דרור לגויים
ברשימת הלקוחות שלה נמצאות בר רפאלי, עם שמלת הריקודים מהחתונה, אירית רחמים עם השסע המדובר, וגם ריטה ("הלוואי שהיא תתחתן"), שירלי בוגנים, מרינה קבישר, לירן כוהנר ועוד ועוד. אבל גם בחו"ל מתפעלים מהמעצבת מאשדוד, ושמלות הכלה והערב שלה נמכרות בבוטיקים היוקרתיים בעולם. ג'ניפר לופז לבשה שמלה בעיצובה ואפילו הסטייליסט של ביונסה כבר עשה הזמנה. ענבל דרור מגישה: סודות מחדר ההלבשה
בארון הבגדים של ענבל דרור אין שמלת נשף, גם לא שמלת ערב ואפילו לא שמלת חוף קלילה כדי לרדת לשפת הים של אשדוד הנשקף ממרפסת הפנטהאוז שלה. "שמלות זה לא האופי שלי", מסבירה מי שמוכרת שמלות כלה בכל העולם ועיצוביה מככבים באלבומי החתונה של סלבריטאיות ישראל. "הדבר הכי חשוב בבגד זה הנוחות, ואני מרגישה הכי נוח בג'ינס".
היא גם מרגישה הכי בנוח מאחורי הקלעים. כשהשיקה החודש את קולקציית שמלות הכלה והערב החדשה שלה – 32 יצירות מלכותיות בגוני שמנת, שנהב, שמפניה ואפור־פחם, עם טול משי, מחוכי קאפים וקפלי שיפון משתפכים – היא התחבאה מתחת לגרם המדרגות כמו ילדה שחוששת לצאת אל האורחים שהגיעו למסיבת יום הולדתה.
"כן, התביישתי, וגם נבהלתי", היא מודה. "הגיעו כל כך הרבה דוגמניות ועיתונאיות, וכולן היו כל כך גבוהות ויפות ומטופחות, עד שרציתי לברוח. מה יש לי להגיד? לא עדיף שהבגדים ידברו במקומי?"
אפשר לומר שבאמצעות הבגדים הנועזים, כמו השסע האינסופי בשמלה המדוברת שעיצבת לאירית רחמים, את מביעה את מה שאין לך אומץ ליישם בחייך הפרטיים?
דרור (40) לוקחת עיפרון ומשרבטת על דף, כשם שהיא נוהגת לעשות בישיבות עם קניינים. מי שלא מכיר אותה חושב שהיא לא מקשיבה ואולי נעלב, אבל זה בדיוק להפך. "רק כשאני מציירת אני מתרכזת", היא מתנצלת, "וכן, יש מצב שבעיצוב אני עפה ומתפרעת ומגשימה את כל מה שלא אלבש".
מה לבשת לחתונה שלך?
"שמלה פשוטה, בלי שום מחשוף. שירטטתי אותה בדקה וחצי ותפרתי אותה בבית, יום לפני החתונה. אני לא מהכלות שרואות בדמיונן את השמלה לפני שהן אומרות 'כן' לחתן".
גם את השמלה שהסטייליסט של ביונסה הזמין ממך עכשיו עיצבת בדקה וחצי?
"זה לא עניין של זמן. לפעמים הרעיון עף לי מהמוח בתוך דקה, לפעמים אני מציירת מתוך שינה במחברת שליד המיטה, ולפעמים לוקח לי ארבעה חודשים לחדד את הסקיצה. הסטייליסט של ביונסה שלח לי רשימה של דרישות, ועיצבתי לה שמלה מוזהבת, מזהב עדין, לא בוטה, גולף עם שרוולים ארוכים. אין לי מושג לאיזה אירוע היא תלבש אותה. אני מחכה".
חתונה מנייר
מאחורי דלת חדרה, בקומה השלישית של בית האופנה הנושא את שמה, מחכות צעירות שקבעו איתה פגישה לטובת "עיצוב אישי" לשמלת כלולותיהן. דרור, שמגיעה להיכל הלבן במונית, בתשע בבוקר, ולא יוצאת ממנו לפני תשע בערב, מקדישה לכל אחת מהן חצי שעה לפחות. רוב הלקוחות יטופלו על ידי המוכרות, אבל היא בשליטה מלאה. "ביום שגרתי יש כאן דריסת רגל של 120 כלות".
