"בגיל 40 הבנתי שאני זו אני"
השחקנית נתי קלוגר חוגגת יום הולדת עגול ומפנקת את עצמה בקצת בוטוקס, בהצגה חדשה שבה היא מגלמת לסבית, ובשלל תובנות שבאות עם ניסיון החיים והחוכמה שבבגרות. למשל, קודם תאומות ורק אחר כך עוד אח קטן? זה הסדר הנכון. באחריות
ב־31 בינואר חגגה השחקנית נתי קלוגר את יום הולדתה ה־40, ואת המתנה בחרה כבר לפני חצי שנה, בבוקר שגרתי לחלוטין עם בעלה, הבמאי בועז רוזנברג.
"עמדנו שנינו בחדר האמבטיה, ציחצחנו שיניים, פתאום הרמתי את הראש, הסתכלתי במראה ואמרתי לבועז, 'תראה איך אתה נראה'. הוא לא הבין על מה אני מדברת", היא מחייכת, "אז הסברתי לו בעברית קלה, 'תראה, אתה גדול ממני בחצי שנה ובגיל 40 אתה נראה הרבה יותר טוב ממני. כשאתה מעלה קילו או יורד קילו אף אחד לא עושה מזה עניין. הקמטים הופכים אותך ליותר מושך, וכיום אתה אפילו יותר הורס ממה שהיית כשהתאהבתי בך'".
היא לוקחת שאיפה ארוכה מהסיגריה וממשיכה. "זה לא רק בעלי. כל הגברים ככה. הם מתבגרים הרבה יותר יפה מנשים. אנחנו מתבלות, מזדקנות, ואילו הם, עם השיער המאפיר והקמטים בזוויות העיניים והכרס הקטנה, הופכים להיות יותר סקסיים. אנחנו קומלות והם רק הולכים ומשתבחים כל הזמן. איפה הצדק? תראי אותי, אני גם אמא לשלושה וגם שחקנית במשרה מלאה. טבעי שבסוף היום האתגרים האלה ישתקפו בעור, בקמטים של דאגה".
מכאן כבר לא קשה לנחש מה הייתה מתנת יום ההולדת העגול. "בוטוקס, כמובן. תודה לאל שכיום קיימים כל מיני עזרים שיכולים לשפר קצת את המציאות העגומה. אני אומרת לעצמי, 'חמודה, את לא תהפכי ליותר צעירה. בכל יום שתעמדי מול הראי את עלולה לגלות קמט חדש, אז עדיף שתתרגלי למצב הזה, מפני שאם לא תתרגלי זה ייגמר ברע'. התפייסתי עם עצמי ואפילו התחלתי לחבב את עצמי. בגיל 40 הבנתי שאני זו אני, שאין לי לאן לברוח ושאולי גם אין סיבה לבריחה".
אני נתנאלה
היא נולדה ברמת־גן למשפחת תיאטרון. אביה היה מנהל תיאטרון חיפה ואמה שחקנית. "הם טוענים שקראו לי בשם הזה מפני שאהבו את הזמרת נתנאלה". ובשולחן הפינתי שלנו, בלב העיר, היא מתחילה לשיר בקול עמוק את "גבוה, מעל המגדלים" ומוסיפה: "סבא שלי מצד אבי נפטר וקראו לו נתן. אבל הוריי טוענים שכבר בבית החולים הם החליטו שנתנאלה יהיה השם שיופיע בתעודת הזהות בלבד ושהם יקראו לי נתי. שנים התביישתי בשם הזה. לחברות שלי קראו לילך וסיגל והשם שלי נשמע מיושן ועתיק. בצבא, במסדר, המפקדת קראה 'נתנאלה' ולא עניתי, היא קראה שוב ושתקתי. רק בפעם השלישית אזרתי אומץ להגיד, 'זו אני' ורציתי למות. בכיתי יומיים על זה שהיא חשפה אותי".
אאוץ'.
"ממש. כשהגעתי לסטודיו למשחק אמרתי לכולם, 'אני נתנאלה, מעכשיו תקראו לי נתנאלה ואני לא אענה למי שיקרא לי נתי'. זה החזיק חודש, אולי פחות, מפני שבאופי שלי אני נתי".
