשה? לא אכתוב?"

     

     

     

     

    בואי. "אמן חייב להפיץ את הבשורה" | צילום: איי.אף.פי
    בואי. "אמן חייב להפיץ את הבשורה" | צילום: איי.אף.פי

     

    פלס: "אנחנו מדליקים אחד את השני, מגיעים למקומות שלא היה לי אומץ להגיע אליהם. כשאני כותבת לבד, הביקורת העצמית מכבה אותי. פה, למשל, הבאתי שיר של רשימה של דברים שאני רוצה להספיק לפני המוות, וכל אחד מאיתנו הוסיף שורת חלום: לגור בפריז שנתיים, לשמוע ג'אז בניו־אורלינס, לישון עם הבן באוהל במדבר".

     

    קלינשטיין: "לרקוד א־ג־דו בחתונה של הנינים!"

     

    ועכשיו?

    ומה חשב רודה הדבש?

     

    פלס: "החלטנו להוציא שיר אחד מהאלבום, ומה נועם אמר? 'למה הוצאתם אותו? זה השיר הטוב היחידי באלבום'. אתה לא מבין, איש חסום רגשית. לך תדבר עם חקלאי. אבל בפנים הוא מעריץ את הפרויקט שלנו. שומע את הסינגל הבא שייצא מהאלבום, 'לחיות', ובוכה. אני מרגישה שבהופעה הקרובה בהיכל התרבות הוא יתמוטט. הוא כמו ילד בהופעות. הרי כל החספוס הזה הוא מעטפת שמכסה על ביצה רכה".

     

    פרק ב'

     

    חלק מהאחווה המשפחתית נוצר בזכות הילדים. קלינשטיין ואלכס אילן, הצעירה ממנו ב־25 שנה, חובקים את תיאו (3) ואומה (4 חודשים). פלס ונועם טור הורים לאורי (3 וחצי) ולונה (שנתיים). לקלינשטיין שתי בנות מנישואיו לריטה — משי (23) ונועם (15). פלס הייתה נשואה בעבר לאיש העסקים תומר גרנצל.

     

    רמי, עם אלכס בחרת ללכת שוב על חבילה מלאה: חתונה, ילדים. זה לא מובן מאליו.

     

    "כשנכנסתי למערכת היחסים עם אלכס, הבנתי שזה שהיא בחורה צעירה לא משחק פקטור בשום תחום, מלבד זה שהיא רוצה ילדים. עבורי זו הייתה מתנה. כשאני שואל את עצמי במה אני ממש טוב, זה להיות אבא. אני אוהב ילדים! כשאני הולך לגן אני נשאר עוד. מכיר את כל הילדים. אני גם נורא רציתי בן. כשבישרו לי לראשונה בבדיקה שזה בן, התפרקתי לחתיכות. בכיתי יום שלם. יש משהו שנורא מצעיר אותי במודל ההורי, וזה לא בגלל שאלכס צעירה. היא בהרבה מובנים יותר זקנה ממני. המבוגר האחראי. אני באמת אינפנטיל לעומתה".

     

    יש מחשבות על ילד שלישי?

     

    פלס: "היום אני מנסה לשכנע את נועם להביא עוד ילד. כמו מפגרת נמחק לי מהזיכרון כל עידן ההיריון והסיוט שבו. הלוואי שהייתי בן והייתי יכולה לחכות עוד 20 שנה ואז לעשות עוד שניים. כאישה בגיל 30, אחרי הגירושים, הייתי בחרדות. אמרתי: אני מקרה אבוד, אכזבה למשפחה, לחברה, לעצמי. מה יהיה עם ילדים? חיפשתי פרטנרים להורות. אמרתי להם, אני לא רוצה מכם כלום, רק ילד. לשמחתי, אף אחד מאלו שפניתי אליהם לא היה מוכן להביא איתי ילד ללא מחויבות מצידו. כנראה הם ידעו ממקום גבוה שאפגוש את נועם. מזל".

