"הייתי ילדה שלקחו אותה להסתפר קצר וחזרה בוכה. זו הייתה תחושה של בושה"

יעל שרוני, נשואה ואם לשלוש בנות, נולדה ב־1975 וגדלה בסביון. את התיכון סיימה במקיף יהוד. בצבא הייתה מש"קית חינוך בפלס"ר שריון. עשתה תואר ראשון בתקשורת ולאחר מכן למדה בבית הספר של יורם לוינשטיין. את תפקידה הראשון בטלוויזיה רשמה בטלנובלה 'משחק החיים' (2003) ומאז שיחקה בסדרות כמו 'מתי נתנשק', 'סרוגים', 'השיר שלנו' ו'רמזור'. את דרכה בתיאטרון החלה בשנת 2002 בפרינג' ומאז שיחקה בהצגות כמו 'שירה', 'אונור' ו'המסיבה של אביגיל'. בימים אלה משחקת ב'מקרה המוזר של הכלב בשעת לילה' בתיאטרון בית ליסין. ב־19 בפברואר תעלה בערוץ הראשון העונה השנייה של 'היהודים באים' בהשתתפותה.

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"גיל שלוש, טקס זריקת המוצצים לשיח השרכים בכניסה לבית. בתור ילדה היה לי ברור שבתוך השיח יש נחשים שיאכלו את המוצצים שלי ואז הם ייעלמו לנצח. זה היה מבחינתי מהלך בלתי הפיך. רגע מעצים".

מתי התרגשת לראות פעם מפורסם?

"הייתי ביוון עם נדב, באי קטן. הלכנו לכיוון המדרחוב המרכזי של האי ונתקלו בי שני ילדים קטנים. אמרתי להם, 'אופס, איימ סורי'. ואז הרמתי את הראש וראיתי שההורים שלהם הם שרה ג'סיקה פרקר ומתיו ברודריק. מאותו רגע תפסתי את נדב ביד ופשוט עקבתי אחריהם לאן שהם הלכו. הם הלכו לצהריים למסעדה, ולמסעדה שהם נכנסים, אנחנו נכנסים. ואז נדב אומר לי, 'אבל היינו בה אתמול'. אמרתי שזה לא מעניין אותי. ביקשתי שנחכה לראות איפה הם יושבים ורק אז נבחר את השולחן. כך היה. אבל לא החלפתי איתה מילה. נורא הבנתי את זה שהיא הגיעה למקום שכוח אל כדי ליהנות עם המשפחה שלה והתאפקתי לא לבקש ממנה תמונה. לא הסתכלתי על נדב כל הארוחה, רק ניסיתי לתפוס את המבט כדי שנוכל לדבר בעיניים, שחקנית אל שחקנית. יותר פתטי מזה אין".

מה יש לך כרגע בכיס?

"כרטיס אשראי, מפתח לבית וטלפון. אם יש אקססורי נשי הכרחי שאני לא מתחברת אליו זה תיק. מאז ומתמיד שנאתי תיקים. התחושה הזו שאני לא צריכה כלום כדי לצאת מהבית היא מרוממת. אני אוהבת להרגיש קלילה ולא רוצה לסחוב שום דבר. מה גם שאם כבר יש לי תיק, זה כאוס נוראי ואני לא מצליחה למצוא שם כלום. זה כמו התיק של מרי פופינס, רק ברע".

מתי היית הכי קרובה למוות?

"לפני כמה ימים. כמעט נדרסתי על ידי אופניים חשמליים. כבר ראיתי את הסוף. כשאני מביאה את הילדה לגן אנחנו עוברות בכביש חד־סטרי וכשאני יורדת אני מסתכלת רק לכיוון שממנו באות המכוניות. אבל הילדים שמגיעים לבית הספר נוסעים מהכיוון השני. סגרתי את הדלת ופסעתי עם אלונה לכיוון הגן. הוא דהר לעברנו, שתינו צרחנו ובשנייה האחרונה הוא הצליח לעלות על המדרכה. זה היה רגע נוראי, מלחיץ מאוד. הוא כמובן ברח משם במהירות ואפילו לא הסתכל אחורה. אני זועקת לחוקק חוק ויפה שעה אחת קודם".

מיילי סיירוס או ג'סטין ביבר?

"אין דילמה. לא זו ולא זה. השאלה הזו בכלל גורמת לי להרגיש כמו הזקנים האלה שהופכים להיות נרגנים כשיש לידם ילדים שצועקים ורצים. לא מתחברת לז'אנר הצעיר הספציפי הזה".

