לא נעים לשמוע

נתחיל מהטקסט של מזכ"ל האו"ם באן קי־מון. הוא פנה לישראל ולפלסטינים לפעול לאלתר כדי למנוע את מה שהוא הגדיר "היעלמותו של פתרון שתי מדינות", והוסיף שהוא "מוטרד מאוד" מהדיווחים שישראל אישרה בנייה של יותר מ־150 יחידות דיור בגדה המערבית. "הצעדים האלה", הוא אמר - וכינה אותם "פרובוקטיביים" - יגדילו את אוכלוסיית המתנחלים, "יחריפו את המתחים ויפגעו בסיכויים להסדר מדיני". הוא תהה לגבי "המחויבות הישראלית לפתרון שתי מדינות", וקרא לישראל להימנע מהמשך הבנייה. הוא גינה את ירי הרקטות מרצועת עזה על ישראל, קרא לשים קץ להסתה ברשות הפלסטינית, ואמר אחר כך ש"טבע האדם להתנגד לכיבוש, כפי שעמים מדוכאים הוכיחו לאורך ההיסטוריה". הוא אמר ש"התסכול הפלסטיני גובר תחת משקל הכיבוש שנמשך חצי מאה, והשיתוק בתהליך השלום - זאת אמת שאי־אפשר לערער עליה", והוסיף שהכיבוש משמש לעיתים "אינקובטור לשנאה ולקיצוניות".

ומכאן לעובדות. ב-1967 ישראל כבשה את רצועת עזה, את הגדה המערבית ואת רמת הגולן. בעוד שנה וחצי ימלאו לכיבוש 50. חצי מאה בדיוק. יובל. בעשורים האלה הוקמו ההתנחלויות, והאישור לתוספת 150 יחידות דיור? אכן כך. אמר שטבע האדם להתנגד לכיבוש? אכן כן. זה מה שמלמדת ההיסטוריה האנושית. כמו שהיא מלמדת שהכיבוש הוא מדגרה לשנאה ולקיצוניות. גם אנחנו היינו במקום הזה, לפני 70 שנה בסך הכל. האם הייתה לו סיבה טובה לתהות אם ישראל חושבת שהפתרון לסכסוך הוא שתי מדינות לשני עמים? כנראה שכן, הרי זה מה שאמר ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, בנאום בר אילן. האם תוספת הבנייה מחריפה את המתחים בגדה? גם אם זו לא הסיבה היחידה, המשך הבנייה בוודאי תורם לכך.

במילים אחרות, דברי המזכ"ל - או נאמר בשביל הדיוק, מרבית דבריו - נשענים על עובדות. זה לא נעים לשמוע, פחות נעים להפנים ועוד פחות מכך לעשות את מה שמתבקש מהדברים, אבל ישראל אכן מחזיקה בשטחים הכבושים, מרחיבה את ההתנחלויות ואינה עושה די כדי לקדם את פתרון שתי המדינות לשני העמים. האם מתוך כך עולה שהפלסטינים עושים את המיטב כדי לסייע למציאת הפתרון? לא בהכרח, כמו שלא בהכרח הדברים האלה הם "רוח גבית לטרור", כפי שהגדיר זאת ראש הממשלה, ולא מתן הכשר בינלאומי למי שרוצים להשמיד אותנו. העובדה שבאן קי־מון אינו מצטיין בחיבת ציון, כמו העובדה שהאו"ם איננו במה הוגנת לליבון הסכסוך הישראלי־פלסטיני, לא יכולה לשמש תירוץ להתעלמות מהטענות העולות מהדברים, גם לא למתקפת הנגד שקידמה ישראל.

הפרטנר להסדר הוא אכן לא פרטנר. לא יו"ר הרשות הפלסטינית הנוכחי אבו־מאזן, ולא קודמו יאסר ערפאת. חוסר הנכונות שלהם לוויתורים הוא מקום, השפה הכפולה שבה הם נוקטים, פעם אחר פעם, דוחה, ההסתה נבזית וטרור הסכינאות הוא נורא, ואין מילה אחרת לתאר אותו. ועדיין, התגובה הישראלית היא פבלובית עד כדי ייאוש.

חובת ההוכחה מוטלת על ישראל בשל שהיא הגורם החזק בשטח, בשל שיש לה עניין בהסדר, או לפחות כך היא מצהירה. בשל ההבנה שעם הזמן הסכסוך מעמיק ומסלים ומתרחב, ומה שניתן היה לעשות ב־1967 לא ניתן היה לעשות עשור אחר כך, ובטח ובטח שלא שלושה וארבעה עשורים אחר כך. כי המשך הבנייה בגדה מבתר את הארץ שמיועדת להיות מדינה פלסטינית, ועל כך ישראל הסכימה - נאום בר אילן, אמרנו כבר? - וכי ישראל היא דמוקרטיה המחויבת לזכויות אדם, כי הכיבוש בהכרח מעוות את סולם הערכים שהמדינה הזו רוצה לשמר, כי אין כיבוש נאור, וגם אם זו קלישאה, זו עדיין האמת. כי ישראל מאמינה באחריותה להתנהלות מוסרית ורואה עצמה כמדינה שוחרת שלום.

ועל כן צריך להכות על הקיר הזה שוב ושוב ושוב. ואם לא כדי לשבור אותו, לפחות כדי לומר - קודם כל לעצמנו ואחר כך לעולם כולו - שניסינו, שאנחנו מנסים ושנמשיך לנסות, כי זה עניין קיומי עבורנו.

ועל הדרך נרוויח גם חימוש יעיל ומדויק הרבה יותר למלחמות ב"רוח הגבית לטרור". √