     

    את הלידה הראשונה היא רואה כרגע מכונן. "ביום שילדתי בלי אפידורל יצאתי מחדר הלידה ואמרתי: 'אני לא חוזרת למקום שהייתי בו עד עכשיו בחיים'. המקום המתחפר, המתנצל, זה שנובר בעצמו כמו כלב בחול. הבנתי שיש בי תעצומות נפש ליצור מתוך הגוף שלי חיים. כאבתי את היציאה של אורי לעולם, ולכן אף גבר בחיים לא יגרום לי להרגיש נחותה, אף בן אדם לא יגרום לי להתנצל על מי שאני. נהייתי הרבה יותר עוצמתית. שם באמת התחיל פרק ב' בחיי. בקע ממני משהו".

     

    קלינשטיין: "רובין וויליאמס אמר: גבר לעולם לא יבין מה זו לידה, אלא אם כן ינסה להוציא אבטיח מהתחת".

     

    פלס: "אני אמא מעורבת, בכלל בכל דבר שאני עושה בחיים אני מעורבת. אני ונועם משפצים עכשיו את הבית, ואני רוצה להיות שיפוצניק. נשבעת. תן לי להיות קבלן. פקח בנייה. להתאהב בסיוט, זו הדרך שלי לשרוד".

     

    הזוגיות של שניכם מתקיימת מהרגע הראשון תחת מצלמות. אלכס משכה את תשומת הלב גם בגלל גילה, ונועם הוא אחד מכוכבי הריאליטי המוכרים ביותר ודוגמן הבית לשעבר של פוקס (לצד בר רפאלי).

     

    קלינשטיין: "יחסית לעבר, שבו חיו בבית שני אמנים, היום אני חי ביותר שקט מבחינת ההד הציבורי. כשאני נפגש ב'ציבוריות' מתוך השקט, אני כבר לא נמצא במגננה".

     

    פלס: "מבחינת תהודה, רמי היה במקום של ראשי ממשלה. הוא גדל והתעצב לתוכו".

     

    קלינשטיין רואה בתהליך התקרבותו לדת אחד המהלכים המשמעותיים לאיזון הפנימי שלו. "לפני שלוש שנים האמרגן שלי, אבי גואטה (המנהל המיתולוגי של שרית חדד, שעל הקשר ביניהם, אחראית, ניחשתם נכון, אלכס — א"ה), הפגיש אותי עם רב. סיפרתי לו שבנערותי הנחתי תפילין. הרב שאל אותי: 'למה שלא תחזור להניח תפילין?' מבחינת הקריירה הייתי בתקופה קצת מבולבלת. האלבום לא ממש הצליח. הכניסה שלי לאמונה נתנה לי כוח במקום שהייתי זקוק לו, המלחמה באגו. המהלך החדש נתן לי אושר ורגיעה. כשאני מנשק מזוזה או מתפלל, אני מרגיש כמו אדם שנוסע במהירות, ואז רגע לפני התאונה מתעורר. בום שגורם לך לעצור את מרוץ החיים ולפתוח עיניים".

     

    פלס: "שואלים אותי: 'מה, רמי חזר בתשובה?!' איזו התבוננות שטחית זו. מספיק עם הקטגוריות האלו. ברגע שאתה הולך בעיניים פקוחות — ולא שואבים אותך — זה לא יכול שלא להיות מבורך. מה שרמי קורא לו אלוהים, עבורי הוא קארמה. גורם חיובי בחיים. למרות החילוניות שלי, גם אני, בדיוק כמו רמי, לא מופיעה בימי שישי. ותאמין שזה לא לשם שמיים, אלא למען החיבור למשפחה שלי".

     

    קלינשטיין: "מישהו שאל אותי בקצבייה: 'אתה מתחזק?' אמרתי לו: 'כן, חזרתי מחדר הכושר', והוא ענה: 'העיקר שזה בחדר הכושר'. נו, באמת".

     

    גם חברך הקרוב יאיר לפיד מראה סימנים של שינוי ביחסו לדתיים.

     

    "במשך שנים יאיר נשא דרשה בסוכות בבית הכנסת, אבל הוא גם היכה על חטא על ההתנהלות בסיבוב הקודם בפוליטיקה. גם אצלו באו התובנות שיש דרכים אחרות להביע את דעתך כדי להגיע לאן שאתה רוצה. ומה הן? סליחה על הקלישאה: חיוביות".

