שבועת אמונים

לפני כמה שנים כתבתי כאן על חוזה שמשרד החוץ דרש ממני לחתום עליו לפני נסיעה לאירוע ספרותי בחו"ל. בחוזה נאמר שנסיעתי נועדה ל"קידום האינטרסים המדיניים של מדינת ישראל באמצעות תרבות ואמנות, ובכלל זאת תרומה ליצירת תדמית חיובית של מדינת ישראל". כמו כן נכתב שם שיהא עליי לפצות את משרד החוץ אם אגרום נזק לאותם אינטרסים, תדמית וכו'.

קראתי את החוזה, גמרתי לצחוק, אחר כך גמרתי לבכות, ניגבתי את העיניים משני סוגי הדמעות, וסירבתי לחתום. משרד החוץ התעקש, ואני ביטלתי את הנסיעה. השיקול היה פשוט: אם ממשלת ישראל לא מצליחה לקדם את האינטרסים המדיניים של מדינת ישראל, וספק אם היא יודעת מה הם, מי אני הקטן שאצליח לעשות זאת? ואם הממשלה לא נדרשת לשלם פיצויים על הנזקים שהיא גורמת, מדוע דורשים זאת ממני? ומעבר לכך, אינני כותב על מנת לשפר את תדמיתה של המדינה. פשוט כך.

זמן מה אחר כך הגיעה למשרד החוץ השרה ציפי לבני וביטלה את חובת החתימה המגוחכת הזאת. אבל השבוע נזכרתי באותו מעשה בעטיה של שרה אחרת, מירי רגב, שדורשת מאמנים משהו דומה ואף גרוע יותר בדמות הצהרת נאמנות, אם הם מעוניינים בסיוע ממשלתי ליצירתם. בניגוד לסערות שהחזאים חוזים והן לא באות, כאן התעוררה סערה של ממש. השרה רגב הואשמה במקרתיזם ובצנזורה והסבירה שכמו שהאמנים דורשים את חופש הביטוי, היא דורשת לעצמה את חופש המימון.

זאת היתממות, וככזו – היא אף לא אלגנטית במיוחד. גם היום אין המדינה מממנת כל יצירה אמנותית ולא מסייעת לכל אמן, ואיש אינו דורש ממנה שתעשה כך. ומצד שני, הפקות אמנותיות רבות, בעיקר של תיאטרון, קולנוע, מחול, מוזיקה, הן הפקות יקרות מאוד שאין סיכוי להוציאן אל הפועל בלי סיוע. בעולם התרבותי כולו מסייעות ממשלות למוסדות ולאמנים מהסוג הזה, מהסיבה הפשוטה, שהן גאות בהם ובעבודתם ומבינות את מהותה ואת חשיבותה של האמנות.

רגביזם

השרה רגב הייתה פעם קצינה בכירה בצבא ונודעה בשני תפקידים חשובים: הצנזורית הראשית ודוברת צה"ל. שני התפקידים הכשירו אותה לעיסוקה הנוכחי. הצנזורה על פי תפיסתה האמנותית והתרבותית, והדוברות, כי היא קרובה מאוד לפיקשן ולפנטזיה. אבל על אף כישוריה, השרה לא מבינה דבר חשוב וידוע: שאין לכלוא את הרוח. שליטים רבים ביקשו להצמית את הנפש היוצרת ולהטותה לצורכיהם, וגם אם טיפחו פה ושם אמנים צייתנים, נעשו למשל ולשנינה והותירו אחריהם מושגים כמו ז'דאנוביזם ומקארתיזם. אולי תיכנס עכשיו גם השרה שלנו לתולדות האמנות - בעזרת המונח רגביזם, אך לעצם העניין - היצירה האמנותית אינה נאמנה לשום דבר ולשום אדם, לפעמים אף לא ליוצר שלה, ובוודאי לא לממשלה. אמנים צריכים לשמור את החוק, ואין הם צריכים להצהיר על נאמנות כדי לעבוד. זה הכל.