דריסת רגל?
"ככה מדברים באשדודית. מה, את לא מכירה?"
באשדוד של ילדותך חלמת לשווק שמלות ל־57 סלוני כלות ובוטיקים מובילים בניו־יורק, פריז, לונדון, אוסטרליה, גרמניה וטייוואן?
"פחחחח", היא מגחכת. "אף פעם לא אמרתי לעצמי, 'אני רוצה להיות'. גם כיום אני לא אומרת. מלחיץ אותי לחשוב על ציפיות".
אבל להוריה, אווה (ילידת רומניה) ומשה (יליד ארגנטינה) – שעלו לארץ בגיל 12, שובצו באותה הכיתה וגדלו ביחד עד לחופה – היו ציפיות גבוהות מבתם הבכורה. "למדתי בתיכון במגמה ריאלית", היא מספרת, "הוריי כיוונו אותי להשכלה גבוהה, ראיית חשבון או רפואה. כשהתקבלתי לשנקר כל הבית היה באבל, הורידו את הדגל לחצי התורן. אמא שלי שאלה, 'למה אנחנו צריכים במשפחה שלנו אמן מיוסר?' היא מהנדסת מטוסים במקצועה. זה משהו מכובד. זאת פרנסה".
למה הם כל כך התפלאו? ציירת בסתר?
"ממש לא. כשהייתי בת שמונה הלכתי עם אבא שלי לעבודה, היה לו אז משרד גרפיקה, וקישקשתי על דפים. מאז שאני זוכרת את עצמי זה ככה – ביד שלי תמיד יש משהו, או עיפרון או כריך. אבא קיבל הזמנת עבודה, לעצב לוגו למתנ"ס באשקלון, ואני שירבטתי רקדנים שיוצאים מתוך האותיות. הגרפיקאי של המשרד נדהם, הראה את הציור לאבא, והוא שאל אותי, 'מה, את ציירת את זה?' פחדתי שעשיתי משהו רע. למיטב ידיעתי, עד היום זה הלוגו של המקום. בכיתה ציירתי סוסים, כלבים וגם בגדים, אבל דווקא לחוג ציור אף פעם לא הלכתי. במשך 11 שנה ניגנתי באורגן ורקדתי בלט קלאסי ומודרני עד לצבא – מש"קית בפיקוד דרום. גם כשהשתחררתי עוד לא ידעתי מה אני רוצה מעצמי ומהחיים ובכלל".
דווקא אמא שלה, שלימים היכתה על חטא, הייתה זו שסיפרה לה על מבחני הכניסה לשנקר. "לא חשבתי שאני מתאימה, אבל עניין אותי לנסות", היא נזכרת. "היו מיונים, עברתי עוד שלב ועוד שלב, ורק שלושה ימים לפני הראיון הסופי גיליתי שאני אמורה להגיע אליו עם תיק עבודות. ישבתי וציירתי בטירוף, וגם הכנתי שמלת כלה מעיסת נייר. נסעתי באוטובוס מאשדוד, הגעתי לשם מתנשפת, והודיעו לי שהראיונות נגמרו אתמול. עמדתי במסדרון נבוכה. לא האמנתי שפיספסתי אותם. למזלי, לאה פרץ, המורה המיתולוגית של מגמת האופנה, יצאה מהחדר ושאלה אותי מה קרה. כששמעה שהתבלבלתי בתאריך, היא כינסה כמה מורים שבדקו את התיק שלי – והתקבלתי".
העיר הגדולה האירה לך פנים?