     

    פלס: "איפה אני מרגישה הכי טוב בעולם? בכותל. למרות שאני רואה את עזרת הנשים הצרה והעלובה ומתקוממת מאוד. אבל אני נכנסת ומתקרבת לאבנים. זה חזק ממני".

     

    מתנות קטנות

    שנתיים של עבודה משותפת, והם כבר פיתחו דינמיקה של זוגיות צפופה. "כל הראיון צלחת העוגיות הולכת להיות לי מול העיניים?!" נוזפת פלס בקלינשטיין. "זה קמח ריק, לבן, משמין, טעים! המאבק שלי בשעות הקרובות הוא אם אקח ביס או לא".

     

    קלינשטיין: "היום אין פופקורן".

     

    פלס: "בכל פגישה בינינו יש פה דלי ענקי מלא. זה טעם החיים בעיניי! באף דיאטה לא מנעתי מעצמי לאכול פופקורן".

     

    רציתם מתיקות קוסמית? קבלו עוד. לפני כמה ימים העלתה פלס תמונה באינסטגרם, וקלינשטיין כתב לה: "קרן, בואי ניצור". המחווה הזאת לא עברה בשקט. "חבר כתב לי, 'בגלל זה אתם מעצבנים אותי. למה אתם צריכים להיות כאלו חמודים ונחמדים אחד לשני'", מספרת פלס.

     

    צודק, לא?

     

    "אתה יודע מה כתבתי לו: פאק יו!"

     

    זה לא רק הסגנון. האלבום החדש משדר הכרת תודה ואופטימיות ללא תקנה. על רקע המציאות של מדינה מסוכסכת, מפולגת ומדממת, הוא נשמע כבועה מתוקה, נעימה והרמונית, ארומה שהם כה מיטיבים לבטא בשירים שלהם.

     

    באופן מפתיע הם רואים בהשקפת עולמם פעולת גרילה. "כשאתה כותב שיר כמו 'תודה' או שירים עם ממד חיובי, זה מחתרתי. אלטרנטיבי", מבהיר קלינשטיין.

     

    אלטרנטיבי? זה לא הדיבור של המיינסטרים?

     

    קלינשטיין: "מי שכותב היום לרוב מחצין התרסה. זה טרנדי וקולי. יש אנשים שהאלטרנטיב שלנו מאיים עליהם. יש להם סכסוך פנימי, ומפגש עם שיר נעים הוא ממש איום על הקיום שלהם".

     

    פלס: "כדי לשיר היום שירים כמו 'אימג'ן' צריך אומץ".

     

    נאמר זאת כך: אתם ממש מזמינים מבקרים שיתקעו בכם שיפוד של ציניות.

    "תקעו", אומר קלינשטיין ופונה לפלס. "לא נכנסו בך על 'מבול'?"

     

    "ו'מתנות קטנות' שלך הפך להמנון השני של המדינה (השיר זכה לשמונה מיליון וחצי צפיות ביוטיוב — א"ה)", היא מחזקת אותו. "הבן שלי, מגיל שנתיים שר את השיר. אז כתבו שזה מתוק. פאק איט! מאוד נוח לכתוב דברים מתריסים על מה שאני עושה. אתה יודע למה? כי אני כמו ספוג, לא חשוב כמה מים תשפכו עליי, אני אספוג, אבל אז הם ייצאו מהצד השני".

     

     

    האלבום המשותף. קלינשטיין: "עם קרן אני מרגיש שיש לי גב, פגשתי נפש תאומה מוזיקלית"
    האלבום המשותף. קלינשטיין: "עם קרן אני מרגיש שיש לי גב, פגשתי נפש תאומה מוזיקלית"

     

    אולי מהמקום הבטוח שלכם קל לראות את המציאות הישראלית בצבעים ורודים?

