לב שבור

"אי־אפשר שלא לתהות אם 'מלחמה ושלום' היה זוכה להערכה כה גדולה לו היה מתפרסם בשמו המקורי — 'מלחמה, בשביל מה זה טוב'", מברברת איליין מ"סיינפלד" בשורה שעבור רבים וטובים מהווה את שיא ההיכרות עם לב טולסטוי. אם כבר הולכים על שמות חלופיים, הרי שאת ההפקה הראוותנית של הבי־בי־סי לאותו ספר עב כרס ראוי לכנות "רובים ומחוכים".

"מלחמה ושלום" זה חתיכת ספר. מעל 1,200 עמודים. שוקל טונה. חיילים רוסים נהגו לקחת אותו איתם לחזית. משהו קליל לקרוא לפני שינה טרופה בסטלינגרד הנצורה. לקרוא עכשיו את היצירה האפית הזו נראה כמשימה לא רלוונטית. מי יצלול לזה עכשיו? הנייד לא מפסיק לזמזם התראות, מישהו שלח לכם בווטסאפ את המחבל מדיזנגוף עושה "מחוברים" עם נגיעות דאעש. הבי־בי־סי לקחו את היצירה וניערו אותה. הרבה דברים נפלו, זה ברור, אבל מה נשאר לצופים ביד?

מהדמויות שברא טולסטוי לא נשאר הרבה. הסדרה אומנם עוסקת בכמה משפחות אצולה שגורלן ישתנה באופן דרמטי במהלך שנות המלחמה בנפוליאון, אי אז בתחילת המאה ה־19, אבל היא מתמקדת בשלוש דמויות מפתח ומעניקה להן עומק של שלולית. הנסיך אנדריי הוא איש מיוסר עם שיער נהדר. נטשה רוסטוב היא רומנטיקנית חסרת תקנה שתמיד עומדת לבכות מהתרגשות. הרוזן בזוחוב הוא אידיאליסט ונאיבי מאוד. למען האמת, בפרקים הראשונים הוא היחיד שמצליח לשכנע כדמות מורכבת, גם בזכות תצוגת משחק מרשימה של פול דנאו.

כל השאר פלקטים: ההיא כלבה בוגדנית, הוא חלאה יהירה, והשלישי חרמן ובטלן. הגברים גאים ותמיד יוצאים למלחמה או שהרגע שבו ממנה, הנשים תמיד חוששות האם יתחתנו איתן. כוחה של דרמה היסטורית איכותית תלוי רבות ביכולתה להאיר פינות חשוכות של הקיום האנושי, לזקק משהו שיהיה רלוונטי לחיינו כיום. "מלחמה ושלום" מרימה ידיים מראש ומסתפקת בהצגת שפלות אנושית בנאלית על רקע טרקלינים מהממים בארמונות אמיתיים של רוסיה הצארית. הספר מצטיין בהצגת נקודת המבט של הדמויות — גם לרשעים יש סיבות טובות להיות כאלה — הסדרה שמה את הדגש על מחשופים נדיבים. כך פשוט יותר. והכל במבטא בריטי תיאטרלי שמוסיף עוד שכבה של גיחוך לפאתוס שממילא נערם כאן כמו השלג במוסקבה.

טולסטוי פורס ב"מלחמה ושלום" את משנתו: לא קיסרים מעצבים את ההיסטוריה במהלכים גדולים; הצטברות של אינסוף אירועים קטנים, יומיומיים, כוחות נסתרים, הם שקובעים את גורלנו. "מלחמה ושלום" חותרת תחת החזון הזה. מרגע שיוצריה הגו אותה כטלנובלה שטובלת במשי ובדם, הם גזרו עליה להיות הערת שוליים טלוויזיונית, אחות לא חשובה של "אחוזת דאונטון", סבונייה יפה אך נעדרת אמירה, תחכום ותנופה. אפשר להעביר מולה את הזמן, אבל בשביל מה זה טוב?

בקטנה

שני קטעים בהפרש של כמה דקות במהדורת חדשות 2 המחישו את הסימביוזה בין השרה מירי רגב למשדרי האקטואליה. באייטם על הדיון שבו הציגה את הצעת החוק שלה לשלילת מימון ממי שלא יתנהג יפה הציק לה ח"כ אלעזר שטרן. "תתאמץ קצת, אולי תגיע לכמה כותרות", עקצה השרה והוסיפה שהיא מבינה אותו, "נורא מתסכל כשלא מדברים עליך". כנראה הפחד הגדול ביותר שלה. מאוחר יותר שידר בן מיטלמן מתיאטרון הבימה שבו עמדה רגב לנאום לפני ההצגה "אוויטה" ואמר: "אנחנו מקווים שההצגה האמיתית תהיה עוד לפני שההצגה תתחיל". בתנאים האלה, לשני הצדדים מובטחת הצלחה רבה.