השם לא החזיק, המקצוע דווקא כן. "משחק הוא מקצוע שאתה לא ממש בוחר בו, הוא קצת כופה את עצמו עליך. אני כבר הרבה שנים בתיאטרון, אבל בשנה האחרונה התמזל מזלי לשחק בשתי הצגות נהדרות בתיאטרון בית ליסין - 'עקר בית' ו'על אהבה וחברות' - ואני נהנית נורא. מרוב שאני בעננים שכחתי שהיו גם הפקות שבהן לא נהניתי בגלל התפקיד או בגלל שהקאסט היה פחות מגניב. בזכות ההצגות האלה אני מרגישה מבורכת. כשאני יוצאת לעבוד זה בכיף. אני לא אומרת לעצמי, 'אוי, הילדים שלי מסכנים, אני לא אשכיב אותם הערב'. הם מרגישים שאמא יוצאת לעבודה בשמחה".
היא שמחה גם בגבר שלה. "הכרתי את בועז בבר בתל־אביב כשהייתי בת 29 וקצת, וכבר התחלתי להתכונן לעובדה שאיחרתי את הרכבת ושאשאר רווקה. אחרי עשר שנים ביחד אנחנו מכירים ומבינים זו את זה ואין בינינו שום משחק, אבל לא אשקר ואגיד שהכל שושנים. עכשיו אנחנו בתקופה ממש טובה, אבל היו ימים שבהם יכולנו להרוג אחד את השני".
שקלת פעם להחליף?
"זו שאלה מאוד טריקית. יכול להיות שבאיזשהו מקום בעולם קיימת מישהי שתתאים לבועז יותר ממני, ויכול להיות שאיפשהו בגלובוס מישהו מחכה לרגע שבו אגלה עד כמה הוא מתאים לי, אבל חייבים לחפש אותם?"
האמהות שלה התחילה ישר עם תאומות. "זה לא קרה מבחירה", היא מסבירה. "אנה ואמילי כבר בנות שבע ועד היום שואלים אותי אם עשיתי הפריית מבחנה. לא שיש לי משהו נגד מבחנה, אבל זה לא היה המקרה שלי. שמונה חודשים אחרי החתונה גיליתי שאני בהיריון, וכשגילו לנו שיש שני עוברים חטפנו הלם. שוק מוחלט. אנחנו עוד מגבשים את הזוגיות שלנו ואני עוד לא סגורה על האמהות שלי ופתאום שתיים? אלוהים, מה קרה? הייתי מבוהלת, ובועז היה אפילו יותר היסטרי ממני. הפחד גבר כשהפכתי לא לשמנה, אלא לענקית. העליתי יותר מ־20 ק"ג. אני מניחה שזה בגלל שהרשיתי לעצמי לפרוק כל עול, בגלל שכולם אמרו לי שאני צריכה לאכול בשביל שלושה. לא משמינים מהאוויר".
למה בחרתם לקרוא להן אנה ואמילי?
"כשהתחלתי ללמוד משחק התחברתי לצד הרוסי הצ'כובי, ובמיוחד ל'אנה קרנינה', והיה לי ברור שבתי תיקרא אנה. בועז זרם ושברנו את הראש על איך נקרא לשנייה. שבועיים לפני הלידה ישבנו במסעדה, המלצרית הגישה לנו את החשבון ובראש הדף נכתב שמה - אמילי. בועז ואני התחלנו לצחוק כמו שני פסיכים. איך לא עלינו על השם הזה לבד?"
את ראשית האמ־הות היא מעדיפה להדחיק מהתודעה. "בתמימות אינפנטילית הייתי משוכנעת שבעוד שבוע אני חוזרת לעבוד כי אין סיבה שלא. הרי רוב המשקל ירד יחד איתן והלידה לא מחקה לי את האנרגיה והכישרון. יומיים אחרי הלידה הסתכלתי על עצמי במראה וחטפתי מעין דיכאון, זו הייתה סטירת לחי מציאותית. 'חמודה, למה חשבת שאת יכולה לקום מהמיטה ולחזור לחיים הרגילים שלך? החיים שלך השתנו וכדאי שתקלטי את זה מיד'. לא הייתי יולדת־ילדונת, אבל העובדה שקיבלתי שתיים במכה אחת חייבה אותי להתבגר נורא מהר ונלחמתי בזה, רציתי עוד קצת את החיים שהיו לי קודם וזה היה כמו לרוץ נגד הרוח. החיים מבקשים ממך משהו אחד ואת מבקשת משהו אחר".