     

    קלינשטיין: "כמדינה אנחנו צעירים, ישראל נמצאת בגיל ההתבגרות. ואיך ילדים מתנהגים בגיל הזה? הכי חרא. אני רואה את המדינה כמשפחה, ובמשפחה כמו במשפחה: יש כאסח. אבל גם כשיש במשפחה אחים כמו קין והבל, תמיד יבוא הרגע, אולי בעקבות אבל או אירוע טראומטי, שהם יסתכלו אחד לשני בעיניים ויבינו כמה עמוק הקשר ביניהם. קשר דם".

     

    יש יוצרים, מימין ומשמאל, שבחרו להגיב למצב בצורה ישירה באמנות שלהם. למשל, אריאל זילבר, אחינועם ניני, יזהר אשדות. נראה שאתם נרתעים מטקסטים פוליטיים ומעדיפים להתרכז בחוויות אישיות ובמצבי חיים.

     

    פלס: "האמנות שלנו לא מנותקת, היא הכי ישראלית שיש. השיר הראשון שיצא מהאלבום לרדיו, 'עד אשר ישוב', נכתב ב'צוק איתן', בשעה שהחברה הכי טובה שלי ברחה אליי עם הילדים שלה מקיבוץ בארי, כשבעלה היה במילואים בעזה. ימים קשים של דמעות וחיים של אנשים שנהרסו. באתי לרמי מפוחדת, בין הטילים, וכתבנו את השיר על אמא עם ילדים שמחכה לאבא והוא כותב לה מאוהל בעזה. זו הדרך שלנו לתת כוח. אם אכתוב משפטים כמו 'ביבי הביתה', זה לא יישב עליי טוב. לא לשם כך נוצרתי. אני שמחה שיש אמנים שמבטאים עמדות פוליטיות, אבל אני לא אהיה אחינועם ניני".

     

    קלינשטיין: "טקסט צריך להיות מעבר למאמר בעיתון. אני מחפש בו שאר רוח ואמת. איך אתה מבדיל בין נביא אמת לנביא שקר? כשהנבואה מתגשמת. ואלה השירים שנשארים לאורך זמן. יש את 'קח לך אישה ובנה לה בית', ויש להיט חתונות שאחרי חודשיים נשכח".

     

    ולא דיגדג לך אף פעם לצעוק?

     

    "בשיר 'חוץ ממך כלום' יש שורה, 'כי הארץ מתפתחת כמו הזין שלי'. אני זוכר שהתארחתי אצל אריאל זילבר, והוא אמר לי: 'למה אתה שר שיר כזה? זה לא בסדר'. בעיניי, המילים האלו שכתב איתן נחמיאס־גלס זו שירה".

     

    הם מודעים לכך שהעמדות שלהם הן לא הבון־טון של הברנז'ה. "כשהחברים שלי מהתעשייה החליטו שהם לא יופיעו בהתנחלויות", מספרת פלס, "כתבתי על כך שלמרות שלא מוצא חן בעיניי שבונים עכשיו בהתנחלויות, אני כן אופיע שם, כי הם אחים שלי. אני אוהבת אותם, מגיע להם לצרוך תרבות, ונכון לעכשיו זה מדינת ישראל. עבדתי אז בתיאטרון הקאמרי, אני זוכרת איך כולם חתמו שם (על עצומה שלא יופיעו באריאל – א"ה), וכשחברים שלי ביקשו ממני לחתום גם ואמרתי: 'לא, זו טעות', הרגשתי שהם עיקמו את האף. המקום שלי בתיאטרון ובהצגה של החיים הוא לא אותו מקום של איתי טיראן. אבל בעיניי הבחירה שלי לעמוד על דעתי בסביבה שחושבת אחרת היא מעשה אמיץ ומחתרתי. צריך הרבה ביצים לעמוד מול העדר".

     

    נשמעו טענות של אמנים שבגלל רוח המפקדת, שרת התרבות מירי רגב, הם חוששים להתבטא וליצור בחופשיות. הצנזורה שהפעיל שר החינוך נפתלי בנט על הספר של דורית רביניאן "גדר חיה" לא עזרה להרגיע את החששות.

     

    פלס: "מה שבנט עשה זה ביזיון. אסור לממשלה להתערב בזירת האמנות. האמנות צריכה להיות מתריסה. אני לא רוצה שיהיה פתח להגביל אמנות. לי בינתיים אף אחד לא אמר לא לשיר".