"נראה לך?" היא מעקמת את אפה. "בכיתה היו 40 סטודנטים, שהתקבלו מתוך מאות, כולם היו מהמרכז, חבורה כזאת, ואני הייתי היחידה מאשדוד. בשבועות הראשונים הם הסתכלו עליי מלמעלה ובקושי אמרו לי שלום. לא הכרתי אף אחד, הייתי אפילו ביישנית יותר ממה שאני היום. נתנו לי להרגיש שלא ייצא ממני שום דבר, אז גם אני הרגשתי ככה. השינוי הראשון קרה כשאחת המורות ביקשה מהתלמידים להגדיר מהי אמת. כולם כתבו על האמת האמנותית שלהם, ואני, כיוון שאני לא יודעת לחרטט, כתבתי: 'האמת זה כל מה שעובר לי בראש כשאני רוצה לשקר'. המורה התלהבה ולקחה את התשובה שלי לכיתות האחרות. אחרי זה ראו שקיבלתי ציונים טובים, 100, 90. לאט־לאט התחילו להכיר אותי ואני התחלתי להאמין בעצמי".
איטליה על המפה
היא שכרה דירה בדיזנגוף פינת גורדון, עבדה בחנות נעליים בשינקין, בלילות מילצרה בקייטרינג, ואת שמלת הכלה הראשונה שלה תפרה בשנה השנייה ללימודיה. "עד היום אני לא קולטת איך היה לי האומץ לקחת על עצמי אחריות כזו גדולה, ואיך הכלה, שהייתה שכנה שלי, לא פחדה. עיצבתי לה שמלה קולית, קומבניזון עם כתפיות שנקשרו מאחור בצורת איקס. הבד היה מאוד יקר, משי אמיתי, ובמשך שבועיים תפרתי אותה בעצמי. הכלה שילמה לי 4,500 שקל, ומבחינה כלכלית זה לא היה כדאי, אבל לסיפוק לא היה מחיר".
בתום הלימודים היא נשלחה מטעם שנקר לבית האופנה של רוברטו קוואלי, במילאנו, "להתמחות בת שלושה חודשים, שהפכו לשלוש שנים", היא מצחקקת. "העיניים שלי התרחבו, הראש שלי נפתח. איטליה זו איטליה".
וישראל?
"יש לנו מדינה טובה ומדליקה ואני פטריוטית בנשמה. בישראל גם קל מאוד לקבל השראה מפני שהיא לא משעממת, כל הזמן קורים בה דברים, יום אחד שלג ואחריו אביב. אבל מבחינה אופנתית אנחנו די צרי אופקים".
שלוש שנים באיטליה ולא נשברת מגעגועים הביתה?
"לא הייתי שם לגמרי לבד. אייל היה איתי, לפני שהפך לבעלי".
את עו"ד אייל חיון (42), המתמחה בדיני נזיקין ומשפחה ("שלא נדע", היא נוקשת על השולחן), היא הכירה באשדוד, "אבל בתיכון לא היינו בקשר. גם הוא ביישן. הוא יצא עם מישהי שמונה שנים, אני יצאתי עם מישהו שמונה שנים, נפרדנו מבני הזוג שלנו בערך באותה התקופה, וחצי שנה אחרי זה הקשר בינינו חודש. במילאנו הוא עבד בדוברות, בכמה שפות, ונהנינו שם מאוד, עד שהבנתי שאני חייבת לחזור ארצה. רציתי משפחה, ולא רציתי להקים אותה בגולה".
את העסק הראשון שלה היא פתחה בבית הוריה, ובזכות המיקום הכירה את מי שהפכו לשותפיה. "מאיה, בתי הבכורה, ביקרה אצל ענבל שבוע אחרי שהגיעה ממילאנו", מספרת מרינה קידר, שהפכה לשותפתה. "היא צילצלה אליי ואמרה: 'אמא, מהיום לא תצטרכי תופרת, מצאתי מישהי שתענה על כל הציפיות שלך'. עד אז נעזרתי בתופרת מפני שלא אהבתי להתלבש כמו כולן. קפצתי לענבל – ומאותו הרגע לא נפרדנו".
"היא יד ימיני, היא כמו האמא השנייה שלי", דרור מחמיאה.
"אחרי שענבל תפרה לי בגדים לאירוע, עלה הרעיון של שותפות", מוסיפה קידר, שהביאה את יוהאן אבוחצירא, חבר ילדות של בתה, לעמדת המנכ"ל.