איך הסתדרתם?
"בועז ואני לא ישנו במשך תשעה חודשים תמימים, מדי פעם היינו מתיישבים לנוח על הספה וקופצים ממנה אחרי שנייה. גם אחרי שהן התחילו לישון בלילות לא נרגעתי, כי היה בי רעב היסטרי ורק רציתי לעבוד. כמה שיותר. מה שתגידו. אני אעשה הכל, וזה קרה. במשך חמש שנים עבדתי בטירוף, בסיוע של סבתות ומטפלות, בגלל שהיה לי חשוב להיות שוב אני וגם בגלל שבמקצוע הזה לוקחים את מה שבא, אי־אפשר לדעת מה יהיה מחר. ככל שהתבגרתי הבנתי שהילדות האלה הן הדבר הכי חשוב בחיים שלי ורציתי להיות יותר איתן".
לגדל תאומות, היא מודה, זה אתגר. "כל הקלישאות התפוצצו לי בפרצוף. להיות אמא של שתיהן ושל כל אחת מהן בנפרד זה דבר מורכב. נקודה. גם מערכת היחסים ביניהן מורכבת, היא קצת דומה לזוגיות. הן גם חברות טובות וגם רבות ללא הפסקה. כיום אני אומרת, 'תודה לאל שהתאומות הגיעו ראשונות'. אחרי ששרדנו בשנה הראשונה, כל דבר נראה לנו קל. אדם בן שנה וחודש, הוא מסובב את כולנו על האצבע הקטנה, הוא אוהב לעשות את כל מה שאסור ושמסוכן, ובאמצע הלילה, כשאני נותנת לו בקבוק והוא מחסל אותו במציצות קולניות, אני מתמוגגת ונפעמת ממנו כאילו שהוא הילד הראשון שלי".
יהיה ילד רביעי?
"לא יהיה. שלושה זה מספיק ומכל הבחינות זה הרבה. אני סובלת נורא בהיריון ונהנית מאוד בלידה. ילדתי את שלושתם בלידות רגילות ומעולות, עם אפידורל כמובן, וכנראה שאני ולדנית ממש טובה, אבל אני לא מתכוננת להעמיד את הוולדנות שלי בעוד מבחן".
כל עם ישראל ואשתו נכנסו לרחם שלה לפני כשלוש שנים, יחד עם מצלמות "מחוברים +", כשקלוגר ובעלה התלבטו לגבי עתידו של הפנצ'ר והיא בחרה בהפלה. "לא רציתי את ההיריון ההוא, לא הייתי מוכנה אליו", היא אומרת ללא טיפה של חרטה, "ואני מעדיפה לא לצטט את שמות הגנאי והקללות שחטפתי מהטוקבקיסטים. אין מחלה שלא איחלו לי. לינץ'. ועל מה? הרמתי את היד ואמרתי, 'קרתה תקלה, אני אחראית עליה ואני גם אחראית לפתור אותה'. נשים עקרות גילגלו אליי את כאבן. מותק, אני ממש מצטערת בשבילך, ואני מאחלת לך שתזכי להגשים את חלומך, אבל מה הקשר בין העובר שלא נקלט ברחם שלך לבין העובר שגדל ברחם שלי? את תטפלי בו כשהוא יגיע לעולם?"
איך התמודדת עם הסערה?
"זה היה מאוד לא נעים, יותר כיף כשאוהבים אותך, אבל אנחנו אשמים שחשפנו את זה בטלוויזיה וכיום זה כבר מאחורינו, היסטוריה. את אדם יצרנו במוכנות, במחשבה ובאהבה גדולה, והוא הגיע כמו כפפה ליד. באופן מוזר, מאז הצטרפותו למשפחה, החיים הפכו להרבה יותר קלים, למרות שהם דורשים מרוץ שליחים יותר צפוף של סבתות ומטפלות כשאני יוצאת לעבודה. בשורה התחתונה, אנחנו בדיוק כמו כל משפחה. לפעמים הילדים יותר מעצבנים, לפעמים האווירה בבית יותר נעימה, וכמו כולם אנחנו תמיד צריכים עוד כסף".