     

    קלינשטיין: "אצלי בלהקה יש איש שמאל מאוד קיצוני, בעל עמדות מאוד נחרצות, שמרגיש שהאמנים נמצאים תחת מצור. אני לא מרגיש את זה, והכל בסדר. הכל תלוי במקום שאתה נמצא".

     

    פלס: "אין דבר כזה היום מדינת תל־אביב. כולנו מרגישים אותו דבר. אנחנו מפחדים ומקווים שהילדים שלנו לא יפחדו. אני היום נועלת בלילות את הדלת ומפחדת. במיוחד לאחר הרצח הנוראי של דפנה מאיר בעתניאל. אם רוצחים אישה בפתח הבית, מול ילדיה, זה יכול לקרות בכל מקום. אין יותר בועות".

     

    ואולי אי־אפשר לנתק את התרבות מהפוליטיקה? בשנים האחרונות מובילים אמנים בינלאומיים משמעותיים כמו רוג'ר ווטרס קמפיין של חרם תרבותי על ישראל. עשרות אמנים כבר ביטלו את ההופעות שלהם בארץ בתירוצים שונים.

     

    פלס: "שילכו להזדיין. לא משנה אילו לחצים ואיומים מופנים אליך, אתה צריך להיות שליח של האמנות. ולא להביא את האמנות למדינה שבה אנשים צמאים לה, זה מראה כמה אתה קטן. מי שמחרים לא ראוי להיות אמן. אמן חייב להפיץ את הבשורה, אמן חייב לתת לאנשים נחת, לגרום לאנשים להרגיש יותר טוב. להביא את כל מה שמעל ה'סחלה', לא לשחות בו".

     

    אם ווטרס היה יושב פה, מה הייתם אומרים לו?

    קלינשטיין: "הייתי אומר לו שהוא לא מבין כלום מהחיים שלו. שהוא ניזון מתקשורת שהיא עסק, כוח, אינטרסים. דעות קדומות לא נולדו אתמול. זו המלחמה ואנחנו מפסידים בה. הגישה של או"ם־שמום שהמציא בן־גוריון לא רלוונטית לעולם שלנו".

     

    פלס: "המדינה צריכה להקצות משאבים ליחסי ציבור מעודכנים. אפילו לדאעש יש צוות רשת. זו זירת קרב שצריכים לתת עליה את הדעת, ויש לנו אנשים: לי פרצו לחשבון הפייסבוק 20 פעמים. קח את כל עכברי הרשת הצעירים ותקים צבא רשת שיהיה היהלום של צה"ל".

     

    גיל הזהב

    זה הזמן לדבר על הפיל שעומד בחודש האחרון באולפני ההקלטות של בכירי המוזיקאים בישראל. "אצל אמנים מבוגרים יותר, אין מה לעשות — השיא היצירתי כבר עבר", אמר מנהל גלגלצ נדב רביד בעיתון זה ועורר סערה. "נעלבתי", ענה לו גידי גוב. "פסילה מראש של אמנים מבוגרים היא עוול". שבוע לאחר מכן גם שלמה ארצי, בטורו האישי, חיבק את גוב.

     

    פלס מביטה בקלינשטיין. "אני יושב ומקנא במה שקורה במדינות אירופיות, בארה"ב ובמדינות ערב: הערכה לאמנים ותיקים", הוא מתנדב לענות ראשון. "אני כצרכן מוזיקה צריך לחפש את הרגעים האלו שבהם הרדיו משמיע מוזיקה של פעם".

     

    זו גם המוזיקה ששומעת אלכס?

    "אלכס משגעת את ההורים שלה עם כמה שהיא אוהבת לשמוע את השירים הישנים ההם, כמו 'הורה ממטרה'".

     

    פלס: "אם ייקחו לי את תחנת 103FM ביום שישי, אהיה עצובה".

     

    קלינשטיין: "איך אתה מוחק תרבויות שהן חלק מאיתנו – להקות צבאיות, סשה ארגוב, וילנסקי, נחצ'ה, אבל גם שלום חנוך, שלמה ארצי ואריק. למה לא נותנים כבוד לאמנים ותיקים?"