מה הרגע הכי מביך שהיה לך?

"בהצגה 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה' יש הפסקה בין המערכה הראשונה לשנייה. בהפסקה עטיתי על עצמי את מעיל הפוך מהבית כי היה נורא קר. בלי לשים לב נכנסתי למערכה השנייה עם המעיל, שממש לא חלק מהשפה של ההצגה ולא קשור לכלום. התחושה שלי הייתה כאילו אני עירומה. כאילו הכנסתי את העולם האישי שלי לתוך סיפור אחר מול אולם מלא. הורדתי אותו באלגנטיות ברגע שיכולתי".

איזו עצה היית נותנת ליעל שרוני בת ה־16?

"תעשי אותו דבר רק יותר בשקט ויותר לאט. זו עצה שאני נותנת לעצמי גם היום. בדיעבד אני חושבת שהייתי מוחצנת מדי, פזיזה. זו אפילו הייתה הערת בימוי שהייתי מקבלת הרבה פעמים. 'אותו דבר רק יותר לאט, יותר קטן'. וגם, 'את נוהגת נהדר, אבל יותר לאט', אמר בעלי".

את מי היית מזמינה לארוחת החלומות שלך?

"עשרה דורות אחורה של אבות אבותיי. לא הכרתי את הסבים והסבתות שלי. אני בת זקונים, ההורים שלי הביאו אותי לעולם כשהם היו בני 42. הסבים והסבתות שלי נפטרו כשהייתי מאוד קטנה. נורא מעניין אותי לשבת עם הסבתות והסבים ולשאול איך הם הכירו וחיו. מרתק להבין את ההיסטוריה של המשפחה".

מה הריח האהוב עלייך?

"של הבנות שלי כשהן קמות בבוקר. כשאלה בת השבעה חודשים מפהקת, האף שלי באותו רגע נכנס לפה הפעור שלה כדי לשאוף ולהסניף לתוכי את כל הריח הזה. לפני שהגיעו הבנות, מה שהיה דומה לזה היה ריח של גור כלבים, חלבי, מתוק כזה. היום זה הריח של הגורות אדם שלי".

מה התספורת הכי גרועה שהייתה לך?

"הייתי עוד קלישאה של ילדה שאמא שלה לקחה אותה בשנות ה־80 להסתפר קצר והילדה חזרה בוכה, לא הלכה לבית ספר והרטיבה כל חמש דקות את השיער. זו הייתה תחושה של בושה".

מה מדאיג אותך לפני השינה?

"שאני לא אירדם ואז, כשאצליח לישון, הקטנה תעיר אותי. חוק מרפי".

מה הדבר שהכי משגע אותך כרגע?

"מאיפה להתחיל? חוסר היכולת להכיל מורכבות. הכל נורא שחור או לבן. ההנהגה עושה פשוט הון פוליטי מקיטוב. יותר קל להם. למשל, כשבאה שרת התרבות ואומרת, 'לא קראתי צ'כוב, למה לא לומדים שבזי', הנה קיטוב. אם לא הייתי שחקנית, לא יודעת אם היה יוצא לי לקרוא צ'כוב וזה בסדר גמור. לחוסר היכולת להכיל מורכבות יש המון השלכות. אתה מוצא אנשים שמתגאים בבורות שלהם ואין להם סובלנות. וכך אנחנו גומרים בתוך שיח אלים של צ'כוב מול שבזי, אשכנזי או ספרדי, שחור או לבן. חשבתי שעשינו התקדמות אבל פתאום מגיעה הנהגה שלוקחות אותך אחורה ומפלגת. למה אי־אפשר גם וגם?"

מי היה משחק בתפקיד יעל שרוני בסרט על חייך?

"טלי שרון. סתם. האחת והיחידה מריון קוטילרד, שעשתה את התפקיד הנפלא של אדית פיאף ב'החיים בוורוד'. היא פשוט אדירה. כשהיא נכנסת לדמות אתה מאמין שהיא האדם הזה. אני אוהבת כל מה שהיא עושה ואני בעצם רוצה להיות היא. אגב, יש מצב שהיא לא תסכים לשחק בתפקיד יעל שרוני".

מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?

"יש לי נטייה לפתוח את הדלת של האוטו עם הרגל והיא מלאה בסוליות של נעליים שלי. אז להפסיק".

מה הדבר היחיד שחסר לך כדי לשפר את איכות חייך?

"עוד בייביסיטר אחר הצהריים".