המוזה מירי

מה צריך אמן? הנה שתי תשובות. הארוכה: השראה אך גם תסכול, חירות אך גם מחנק קיומי, שלוות נפש אך גם מצוקה מדרבנת, תקציבים אך גם עוני ממריץ, קהל מחבק אך גם ביקורת נשכנית, וכנראה אלכוהול, סיגריות ורעלים שונים, והרשימה רק מתארכת, אז כדאי שניגש לתשובה הקצרה, והיא: מירי רגב, הידועה בחדרי חדרים וחדרי חזרות גם כ"המוזה מירי".

למרבה הצער, לא מדובר באחת מתשע האלות היווניות שהנעימו ליושבי האולימפוס את זמנם, והעניקו השראה ליוצרים שעל הארץ, אלא במוזה שלילית. מה פירוש? שרגב משחררת איזו "התבטאות" או מחליטה על "יוזמה" או מגישה "הצעת חוק" מופרכת, ומיד מזנקים בבעתה בכירי אמני ישראל בכל התחומים למיקרופונים ולמצלמות ולמקלדות, ונותנים שואו שכמותו לא הרביצו באף אודישן, לרבות ה"על גופתנו!" הבלתי נמנע.

מה יש? מה כבר קרה? מדוע אתם משחקים במשחק שלה ומניחים לה לכתוב את תפקידיכם במחזה האבסורד הזה? לא חכם יותר להגיב באדישות, לבהות בשוויון נפש ביועץ המשפטי לממשלה, שעה שהוא מיירט עוד יוזמה הזויה שמנוגדת לחוקי היסוד, ושלעולם לא תעבור בג"ץ? מדוע אתם קופצים לדום ומניחים לה להניע אתכם ככלי משחק על לוח?

בסופו של דבר, מדובר בשרה שנחתה במשרד שאין לה כל זיקה אליו. זה לא חזיון כה נדיר בממשלות נתניהו, אלא השיטה שלו להפלת מתחריו, גם על חשבון רווחת בוחריו. הוא ממנה את האדם הלא נכון בזמן הגרוע מכל לתפקיד שהכי לא מתאים לו, תוך שהוא משתמש באגו של מתחרהו למינוף. כך היה עם לפיד באוצר, דרעי בפנים, שקד במשפטים, דנון באו"ם; ואת רגב הסוערת, ששבה ומפריעה לסטייל הפסבדו־ממלכתי שלו בנפנופי דגלה ובפרובוקציות שלה, הוא תקע בתרבות. ועכשיו הוא מחכה שתיפול.

ואכן אם לשפוט לפי הצהרותיה של המוזה מירי, היא בכלל במשרד הבידור. היא לא מבינה מה ההבדל בינו ובין "תרבות" ולשם מה בכלל צריך "תרבות". כלומר, אם זה יותר "כבד", זה בטח "מורשת" או "מסורת", ואם זה "כבד" ולא "יהודי" — כנראה שזה "עוכר ישראל" וצריך חוק נגד זה. לאדם כרגב, שמקדש את הלאום על חשבון החירות המחשבתית והיצירתית, היא ישועת האדם, אי־אפשר להסביר מה התועלת בתרבות מקוממת, שמאתגרת אותנו להיות טובים יותר דווקא מפני שהיא מעוררת דיון וויכוח.

ובכל זאת מנקר הספק שאולי אכן מסוכן כאן מכפי שנדמה, שאולי בא הזמן לזעוק "על גופתי", כי עוד מעט יישללו התקציבים גם מבג"ץ, ואף היועץ המשפטי ייאלץ להוכיח "נאמנות". הרי בעת הזו מוענק פרס מפעל חיים למוזיקאי שחיבר את הפזמון "כהנא צדק", וחוקרים אמנית בשל סרטון שהוא לכל היותר אינפנטילי, ומשכתבים את ההיסטוריה בספרי אזרחות מעשה גנבי סוסים בלילה. אז אולי לתרבות שלנו אכן נשקפת סכנה ממשית, ומהסוג הנורא ביותר: מאלה שחושבים בטעות שהם מגניה. √