     

    רק גלגלצ מאיימת על היוצרים?

    פלס: "רוב הפרוז'קטורים מופנים לגלגלצ. למה? כי זה שיא הפריים־טיים, כל אמן רוצה להיות שם".

     

    הכל עניין של רייטינג או תו תקן איכותי?

    פלס: "אני מבינה שמה שהם עושים הביא אותם למקום של הצלחה. הם לא באו לעשות רע לאף אחד. מצד שני, אני מבינה אמנים שקמים ואומרים: 'לא משמיעים את בני דורי' ומציפים נושא. ברגע שדברים עולים, יש מענה ותמורות בתחנה. אני מריחה שם שינוי, לוח השידורים החדש שלהם הוא פצצה. ואני מזכירה לך שאני לא מופיעה ברשימת 20 הזמרים המושמעים בתחנה".

     

    מבחן בוסקילה

    כשמדברים על גלגלצ, אי־אפשר שלא להזכיר את הקמפיין שהובילה מאיה בוסקילה והגיע עד לוועדת החינוך של הכנסת, שבמסגרתו קראה לשרת התרבות להתערב ולפעול לשינוי שיטת הפלייליסט. "תחנה אחת מנסה להעלים אותי... תחנה של בריונים", אמרה בוסקילה, שאף התייחסה באופן ישיר לפלס: "קרן פלס, שהכנסתם אותה לארבע השמעות בסך הכל, והוצאתם אותה אחרי ארבע השמעות".

     

    פלס אמביוולנטית כלפי הצעד הזה של בוסקילה. "כאם חד־הורית שיש לה גם ילד לפרנס, יש למאיה את הזכות המלאה לומר את הדברים. כל הכבוד שהיא מנסה לגרום לעצמה להיות במקום טוב יותר. בסופו של דבר, היא רוצה שישמיעו אותה".

     

    היא גם דיברה בשמך ובשמן של זמרות אחרות.

    "זה שהיא בג'נדר ובשכבת הגיל שלי לא הופך אותה לשגרירה שלי. כולנו שגרירים רק של עצמנו. כשמישהו מדבר בשמי, אני לרוב לא אוהבת את זה. לא צריכה שידברו בשמי, אני מרגישה שאני יכולה מאוד יפה לדבר בעצמי. לא הייתה ישיבה של כל הזמרות במדינה, שישבו סביב שולחן אבירים ודיברו עם מירי רגב. זה סרט שלא קרה".

     

    אולי דווקא את כן צריכה להזדהות איתה? האלבום השלישי שלך, כמו שסיפרת, בקושי הושמע בגלגלצ.

     

    "היה לי מאוד קשה ומאוד נפגעתי, אבל לא קמתי והתלוננתי, כי אני, כקרן, חושבת שממקום של תלונה לא אצמח. ככה אני גם בזוגיות שלי עם נועם. הדרך שלי הייתה לכתוב עוד אלבום. אלו כללי המשחק".

     

    מה היה קורה אם הסינגל הראשון של הפרויקט שלכם לא היה נכנס לפלייליסט?

    פלס: "מה, היינו יוצאים בכתבה ומקללים? היינו שולחים עוד סינגל ועוד סינגל. ומופיעים. אבל כמובן כשהשיר נכנס, צרחנו ובכינו מאושר כמו ילדים קטנים".

     

    זה משחק הוגן?

     

    פלס: "הוגן, ובעיניי אין שם שום קונספירציות להדיר יוצרים. לאנשים שיושבים שם יש טעם מסוים. אבל אני שמחה שיש קולות שמערערים את המערכת. תמיד צריך אופוזיציה, זו הדמוקרטיה. בסוף יש צדק, שום פלייליסט לא יעצור אמן שבאמת בא לעשות שליחות".

     

    הדיון על גלגלצ, שבעבר נתפסה כשגרירות מוזיקת אמצע הדרך של ישראל, קיבל טוויסט נוסף בעידן שבו ז'אנר כמו הפופ הים־התיכוני, שהוצנע במשך שנים, הפך למוזיקה המושמעת במדינה. איפה אתם עומדים מול התמורות האלו?