איך מורכבת השותפות?
דרור: "כל אחד מבסוט מהאחוזים שלו".
כשבית הוריה הפך לתחנת רכבת ("כל הזמן נכנסו ויצאו, כבר לא היה לי נעים מאמא ואבא"), היא העתיקה את העסק למרתף של וילה ובמשך עשר שנים התעקשה להישאר באשדוד. "רציתי לבסס את עצמי עד שאהיה בטוחה שמי שמגיעה לאשדוד מחפשת אותי ואת מה שיש לי להציע לה".
חוצפה ישראלית
את החשיפה הראשונה היא חייבת לדוגמנית שלי חזן, שנישאה לסוכן הדוגמניות רוברטו בן־שושן. "בעקבותיה הגיעו אליי עוד דוגמניות – סיגל כהן, שרון גניש, חן שילוני. גם נשות כדורגלנים נסעו דרומה כדי להזמין שמלות לאירועים, והתחילו לבקש ממני ראיונות. לכולם אמרתי לא. עוד לא הרגשתי שיש לי מה לספר. רציתי לעבוד בשקט שלי ולבדוק את עצמי מול הפרפקציוניזם שלי בלי שמישהו ידחף אותי לכאן ולשם".
רק לפני כשלוש שנים, עם הפריצה לשוק הבינלאומי, עקר העסק לתל־אביב – מול השגרירות האמריקאית – ובאשדוד נותרה המתפרה. "כבר לא הייתה ברירה", היא מצטדקת. "קניינים התחילו להגיע ארצה במיוחד לכבודי, הם מכירים רק את ירושלים ותל־אביב, ולא היה לי נעים לגרור אותם לאשדוד. בחרנו במיקום הזה בגלל הקרבה לבתי המלון".
הפריצה לחו"ל נולדה בזכות איש העסקים יהודה כצמן. "אשתו ראתה שמלה שלי, נדהמה ממנה ודחפה אותו לצלצל", היא מספרת. "כשהוא שאל אותי אם אני כבר מוכרת בעולם, סיפרתי שאני מקבלת במייל הרבה הזמנות. יהודה אמר: 'יש לי קשרים בניו־יורק". הוא לקח חמש שמלות ויצא עם יוהאן, המנכ"ל, לסיבוב בארצות־הברית. הם הצטיידו בחוצפה ישראלית, הגיעו בלי לתאם פגישה, ויהודה צילצל לבשר לי, 'בכל חנות שאליה אנחנו נכנסים אני מראה שמלה אחת ומוכר את כולן'. ביקשתי שמות של חנויות והבנתי שהם נכנסים רק לאלו של המעצבים הכי גדולים – ולנטינו, אלי סאאב, קרולינה הררה. הייתי בהלם. עבר זמן עד שעיכלתי והתחלתי לשמוח".
כלה שלובשת ענבל דרור חייבת להיות מהאלפיון העליון?
"לא בהכרח. הכלות עושות שיעורי בית, ואני מאמינה שמי שקובעת אצלי תור מודעת לסכום. אבל אני אנושית. כשאני רואה מישהי שנדלקה על שמלה מסוימת וחסר לה קצת כסף... אולי עדיף שלא תכתבי?"
רוב הכלות הישראליות שוכרות ממנה שמלה לערב אחד, תמורת 15־14 אלף שקל. מי שרוצה לקנות שמלה תשלם 50־30 אלף שקל. בעולם, לדבריה, המנטליות שונה: רבות מהכלות קונות את השמלה ושומרות אותה לבנותיהן. "לפני כמה שנים הגיעה אליי כלה מארצות־הברית עם השמלה של סבתא שלה, שכבר הייתה מפוררת", היא מתארת. "הכלה ביקשה שאקח פיסים מתוך שמלת הווינטג' ואשתמש בהם בשמלה חדשה. זו הייתה משימה מאתגרת ויצא משהו ממש מיוחד במינו. בעיצוב אישי אני מתחילה מאפס, מציירת לכלה שמלה שלא נמצאת בקטלוגים או בתצוגות, והמחיר ההתחלתי הוא 20 אלף שקל, אבל שוב, אני אנושית, כסף זה לא הכל".
