רגע של נחת

"ארץ נהדרת" פועלת כבר שנים בתוך פרדוקס. היא משודרת בפריים טיים של ערוץ 2, אך מבקרת בחריפות את הערכים שמאפיינים חלקים נרחבים בעם ישראל, שמצידו הולך ומאבד כל קשב לביקורת ולהטלת ספק. היא מעצימה דמויות, בוראת טיפוסים ומייצרת מטבעות לשון, אך השפעתה על המציאות הפוליטית אפסית. "ארץ נהדרת" היא לכאורה המיינסטרים, אך מעונה לעונה המרחק בינה ובין הזרם המרכזי גדל.

גם אתמול, בפתיחת עונתה ה־13, היא לא עשתה שום מאמץ להתקרב, להתחנף ולהתקרנף ברוח התקופה. במערכון הפתיחה המתבקש לבשו כל חברי התוכנית חולצות עם דיוקנה של השרה מירי רגב והצהירו בזה אחר זה על נאמנות גרוטסקית לדבר כזה או אחר. הם עשו זאת לא כחלק מדמות או כתחפושת, אלא בפניהם המוכרות בכל בית, כמו מתחייבים לאתוס של התוכנית עוד לפני האיפור והפיאות. במונחים המעוותים של "אם תרצו" ודומותיה — ואין לטעות ברצף הגינויים שנשמע אמש, הם ממש לא לבד — אין יותר "שתולים" מזה. וזה עוד לפני מערכוני נמל התעופה הדו־לאומי, "תעודת בורות" והצל מסתנן ל"שוברים שתיקה". רק הפרודיה על תוכניות הדת המתרבות הייתה שווה לבדה תגבור בעמדת התלונות של הרשות השנייה.

גם ברגעיה הפחות מוצלחים, "ארץ נהדרת" מתאבדת על האג'נדה שלה. אם בעבר ניתן היה לראות בה מוצר בידורי שמשלב בתוכו מאפיינים סאטיריים, כיום היא לגמרי אוסף של רעיונות ואמונות המוגשים בצורה של מערכונים כתובים ומשוחקים לעילא (אלי פיניש, למשל, קולט באופן העמוק ביותר את הריקנות הרטורית של יאיר לפיד. חיקוי מרשים בהרבה משל פואד). אי־אפשר להתווכח עם האופוזיציוניות שלה. וככל שהמציאות מקצינה, כך מזנק גם רף ההתרסה שלה. ככל שפחות ישראלים מזדהים עם העמדות שהיא מציגה, כך היא מגדילה את סכום ההימור.

אין אף תוכנית שנמצאת במעמד כזה או דומה לו. אני מרשה לעצמי להניח שגם לא תהיה בעתיד הנראה לעין. הסבלנות נגמרת. גם הכסף לא ממש זורם. לכן יש טעם להתרשם שוב ושוב מהחופש של "ארץ נהדרת", וגם לתהות: עד מתי זה יימשך? מה יקרה אם הלחץ יגבר או שהרייטינג יירד? כיום, "ארץ נהדרת" היא הרגע של נחת עבור קהילה הולכת ומתכווצת. אולם גם היא אינה חסינה לנצח. ועל הבסטיליה הזו יהיה ראוי להילחם.