ועוד שאלה נשאלת: נאמנות למה? השרה רגב טוענת שיוזמתה נועדה להגן על מהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לא נותר אלא לשער שעל פי החוק החדש שלה היא הייתה תובעת לדין את הסופר בנימין זאב הרצל, מי שבתבונה רבה נמנע מההגדרה "מדינה יהודית" והגדיר את חזונו כ"מדינת היהודים". הרצל הבין מה שהיא לא מבינה, שדת ודמוקרטיה לא הולכות יחד, וביקש להרחיק את הדת מהפוליטיקה. אבל אפילו הוא לא חזה את חובת הצהרת הנאמנות הזאת, שהיא הניגוד הגמור לדמוקרטיה.

מעניין: אין זו הפעם הראשונה שהשרה רגב מנופפת בדגל ה"יהודית והדמוקרטית". רק לפני כמה חודשים היא דרשה שכך ייאמר גם בשבועה של הח"כים עם כניסתם אל הכנסת, אלא שתוחלתה נכזבה. התיאור "יהודית ודמוקרטית" לא נכלל בשבועת הח"כים, לא בשבועת השרים וגם לא בשבועת המתגייסים לצה"ל, ואולי תתקן השרה את המצב אצלם לפני שתיטפל אל האמנים בישראל, שחשיבותם קטנה לעומת כל אלה.

הצעה קונסטרוקטיבית

כיוון שלא ברור למי ולמה מכוונת הנאמנות הזאת, ומשום שבסך הכל אני מבקש לעזור ולא להרוס, אני מציע הצעה חלופית. כל אמן שמבקש סיוע יחויב בהצהרת נאמנות, אבל לא למדינה, בוודאי לא למדינה כמו שמירי רגב מבינה אותה, וגם לא לממשלה, ששריה לא מגלים לה נאמנות, אלא למירי רגב עצמה. ממש כך. תנוסח הצהרה קצרה וברורה, שבה מודיע הבמאי, השחקן, הפסל, המשורר, שהוא נאמן לה. ובניגוד להצהרה המשעממת: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה", זו תהיה הצהרה מתאימה לשרת התרבות והאמנות, משהו יפה, עם עיטורים וקילוסים, אשר מי כאמנים יידעו לנסח ולהביע.

ועוד אני מציע שכל אמן יצהיר לה נאמנות על פי דרכו וכישרונו. רקדנים יחוללו לה אמונים, מוזיקאים ינגנו לה אמונים, המשוררים ישוררו לה אמונים והציירים יציירו לה אמונים, כי כבר עכשיו היא נוסכת בנו יותר השראה מתשע המוזות גם יחד. אשר לי, אם אזדקק לחסדיה בכוונתי להיתלות באילן גבוה ולאמץ את הנוסח שטבע ש"י עגנון בסיפור שאף נושא את השם "שבועת אמונים": "אני נשבע באש ובמים, בשערות ראשי (אלה שנותרו לי) ובדם ליבי, שאהיה נאמן לשרה מירי רגב, ואין שום כוח שבעולם שיכול להתיר את שבועתי לה".

ועוד הערה

באחרונה עלה לכותרות העורך הלשוני יהודה יערי, שבין היתר ערך את ספר האזרחות. העלילה שטפל עליו שר החינוך, שהדליף לתקשורת את הטעויות וההטעיות שמצא שם, אינה נכונה. יערי העביר את הערותיו למי שכתבו את הספר ולא לעיתונות. ברצוני לספר כאן שגם אני זכיתי להיערך על ידו, וכמוני עוד כותבים במוסף השבת של "ידיעות אחרונות". במשך שנים ערך יהודה יערי את הטורים שאני מפרסם כאן, ולא אחת חרג מהעריכה הלשונית והעיר לי על טעות שטעיתי או על ניסוח שלא צלח בידי. תמיד צדק בהערותיו ותמיד הודיתי לו עליהן. יהודה יערי הוא אדם ערכי ובעל מקצוע, ואם למשרד החינוך השחצני־הבנטי שלנו היה שכל, היה מודה לו על הערותיו במקום להשמיץ אותו.