את מסוגלת להבין כלות שמשקיעות אלפי שקלים בשמלה לערב אחד?
"אני רוצה לקוות שמי שלא יכולה להרשות לעצמה, לא עושה את זה ולא נכנסת לחובות. כשמישהי רוצה ויכולה אני עומדת לרשותה, לתרום לערב של פעם בחיים".
בשנים האחרונות התנחל אצלנו המנהג של "שמלה שנייה".
"נכון. המציאות השתנתה. כיום החתונות גדולות וארוכות, כבר לא מדובר בארבעה אנשים שמחזיקים את מוטות החופה. מביאים זמרים ויש אפטר־פארטי והכלה רוצה שמלת כניסה, שהיא יותר רשמית, ושמלה שנייה, נוחה יותר, לשלב הריקודים. זה הטרנד. כלות נוצריות, אגב, עושות אצלי חמש שמלות, לשבוע של טקסים, וכל שמלה יותר מפוארת מהקודמת. כלות יפניות מזמינות אצלי באדום־בורדו, וכלות ערביות אוהבות להתחתן בירוק, אבל זה לא עניין דתי, אלא טעם אישי. בר רפאלי הזמינה את השמלה הרשמית מקלואה, בפריז, ואצלי הזמינה את השמלה השנייה".
לא נעלבת?
"ממה? בר היא קליינטית ותיקה. עיצבתי לה חליפות ושמלות לשטיחים אדומים ומה לא. היא באה עם סיימון (אלמלם – ס"ש), הסטייליסט שלה, ישבנו, דיברנו ועל המקום עשיתי סקיצה. בר כל כך יפה, היא לא צריכה שום דבר מיוחד, רק משהו נקי שלא יאפיל על הקסם שלה".
נכחת בחתונת המאה?
"לא נעים לי להודות, אבל לא. הוזמנתי, ברור שהוזמנתי, אבל למחרת החתונה טסתי לניו־יורק ואת הלילה האחרון רציתי לעשות בבית, עם בעלי והילדים. האמת? אם לא הייתה לי טיסה, אני לא יודעת איך הייתי מגיעה לחתונה שלה כמו שאני, בג'ינס".
המחמאות של "ווג"
רשימת הכלות שעברו תחת ידיה כוללת את שירלי בוגנים ("שמלה קלאסית, שירלי העלתה אותה לפייסבוק ואחרי כמה חודשים לארה טראמפ, הכלה של דונלד טראמפ, שאולי יהיה נשיא ארצות־הברית, הזמינה אותה"), מרינה קבישר ("היא התחתנה בחודש השמיני, פחדתי שאצטרך להרחיב אותה, אבל מרוב התרגשות היא רזתה"), לירן כוהנר, שונית פרג'י ו"יסלחו לי כל אלו ששכחתי. אני פשוט לא מסוגלת לזכור את כולן". רותם סלע לבשה אוברול שעיצבה לגמר "הכוכב הבא", ויש עוד לקוחה קבועה – ריטה. "אוי, ריטוש, ריטוש", היא מתמוגגת, "קל לי לעצב לה כי גדלתי עליה. יש לה גוף מדהים, היא אישה חזקה וקשובה שיודעת מה היא רוצה. הכנתי לה שמלות להופעות, וגם ל'גבירתי הנאווה'. הלוואי שהיא תתחתן. אני מחכה לרגע הזה".
מה עבר לך בראש כשעיצבת למפיקת האירועים אירית רחמים, לכבוד בר־המצווה של בנה, שמלה עם שסע עד למפשעה?
"אירית היא אישה צבעונית, לא אחת שנחבאת אל הכלים, היא נראית מצוין, ולאישה עם גוף כמו שלה אני אומרת: 'תחגגי, עופי על עצמך'. באירוע היא נראתה נפלא. למחרת, כשראיתי את התמונות, ישר קלטתי שצילמו אותה מלמטה, בכוונה, כדי להראות שסע שלא נגמר. אבל אירית הייתה מרוצה, היא רגילה לביקורת, שלדעתי נובעת מקנאה. אנשים לא אוהבים לפרגן".