הם גרים בדירה שכורה. "בועז הוא במאי קולנוע וטלוויזיה, שעובד קשה והמון, אבל שנינו באים ממשפחות צנועות, ממוצעות, ובמצב הנוכחי לא נראה לי שנצליח לקנות דירה. זה קצת מתסכל, פעם קיוויתי שבגיל 40 יהיו לי מטבח משלי ושולחן ענקי שיכיל את כל האורחים. אצלנו אירוח זה עניין מודולרי. צריך להזיז, להרים, להוריד, אבל אנחנו בריאים ומאושרים, אנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים וגם מצליחים להתפרנס מזה, למרות שתמיד אפשר יותר. אז מה חסר?"
אולי טלוויזיה? את חלק הארי של הקריירה עשתה קלוגר בתיאטרון, אבל את מרב פרסומה קנתה בטלוויזיה, עם דמויות מופת כמו "סיגי הפרחה" או "שרון ירקון", בתוכנית "הרצועה" עליה השלום, ובקומדיה המצליחה "כאן גרים בכיף" עם גיא לואל ודניאל מורשת. "כן, לאחרונה התחלתי להרגיש שהטלוויזיה חסרה לי", היא מודה, "ומה קורה? לא קורה. לפני חמש שנים הייתי אומרת את המשפט, 'אני מתגעגעת לטלוויזיה' בפחד ובבכי קורע לב. בגיל 40 אני אומרת, 'זה לא קורה, אבל זה יקרה, וגם אם זה לא יקרה מחר החיים ימשיכו להתנהל במסלולם'. עובדה".
מעל הצוואר
בינתיים היא גילמה את אמו של הגיבור בסרט המצליח "אבוללה" ("הצילומים התקיימו כשהייתי בהיריון עם אדם ובעזרת זוויות מחושבות הסתירו את הבטן"), ובהצגה החדשה "על אהבה וחברות" בתיאטרון בית ליסין (מאת אמליה בלמור, בימוי עדנה מזי"א), קלוגר היא צלע ממשולש נשי שמתחיל בדירת סטודנטיות בלונדון. מגי אזרזר (בדמות רוז) היא קוטלת הגברים, מיכל שטמלר (ויו) היא פמיניסטית שמתנגדת למחוכים, ואילו קלוגר (די) היא לסבית מוצהרת הדוחה מעליה את רוז, שמנסה להדביק לה נשיקה.
"אין לי ניסיון אישי ביחסים עם נשים", היא מודיעה, "אבל ברור שאני מצדיקה את התגובה של די. 'מה, בגלל שאני לסבית את מרשה לעצמך לנשק אותי? זכותי לעשות את הבחירות שלי'".
במהלך ההצגה דמותה נאנסת. "האנס שחדר לדירתן לא בחר דווקא בה, זה היה מקרי, אבל אם נעתיק את המחזה לחיים האמיתיים, נראה לי שעובדת היותה לסבית קצת מקלה עליה את ההתמודדות עם האונס, מפני שבניגוד לשתי חברותיה היא לא מעוניינת בגברים. כאשר סטרייטית נאנסת היא עלולה לשנוא גברים. ללסבית ממילא לא היה רצון בהם".
את חווית הטרדה מינית?
"לפי החוק, כנראה שהוטרדתי אינספור פעמים, אבל מעולם לא הרגשתי מושפלת. כשאני נכנסת לחדר ומישהו מעיר לי על הבושם או השמלה, אני נהנית מהמחמאה. נקודה. סוף פסוק. אין כאן עניין של ניצול מרות. פעם, כשמישהו דיבר איתי כששתי עיניו נעוצות במחשוף שלי, אז נופפתי ביד ואמרתי לו, 'הלו, אני כאן' והצבעתי על מה שמעל הצוואר. זה היה רגע מביך, לא עבורי - עבורו, כי תפסתי אותו על חם. הוא הבין שאם יעשה עוד צעד אחד יחטוף זבנג בראש. לדעתי, הגבול נמצא במקום שבו את מציבה אותו".
בגיל 40, מה החלום שלך?
"לשמש השראה למשהו. שמישהו יגיד, 'פעם הכרתי אחת, נתי קלוגר, ובזכותה נולדה היצירה', ואני, שכבר לא אהיה בעולם הזה, אדע שהשארתי חותם". ¥
הפקה: מיטל ברונר, איפור: אילנה פיצ'חזה, סולו (במוצרי קליניק), שיער: קוסטה וינו, סולו (במוצרי לוריאל פרופסיונל)
לפנייה לכתב/ת 