     

    פלס: "קורים דברים טובים בפופ הים־תיכוני. אני מטורפת על זה, בכל זאת גדלתי ליד טבריה ואני לא מנותקת. כשבאתי להופעה של עומר אדם ומשה פרץ בהיכל נוקיה, לא ציפיתי לראות הופעה של לאונרד כהן, שמעביר סיפור כמו טרובדור. ציפיתי לרקוד! גם אני לפעמים רק רוצה לרקוד. יש פה פופ שהוא שעטנז ממקומות שונים, והוא טוב ומגוון ועובד על קהלים נרחבים. בדיוק כמו בכל ז'אנר, גם בו יוצאים שירים טובים ושירים לא־טובים. הרינגטון שלי היה 'מודה אני' של עומר אדם, והוא שם את 'מבול' שלי כרינגטון".

     

    קלינשטיין: "ב־97' הייתי באוטו ושמעתי את 'צליל מיתר' של אייל גולן ונשפכתי".

     

    פלס: "הייתי בהופעה שלך שבה ביצעת קאבר שלו. הרצון ליצור מלחמות בין הז'אנרים לא קיים. אני חברה טובה של משה פרץ ויוצרים נוספים, רמי חולק אמרגן עם שרית חדד — אז על אילו מלחמות אתה מדבר? אולי לפעמים מישהו שלא יודע להתראיין זורק משפט כדי לקבל כותרת".

     

    קלינשטיין: "המוזיקה הישראלית עדיין בהתהוות. בעוד 20 שנה הפיוז'נים ייצרו משהו שהוא וואו".

     

    אפרופו פיוז'ן. קרן, לפני כמה חודשים הוצאת סינגל בשם "רק אלוהים ישפוט אותי", שהוא דאנס ים־תיכוני ושזכה ליותר מ־006 אלף צפיות ביוטיוב.

     

    פלס: "והוא לא היה בפלייליסט של גלגלצ. התבאסתי, אבל אני מבינה שזה לא התאים להם. הנה, אפשר לעשות להיט גדול בכל מיני דרכים".

     

    והוא אכן היה שונה משאר השירים שלך, שלא להזכיר את המילים הפרועות ("עשיתי כל מיני שטויות/ עם בן אחד עם שני בנים/ ולפעמים גם עם בנות"). זה מרצון לקלוע לטעם הקהל?

     

    "הגיע הזמן לאלבום חמישי, ואמרתי שבמקום זה אוציא שיר עם קליפ מושקע. ישבתי בבית ועשיתי תכנותים בסינתיסייזרים, שזה פחות העולם שלי, ובאתי לפילוני והוא הרים את ההפקה למעלה. פעם לא היה לי אומץ לעשות דברים כאלו. אני מהדהדת מוזיקה מזרחית? הסינגל הראשון שכתבתי למירי, 'נובמבר', היה עם מקאם חיג'אז (מבנה מוזיקלי ערבי – א"ה). אני לא גדלתי בישראל?"

     

    עם כל הכבוד למלחמות הפלייליסט והמאבק על ההגמוניה, משהו דרמטי התרחש החודש בעולם המוזיקה: מותו של דיוויד בואי.

     

    קלינשטיין: "ב־75', כשהייתי עם המשפחה שלי בווירג'יניה, נתקלתי באלבומים של בואי ונשארתי נאמן לו בכל הסיבובים. רגע לפני מותו הוא שיחרר אלבום יוצא דופן, שבו הוא נאמן לעצמו באופן מוחלט ולא שם על אף אחד. מוות של צדיק".

     

    פלס: "מהמקום התיאטרלי יש בו משהו שמשדר: תהיה מי שאתה רוצה. בפרק א', ב' וג' בחייך אתה עצמך עובר אבולוציות, אתה לא חייב להיות נאמן לבואי או לרמי או לקרן שהיו פעם. לאדם יש זכות מלאה להשתנות, ולאמן יש חובה לצמוח. חופש מוחלט להיות עצמך, כי כל היתר תפוסים". •

     

     


    פרסום ראשון: 27.01.16 , 15:11
    yed660100