השחקנית הבריטית גבריאלה ווילד הייתה הכוכבת הבינלאומית הראשונה שלבשה שמלה של דרור, ג'וליאנה רנסיק הגיעה לשדר מהשטיח האדום של טקס הגראמי האחרון בחליפה שלה ("זה שודר אצלנו אחרי חצות ונרדמתי. כשבעלי העיר אותי, בהיתי במסך כדי לבדוק שהכל יושב עליה פיקס"), ג'ניפר לופז לבשה באירוע פרטי שמלה שעיצבה, ובאתר שלה אפשר למצוא גם תמונות של נעמי ווטס, ג'קלין מקינס ("היפים והאמיצים"), קימברלי קרו (אשתו של שחקן הכדורגל האנגלי ג'ו הארט) ודוגמניות ברזילאיות וספרדיות. "סטייליסטים מכל העולם פונים אליי, אולי זה סוג של כבוד", היא אומרת, "אבל הקשר מתחיל ונגמר בסטייליסט, אין לי שום מגע אישי עם הסלבס".
הצגת בשבוע האופנה לכלות בניו־יורק, "ווג פריז" בחר בשמלה שלך כאחת מעשר שמלות הכלה היפות לסתיו 5102, ושמלה מהקולקציה נבחרה על ידי "ווג" האמריקאי לאחת מ־51 שמלות הכלה המיוחדות ביותר.
"ככה אומרים", היא מצטנעת. "אז?"
עכשיו עומדת מאחורי הדלת שלך גברת כהן מפתח־תקווה. לא סלב ולא אגוזים.
"במה היא שונה מכלה מפורסמת? כל כלה רוצה להיות הכי יפה. היא תקבל ממני אותה מידה של אהבה. כשכלה יוצאת מחדר ההלבשה יש לי דמעות בעיניים. אני מרגישה מבורכת. אני אוהבת את כל הכלות כאילו אלוהים שלח לי אותן".
המפורסמות מקבלות הנחות?
"אני לא עושה שמלות בחינם לאף אחת, לא משנה כמה חשובה היא, מפני שבן אדם לא מעריך את מה שהוא מקבל מבלי לשלם. יש כלות שמצווה לעזור להן, והן לאו דווקא הסלבס".
למי את חולמת לעצב שמלת כלה?
"לבתי, אמה. היא רק בת שמונה, אבל אני כבר רואה את השמלה שאתפור לה. שמלה מלאכית, כמוה. בינתיים אני תופרת, בבית, ביד, תחפושות פורים לה ולחברתה – ברבור שחור וברבור לבן. איתן בן שלוש, ועוד לא התחלתי את התחפושת שלו. כשיהיה לי זמן אתחיל לעצב לילדים. עיצוב לגברים לא מדבר אליי, לשמחת בעלי".
מי מרוויח יותר – את או בעלך?
"זה לא משנה מי מרוויח יותר, השאלה היא מי יוצא יותר נשכר, והתשובה היא אני. אין גברים כמוהו. הוא מאחוריי ולצידי, מפרגן ותומך, ובזכותו אני קמה כל בוקר עם חיוך מאושר".
יש שמלה שאת מתגעגעת אליה?
"אני לא מסתכלת לאחור. יומיים לפני צילומים או תצוגה תמיד עולה לי בראש השמלה שקורצת לקולקציה הבאה, ובשיא הלחץ אני מתחילה לשרטט. אבל יש לי סוד. בתקופת הלימודים שכרתי דירה ברחוב פרץ חיות בתל־אביב וציירתי סקיצות על הקירות. בעל הדירה דרש שאסייד אותה לפני הפינוי, ועשיתי את זה, וההפסד כולו שלו. אם הוא יקלף את השכבות הוא ימצא את הסקיצות ויוכל להרוויח הון". •
לפנייה לכתב/ת 
